בשנת 2006, ליאורה ויעקב (יענקל'ה) חסון, ממייסדי מושב נעמה בבקעת הירדן, איבדו את בנם הבכור, גיא חסון ז"ל, שנפל בקרב במלחמת הלבנון השניה – מאותו היום השתנו חייהם * לפני מותו בחר גיא להיות הבן הממשיך במשק ולהתחתן עם חברתו ליהי אך הגורל רצה אחרת * ליאורה חסון מספרת ל"קו למושב" על ההתמודדות, ההנצחה, העזרה למשפחות השכול החדשות ועל כוחם של החיים
מלחמת "חרבות ברזל" שנכפתה עלינו טרם הסתיימה וכבר גבתה קורבנות רבים, ביניהם גם מושבניקים צעירים שבחרו להיות בנים ממשיכים במשקי ההורים, חלקם אף הספיקו למנף את המשק בגידולים ושיטות עבודה חדשות ויעילות יותר. ואז, לפתע באבחה אחת – הכל השתנה בידיעה מרה וכואבת שהבן היקר נפל. עבור המשפחה השכולה החיים נעצרים, מתרכזים באבל ולוקח זמן רב עד שמצליחים לחשב מסלול מחדש ולהמשיך בחיים, אם בכלל, כל משפחה וההתמודדות הקשה שלה.
ליאורה ויעקב (יענקל'ה) חסון ממושב נעמה, שחוו על בשרם את אובדן בנם הבכור, הבן הממשיך במשק, מושיטים יד למשפחות הנופלים – תומכים ומחזקים. לצערנו הרב משפחות רבות בהתיישבות החקלאית הצטרפו למעגל השכול במלחמה האחרונה. הכאב האדיר באובדן ילד, ותחושת ההחמצה על עתיד של המשכיות שנקטע. ובעיקר על המשך מפעל החיים של דור המייסדים, שנבנה ותוכנן עם הבנים שנפלו, פשוט קורע את הלב.
ליאורה ויענקל'ה נמנים על מייסדי נעמה, ובנם הבכור גיא היה מראשוני הילדים שנולדו במושב. לאחר השירות הצבאי והטיול הגדול לחו"ל עם חברתו באותו הזמן, ליהי, גיא החליט לחזור למושב כבן ממשיך. במקביל פתח עם ליהי בית קפה שנשא את שמותיהם ונקרא: "גיא-לי", מקום מיוחד שהפך למקום מפגש לצעירים רבים מבקעת הירדן. בית הקפה נחל הצלחה, החיים נראו נהדרים ומבטיחים מסלול טוב ומאתגר.
גם היום, אחרי 18 שנה, ליאורה ויענקל'ה עדיין מתקשים להבין איך ולמה התוכניות והחלומות הטובים נקטעו לאיש צעיר בן 24.
גיא חסון ז"ל ונסיבות נפילתו
ליאורה חסון מספרת: "גיא הוא בנינו הבכור והאח של שלושת אחיו: רועי, רעות ויובל. הוא נולד ביום י"ח בניסן תשמ"ב (11.4.1982) בקיבוץ קדרים שבצפון. יעקב בעלי ואנוכי ציונים אוהבי המדינה, המאמינים בהתיישבות הלכה למעשה. נמנינו עם הצעירים שהקימו את קדרים וחיינו שם כשנה, עד ששמענו שמתגבש גרעין התיישבות של תנועת המושבים להקמת מושב חדש בבקעה.
"האמנו באורח חיים במושב, וסברנו שזה בדיוק מה שמתאים לנו. יעקב מושבניק בנשמתו, הגיע ממשפחה ותיקה ממושב עזריקם. אומנם אני הגעתי מהעיר חולון, אך אהבתי את הרעיון להקים ולחיות במשק חקלאי במושב. בשנת 1982, כשמלאו לגיא חודש ימים, עברנו כחלק מקבוצת צעירים להיות מייסדי מושב נעמי, צפונית ליריחו – היישוב הדרומי ביותר במועצה האזורית ערבות הירדן, המשתייך לתנועת המושבים. השינוי בשם המושב מנעמי לנעמ"ה, שמשמעותו 'נוער עברי מיישב בקעה', נעשה לאחר נפילתו של גיא. השינוי בוצע לאחר שוועדת השמות ביקשה להסיר את השם נעמה, ממצבתו של גיא ולקבוע את השם נעמי על המצבה. לאחר הסבר ונתינת פירוש לשם נעמ"ה, אושר שינוי השם."
נחזור לציוני מסלול החיים של גיא, אותם ינק ללא ספק מהוריו, שהגיעו לבקעה עם חדוות יצירה ובאמונה שלמה לעשות בבקעה ציונות חלוצית. משק הפרחים הוסב למשק תבלינים ולידו התחלה של מטע תמרים.
האינתיפאדה התחילה באמצע הגשמת החזון, ובני הזוג חסון היו בדיוק בלב התפתחות ובניית המשק: "תמיד הבטנו קדימה באופטימיות," מספרת ליאורה, "לא הייתה בררה אחרת, גם כשהיה קשה. גיא ינק מילדות את האהבה לארץ ולאדמה, והיה בן מושב בכל רמ"ח אבריו. אהב לעבוד במשק, חברים ועסק בתחביבים, כמו טיולים לרוחבה ואורכה של הארץ, רכיבת אופניים אתגרית, סקי, נגינה בגיטרה ושירה היו כל עולמו."
גיא החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "גפנים" שבבקעת הירדן, והמשיכם בבית-הספר התיכון "בויאר" שבירושלים, שם התגורר בתנאי פנימייה ורכש חברים רבים. בנובמבר 2000 התגייס גיא לצה"ל ושירת בגדוד
50 של חטיבת הנח"ל במסלול בני משקים. תקופות ארוכות של שירותו פעל בגזרות שכם, חברון וג'נין.
לאחר שחרורו התקבל לקורס אחיד של רשות שדות התעופה, ועבד כאיש ביטחון במעבר הגבול נהר הירדן, שבבית שאן. שם הכיר את חברתו ליהי מקרני שומרון. בהמשך יצא עם חברו הטוב דודו לטיול לא שגרתי לסין
ולמונגוליה ובאמתחתו הגיטרה וספר שירי ארץ ישראל. לשלב השני של הטיול הצטרפה חברתו לחיים ליהי, והשניים טיילו בהודו. בטיול התגבשו אצלם הכוונה והרצון לחזור לארץ, להינשא ולהתגורר בדירת בנים ממשיכים במשק המשפחתי שבנעמה.
ליאורה: "כשהיו בהודו סיפרתי לו במסנג'ר שיש אספת חברים במושב בנושא 'בנים חוזרים' ושאלנו האם לצרפו לרשימה? הוא אמר 'אמא, אני תוך שלושה ימים בבית'. נרתמנו למשימה החדשה, ותוך שלושה ימים הסבנו את המשרד למגורים, והכנו להם בית קטן בחצר שלנו. הם חזרו ובמשך כמה ימים ראינו שגיא מתנועע באי-נוחות. עד שדיברנו איתו, והתברר שהטיול שינה בו משהו. וכל מה שהילד שלנו רצה, זה לעבוד איתנו במשק. הוא הצטרף לעבודה, והיה אחראי על תחום הכנת השתילים, שזה חלק חשוב ביותר בגידול תבלינים.
"גיא שאהב את עבודת החקלאות, התחבר והתמסר אליה בכל לבו. אלו היו רגעים מאושרים לכל המשפחה. החלטה נוספת שבני הזוג קיבלו במהלך הטיול, היה לפתוח בית קפה במושב, שיהווה מקום מפגש לצעירי הבקעה. השם הנבחר נשא את שמם 'גיא-לי' קפה. המקום הצליח מעל ומעבר, ומשך אליו מבקרים וטיילים מכל בקעת הירדן. ואחרי האסון השם שנבחר קיבל יתר משמעות סמלית ומיוחדת."
נפל בקרב
לצער כולם גיא הצליח ליהנות מבית-הקפה חודשיים בלבד, למרות זאת הוא הספיק להנהיג במקום מסורת של "ערב במה פתוחה". שבו איפשר לכל הצעירים המעוניינים בכך, לבטא את כישרונם, לשיר ולנגן. למרבה הצער מיד הגורל, המקום הפך לאתר זיכרון והנצחה. אך גיא לא הסתפק בכך. כמי שהנתינה והדאגה לאחרים היו חלק מאישיותו, ביקש להצטרף ליחידת ההצלה "מגילות ים המלח" שהיא יחידת הצלה הפועלת במדבר יהודה והמתמחה באיתור ובחילוץ מטיילים שאבדו. גם כאן הספיק להשתתף רק בשני חילוצים.
החיים ממשיכים בקצב האירועים שלהם והנה פרצה מלחמת לבנון השנייה. גיא התייצב, ללא רגע היסוס. מתוך הבנה ברורה שזוהי מלחמה על הבית, מלחמה על עצם קיומנו. בתאריך ה-30.7.2006 הוא גויס לשירות מילואים בצו 8 ועלה ללבנון עם גדודו – גדוד חי"ר. ביום י"ט באב תשס"ו (13.8.2006), יומה האחרון של "מלחמת לבנון השנייה", גיא חסון (24) נפל בקרב בכפר עייתה א-שעב. מאחר והשתתף בכוח מארב שתפקידו היה לתצפת על הכפר ועל שלוחותיו. טיל נ"ט פגע בעמדה ששהה בה וגיא נהרג במקום, יום לפני שהפסקת האש, הייתה אמורה להיכנס לתוקף. במהלך הקרב נפלו גם חבריו.
לאחר נפילתו לבקשת ליאורה האם נתרמו איברים מגופו, לסייע בשיפור איכות חייהם של חולי הנזקקים. בחור צעיר שנקטף בתקופת חיים של התחלות מימוש עשייה, המשמש כמודל להערכה והערצה לנחישות לעשייה מגוונת.
החלום ושיברו
"אין אושר גדול יותר להורה מושבניק, שהבן מבקש להמשיך כבן ממשיך," מספרת ליאורה. "אשתף אתכם בחוויות שלנו לטוב ולרע ובבלתי נשלט. מהרגע שקיבלנו אישור מהבן גיא, התחלנו להתארגן במשק בהתאם. בנינו חממות תבלינים נוספות, הגדלנו את שטחי גידול התמרים, הרי מעכשיו שתי משפחות תהינה במשק. המחשבות והכוונות להתמקצע כמה שיותר, גרמו לנו סיפוק. גיא יצא אפילו לקורס רססים. הוא הקים משתלה לצמחי תבלין, כל כך שמחנו וסמכנו עליו.
"אשתף בקוריוז קטן שחווינו. גיא כאמור ניהל את המשק ביד רמה, וחזר עם תובנות ותובענות. לא תאמינו הוא אף קרא לי יום אחד לשיחה. כן 'המלפפון' ניסה להגיד שאני לא מרססת נכון. 24 שנים של חקלאות מוצלחת שהוכיחה עצמה, בתפארת תוצרת המשק שלנו. ועכשיו הבחורצ'יק מחליט לשנות סדרים. נעלבתי ויענקל'ה בעלי, הבהיר לי שהגיע הזמן לשחרר ולהעביר את הפיקוד המלא לבכורנו. כי העולם שייך לצעירים, ואנחנו אמורים להנות מהפנסיה. הבנתי והפנמתי."
הכניסה לשלב חדש בחיים, בהתמודדות הקשה והמאתגרת שנכפתה עליהם מכיוונים שונים. כל סדרי המשק, המשפחה והבית השתנו. חלומות, מאווים, שאיפות ותוכניות המתנפצות כך לפתע. כמו אחד החלומות של גיא, להקים מרכז לגידול פטריות במשק. יענקל'ה וגיא הכינו תוכניות עסקיות, חבר של יענקל'ה מהצבא הסכים לעזור במימון. ואז נטרפו כל הקלפים, והתוכניות אפילו לא הגיעו להבשלה ומימוש. כל משפחה עם הסגנון והאופי שלה במשק, אך רגשות הכאב בהחמצה הן גבוהות ומתסכלות.
לסייע ולתמוך במשפחות השכול
ליאורה חסון: "כשנה לאחר נפילתו של גיא ביקשתי שתוקם 'ועדת הנצחה' בבקעת הירדן, לתמיכה במשפחות השכול. ובחמש שנים האחרונות אני משמשת ראש צוות צח"י במושב. משפחות יקרות, דעו שאין קיצורי דרך בשכול הנוראי הזה. זה תהליך של ללמוד 'ללכת מחדש'. קמים ונופלים עד לצעדים בטוחים וחזקים. חייבים להרים את הראש ולבחור בחיים.
"אנחנו ההורים משתתפים קבועים בתוכנית הישרדות כל בוקר מחדש. הזמן לא מרפא. הנכדים וכל עץ חדש במטע, נותנים אויר וכוח להמשיך ולכם החברים מסביב, יהיו שם בשבילם. במיוחד לפני חגים, יום הולדת, יום הזיכרון ויום הנפילה. גם אם לא יודעים מה להגיד. תראו שאתם חושבים ומנסים להבין את כאבם, במקום מילים. תשומת לב קטנה שתראה למשפחה את השביל, לבחירה בחיים. תודה ענקית לשלושת ילדנו: רועי, רעות ויובל על החיבוק וההכלה של ההורים החדשים/ השונים מאז שנת 2006 הרחוקה."
חסון מוסיפה בפנייה אישית, כנה ויוצאת דופן למשפחות השכול. "דעו לכם יקרים, בשכול אין נכון או לא נכון… עושים טעויות כי הרי אין בית ספר שמלמד איך להיות הורה שכול. עשינו טעויות גם עם ילדנו. הם נאלצו להתבגר ולחוות את הבגרות, עם הורים שהיו צל של עצמם. ואז יום אחד החלטנו לקום ולחזור לחיים. זה התממש שחזרנו לעבודה."
בית הקפה שהפך לחדר הנצחה
בית הקפה "גיא-לי" הפך לחדר הנצחה ושם חסון סיפרה במשך 15 שנים את סיפורו של גיא, "פרח המדבר", שזור בסיפורה של הבקעה: "כחקלאים השקענו את כל כולנו בעבודה במשק, זה לא היה פשוט. ראינו את גיא
בכל פינה, והבנו שנצטרך לנהל את המשק עד יומנו האחרון לבד, בכוחות עצמנו. נוצר מצב שלא יכולנו רגשית להיכנס לחממות התבלינים, שגיא כל כך טיפח - ולאחר שנה סגרנו אותן בצער רב. במקביל השקענו בגידול תמרים. וכן השקענו בהנצחתו של גיא, דרך התמרים. אנחנו משווקים עם השם 'תמרי גיא' בכל רחבי הארץ. אני נוסעת מישוב לישוב מדרום וצפון. לפני המלחמה הייתי יותר פעילה במיזם זה, אך בינתיים חזרתי בקצב אחר.
"מעבר למכירת התמרים, המפגש עם אנשים מעורר חוויות לא צפויות. אנחנו זוכים מפעם לפעם לשמוע סיפורים. ואף לקבל תמונות מאנשים שפגשו את גיא, במהלך חייו. כל התקופה לווינו ע"י המשפחה הגרעינית, וממעגלים נוספים. חבריו של גיא מהפנימייה בבויאר, מהצבא וחברים טובים ממסגרות מגוונות. קיבלו אותנו עם
הבכי, הפרצוף העצוב, היעלמויות, ימים עם מצבי רוח קודרים. אך הם תמיד היו שם בשבילנו, ואנו מעריכים זאת מאד."
חסון מבהירה שצריך להבין שלא הכל ורוד. יש גם כאלה שמיכל ההכלה שלהם עם קיבולת מצומצמת. בין שנתיים עד חמש שנים והספיק להם. "אנו לא שופטים ומבקרים אף אחד. לשכול פנים רבות. והשנה שמענו יותר מכל, את התחלת המשפט 'הותר לפרסום'. צמד מילים מצמרר, צמד מילים שסוגר חיים של משפחה. צמד
מילים המפריד בין הטוב שהיה, עד לאותו רגע. וסולל שביל לחיים אחרים, כואבים מלאי געגוע ופספוס. לאבד ילד או ילדה- זה לאבד חדר אחד מארבעת חדרי הלב.
"לאבד ילד זה לאבד: בן, אח, חבר, זו פגיעה במעגלי החיים שנסובו סביב משפחה שלמה שחיה וחגגה את החיים. זה לקום יום אחרי 'ההותר לפרסום' ולאבד את חדוות החיים. לבקש את נפשך להצטרף אליו. זה לפחד להתעורר, ולגלות שהאסון הוא לא חלום אלה מציאות איומה. זה לדעת עם הזמן שאין לך ברירה ואתה חייב לקום ,לחיות ולבחור בחיים. זה לדעת שתעשה טעויות בדרך, כי לא קיים בית ספר שמכין אותך ומלמד איך לנהוג כמשפחה שכולה. זה לאבד את היכולת: לבשל, לאפות ,להתלבש ולחייך זה להתמיד 'בלעבוד', במשימת הישרדות יום יומית. זה להביט באחייך שנשארו, לראות ולנסות להבין את הכאב על פניהם. ולחוש את החלל שנפער בנשמתם.
"מאז שהלכת זה לראות את ליקוש (ליהי) קמה מהכאב, ובוחרת בחיים חדשים. כן גיא מאז שהלכת הכל השתנה פה. 18 שנים של געגוע אליך תחושת הפספוס האין סופית בוקר בוקר פוצעת בבשר החי. כל בוקר אני מדברת עם עצמי על מה יכולתי לעשות בפנסיה, אם היית ממשיך כחקלאי. והמשק שלנו היה בידיך כפי שתיכננו ממש איתך. ומיד לאחר מכן נוסעת למטע לדבר איתך, לעבוד במטע ולהבין שבעבודה במשק קניתי לי חיים."
כל הורה בורח למקומות שעושים לו טוב. רגעי שבר למילוי מצברים. כך היה ביום הולדת אחרון של ליאורה לפני כחודש. היא שמה לה את השיר "יומהולדת" בווליום 90, ורקדה כי הרי אין היא יכולה לשכוח איזה מתנה הם קיבלו, שם בהרי הגליל לפני 42 שנים.
"זה הגיל שגיא אמור היה להיות בשנה זו," היא אומרת. "הרגשתי אותך רוקד איתי, חשתי את החיבוק, את החיוך שלך. ראיתי את הנער שבגר, שהמכנס נופל מגופו. כי הרי קיבלת את הגנים של החסונים, רגלים דקות וטוסיק שטוח. ראיתי פניך הזועפות כשכעסת. שמעתי את צליל נגינתך בגיטרה, שמעתי וחשתי אותך. ובצד הנכד ירדני לא מבין מה קורה לסבתא שרוקדת, וסבא עם דמעות בעיניים. עולם מטורף של אחים שחיים שאתה לצידם. נכדים ששומעים סיפורים על דוד גיא, ורואים אותו רק בתמונה על הקיר. וילדה אחת קטנה שמידי פעם רואה אותך גיא, ושולחת לנו ד"שים. כן בן שלי, עולם מטורף, מלא בכאב והודיה על המתנה שקיבלנו ל-24 שנים.
"אז גיא שלי שמור עלינו מלמעלה. סגור עם חבריך את גינתו של האלוהים חזק חזק. חבק את הצעירים שהגיעו לאחרונה, את הגיבורים שהצטרפו אליכם. וביחד שימרו על המדינה הזו שיצאתם להגן עליה. שנהיה ראויים לכם. אוהבים ומתגעגעים כולנו."
"החיים בשכול מבטאים אופנים מגוונים, והתייחסויות שונות," מסבירה חסון. "בשכול שלנו לדוגמא, שמענו גם את המשפט 'כל הזמן אתם מזכירים את גיא'. הבנו שצריך לדבוק בחברים הרבים, ולהתרחק מאנשים שכאלה. למדתי לאט לאט להתרחק, וגם לסלוח כדי לשמור על שפיות. היום ילדינו בחרו איש איש את דרכו. רועי (39), האדריכל, בחר להתגורר בארה"ב עם משפחתו. רעות (34) חזרה למושב מחניתה הצפונית עם בעלה ומשפחתה לפני שש שנים. ובתנו הצעירה יובל (30), עובדת סוציאלית במקצועה, מתכוננת לחזור למושב עם משפחתה, כשתקבל שטח לבניה. אנחנו מחבקים אותם, ומלווים אותם איש איש בדרכו.
"אציין שהמאבק העיקש והלא מתפשר שלנו כמשפחה, הביאו לראשונה להכרה שחברות לחיים של נופלים שהתכוונו להציע להן נישואין ולהקים יחד בית משותף, הוכרו כאלמנות צה"ל. מילים טובות צריכות להיאמר על התמיכה והעידוד מחברינו במושב, באזור וממעגלים אחרים. וכן התמיכה והאמון שניתן למיזם החדש לבניית הברכה ההידרותרפית לרעות ואלי פרגו, משני ראשי המועצות באזורנו: דוד אלחיני ואריה כהן וכן את יוסי נקש מהחטיבה להתיישבות.
"צריך להודות על האושר והיכולת לנסוע לבקר ילדים, ונכדים בכל קצוות הגלובוס. את בכורי שלי גיא, כנראה אשתדל מאוד לפגוש רק בעוד 30 שנה. בבקשה לשוכנים במרומים. בבקשה שיסגור עם חבריו החדשים את גינתו של האלוהים. ולהגיד משם 'די, אין מקום יותר לפרחים נוספים'."
הגשמת חלום
אבל לחיים מטבעם יש את היכולת לתת לאנשים את הכוח להמשיך ולראות גם את האור באופק. רעות פרגו (34), בתה של ליאורה הקימה משפחה עם אלי ולהם שלושה ילדים: ירדן, נבו ואביב.
לרעות תואר בחינוך לגיל הרך ממכללת "אורנים" ועבדה שנים רבות בגני ילדים: "בשלב מסוים משיקולים שונים החלטתי לעזוב את החינוך," מספרת רעות. "לאחר מכן עבדתי שנתיים בתחום התמרים, וכעת אני מנהלת את הספרייה האזורית בקעת הירדן. חזרנו לבקעה לאחר שש שנים של חיים בצפון בחניתה, מתוך רצון להיות קרובים להורים שלי. ההזדמנויות בנעמ"ה היו יותר גדולות, קיבלנו נחלה ובית שאחי רועי האדריכל בנה, והתאמנו אותה לצרכינו.
"לאלי בעלי הוצעו הזדמנויות רבות של עבודה במקצועו כהידרותרפיסט. הגענו למושב לפני שש שנים, היה כייף לחזור הבייתה לקהילה העוטפת כפי שזכרתי אותה. מאז שחזרנו חזרו לא מעט בנים ובנות חוזרים ונקלטו משפחות חדשות מבחוץ. המהווים תוספת מדהימה לקהילה ואנשים מהממים. ההורים שלי ליאורה ויענקל'ה, מעבר לזה שהם הורים מדהימים, הם גם סבא וסבתא שנותנים מעצמם מעל ומעבר לנכדים, עוזרים, עוטפים ותומכים.
"לפני כמה שנים התחלנו להשתעשע עם הרעיון של הקמת בריכה טיפולית במושב, זאת הייתה רכבת הרים אמיתית. במיוחד בשלבי התכנון שערכו כשנתיים. וזהו עכשיו אנחנו נמצאים ממש בישורת האחרונה. כשהמיזם יפתח אשמש כמנהלת אדמיניסטרטיבית. זאת הרגשה נהדרת שחזרתי למקום ילדותי, עם בן זוג ומשפחה. ויחד יכולנו להקים כאן במושב מיזם חדש ומיוחד, שישרת אוכלוסיות רבות. דור ההורים שלי היו ציונים חלוצים בבקעה, ואנו ממשיכים את דרכם בדרכנו שלנו."
בעלה של רעות, אלי פרגו (37), אומר: "למדתי לטפל ולהיות הידרותרפיסט בתקופה שגרנו בצפון. הלימודים היו מטעם 'מכללת אוהלו', ובבריכה הטיפולית של טובה רוזן מבוסתן הגליל. עד היום אנחנו ממשיכים לשמור איתה על קשר. כיום אני מטפל: בבית הלוחם בירושלים – ארגון נכי צה"ל, בעמותת 'שלוה' וב 'קרן אור' שבירושלים. החלטנו לעבור לנעמה בשנת 2018 בשל האופציות שיהיה לנו בית משלנו, הקירבה להורים של רעות, גידול הילדים במקום מוכר ובעיקר התפתחות עסקית להגשמת חלום, הקמת בריכה טיפולית בשטח הנחלה. הם שהכריעו את הכף למעבר מקיבוץ שבצפון למושב שבבקעה.
"המעבר היה בתמיכת כל המשפחה, וכך נאמר לנו 'זה לא משנה איפה אתה חי, זה משנה איך אתה חי?' ובמיוחד להתחיל להגשים את החלום, שרק מעטים בלבד מוכנים לשלם עבורו."
זה אומר לדבריו להקים את הבריכה הטיפולית הראשונה בבקעת הירדן, עם מגוון טיפולים הידרותרפיים בסטנדרט גבוה וחדש, על מנת לתת מענה לכל הקהילה המגוונת באזור. לאוכלוסייה במועצות האזוריות: בקעת
הירדן, מגילות ים המלח, מעלה אדומים, מעלה אפרים ובכלל.
אלי: "זהו מקום שאנחנו משקיעים בו את הנשמה שלנו, בקפדנות יתרה, שיהיה מונגש לנכים, שיהיה נעים ונוח, עם כלל האישורים הנדרשים ממשרד הבריאות, מהמועצה המקומית ועוד. יש לציין שנעזרנו בתמיכת החטיבה להתיישבות. לשמחתנו המתחם בשלבים סופיים של בנייה ואמור להיפתח בחודשים הקרובים. על פי התוכנית הבריכה הטיפולית תעבוד כל השנה. יהיו בה מגוון רב של טיפולים: הידרותרפיה טיפולית, שעורי שחיה, טיפולי
חוויה גוף-נפש, הפעלת פעוטות במים ועוד."
החיים מקבלים תפניות לא צפויות, במהלכם אנו חווים אבדן נורא, אבל גם פתח של תקווה לעתיד טוב יותר. בית הקפה "גיא-לי" שהקימו גיא וליהי כבר אינו משמש כבית קפה. היום הוא משמש כחדר הנצחה של גיא חסון ז"ל. במקום מתקיימות פגישות עם מטיילים המגיעים לאזור ושומעים את סיפורו של גיא שזור בסיפורה של בקעת הירדן.
