לרכוש חוויות במקום חפצים

שלי פולי זוסמנובסקי מתגוררת בכפר אחים, שם הקימה "בית לקיימוּת" עם גינה, בו היא מקרבת ילדים ומבוגרים אל הפשטות והטבע, מעודדת יצירתיות, תוך שימוש חוזר בחפצים וכך תורמת לחיסכון ולשמירה על איכות החיים * במקביל שלי מקימה קהילות נשים שאינטרסים חברתיים -עסקיים משותפים להן, כי "כאשר נשים נפגשות, דברים מדהימים קורים"

"בבסיס קהילה ניצב המשולש המהותי אדם-חברה-מקום. משולש זה (…) בא לשפר את איכות החיים של הפרט ושל הקהילה ולקדם אינטרסים משותפים. (…) פעילויות התרבות והפנאי הן נדבך חשוב ביצירת קהילה והלב הפועם שלה." כך פותחת מיכל כהן סדיקלר את ספרה החדש: "תרבות הפנאי בפיתוח קהילה".

נראה שאישה צעירה בת שלושים, שלי פולי זוסמנובסקי, מיישמת את הדברים הלכה למעשה במושב כפר אחים, אליו הגיעה לפני שנה בלבד, שם הקימה מקום נאה של מפגשים ופעילויות גם לנשים וגם למשפחות.

היא ובן זוגה בן, אגרונום במקצועו, הגיעו אל בית רחב ידיים, סביבו היו נטועים עצים. השניים החלו לממש את תחביב הגידול הביתי ולעצב גינת ירק בחצר הגדולה. בגינה ניתן להתחבר לטבע, לעקוב אחרי תהליכי צמיחה של המינים השונים, לזהותם, לטעום פירות וירקות, ואחר כך ליהנות בחצר מפעילויות או משיחת רעים.

להפחית כריתת עצים

לא להאמין, אבל כל החפצים בביתם של שלי ובן לא ניקנו אלא לוקטו ממקורות שונים! שלי מעודדת צריכה ושימוש במשאבים קיימים, בדברים שסיימו את תפקידם עבור אנשים אחרים.

"אנחנו אוהבים לזהות פוטנציאל של חפצים ולשמש אותם," אומרת שלי ומראה לי מה הם עשו מארון עץ מלא, שמצאו ברחוב ופירקו: מן הדלתות, המדפים והמגרות של הארון הם יצרו שני שולחנות, מדף לבר ושולחן כתיבה.

"יש בזה גם ייחודיות, אופי ואישיות," היא אומרת, "זה גם חסכוני וגם טוב לסביבה, כי כל רהיט-עץ שנוצר אי פעם הוא מעץ שהשקיעו בגידולו שנים רבות, ובסופו של דבר הוא נכרת. ומלבד זאת," היא מוסיפה, "יש הנאה בהסתכלות על הרהיט המשוחזר ולדעת את גלגולי ההיסטוריה שלו."

מקימה קהילות בעיר

את הפעילות החברתית שלה שלי התחילה כבר בעיר קריית גת, בה נולדה וגדלה. לאחר לימודי התיכון היא היתה במשך שנה במכינה למנהיגות. בצבא שירתה כמפקדת גדנ"ע בג'וערה בצפון: "קיבלתי חניכים מכל סוג מכל הארץ וגם מהעולם. חלקם נפלטו ממסגרות שונות והיו זקוקים לתשומת לב מיוחדת. זו היתה עבורי חוויה מדהימה, שנתנה לי תמונה מאוד רחבה על החברה הישראלית. זו היתה עבורי שליחות והזדמנות להתפתח," היא אומרת.

אחרי השירות הצבאי היא שבה לקריית גת, אבל חשה שמשהו חסר לה: "בתקופה הזו כל החברים שלי היו בטיול הגדול או בלימודי תואר ומגורים בערי סטודנטים, ואני חיפשתי להכיר עוד אנשים ולהרגיש שייכות למקום."

וכבר אז התבטאה היוזמה שלה: "הקמתי יחד עם כמה חברות קהילת נשים. היו בה נשים מהעיר ומהסביבה. המטרה היתה לבסס מרחב של שייכות יחד עם היכרות מעמיקה בינינו. רציתי ליצור קהילה שקשורה למקום וגם יש לה אינטרסים משותפים סביב עיקרון הקיימות, כמו: פיתוח של עסקים מקומיים תוך שמירה על הסביבה, וחיבורים חברתיים כדי להעצים את הקהילה. הדגש היה על נשים, כי בעצם הרגשנו שאין לנו הרבה מרחבים להיפגש בהם. ובכלל, אני מאמינה שכאשר נשים נפגשות, דברים מדהימים קורים."

ואכן, יש לציין שדווקא בעיר יש קושי רב יותר לפתח קהילה מאשר במושב, שהוא מקום קטן יותר ויש שיתוף וקרבה בחיי היום: "התחלנו להיפגש פעם בשבועיים, כל אחת הביאה משהו מעולמה ומכישוריה בסדנאות או בהרצאות. וזה התעצם והפך להיות במה ליוזמות חברתיות. היו לנו שיתופי פעולה עם העירייה ועם עמותות שונות."

ואז הגיעה הקורונה: "בקורונה הצלחנו לשמור על אחדות," היא אומרת. "היו לנו בעיקר פגישות זום וקשר בווטסאפ ובמיילים, אבל בזמנים שסגרים הוסרו, ניצלנו זאת לפעילות בחוץ, כמו מפגשים בפארק. אחת הפעילויות המצליחות היתה בהובלת מאשה רוחקינד. קראנו לזה פיקניקיון. קבענו מקום מפגש בפיסת טבע עירונית, נשים הגיעו, חלקן עם ילדיהם, וכולנו ניקינו את השטח. אחר כך ישבנו לערוך פיקניק במקום."

כאשר שלי מתבקשת להביא עוד יוזמות של הנשים בקריית גת, היא מציינת לדוגמא שתי נשים: הדר פרץ, דוּלָה ומדריכת הכנה ללידה, וסנדרה וולפסון, מלווה התפתחות ועוסקת בריפוי ורפלקסולוגיה. שתיהן יזמו את מפגשי "בואי אימא" – עבור נשים לאחר לידה, שחוות לעיתים קרובות עומס רגשי ובדידות בבית. הן היו נפגשות ותומכות אחת בשנייה, רוכשות כלים וטיפים מנשים אחרות במצבן ומבעלות המקצוע.

חבל על הבגדים והסביבה

דוגמא נוספת היא יוזמה של שלי עצמה – מסיבת החלפת בגדים, שהתרחבה במשך הזמן גם להחלפת משחקים וצעצועים לילדים: "היוזמה נולדה אצלי מתוך צורך," היא מספרת. "בזמנו התנדבתי ב'ביגודית' (רשת חנויות יד שנייה של ויצ"ו, אליה מביאים המון בגדים. התמורה שמתקבלת משמשת ליוזמות נוספות בקהילה). היו מביאים לשם כל כך הרבה בגדים במצב מצוין, שניתן ללבוש, ממש כאב לי הלב. נוכחתי לדעת כמה כסף אנשים הוציאו על בגדים אלו, שעתה הם לא משתמשים בהם."

"זה היה מהפך מבחינה אישית שלי, מתוך המסע הצרכני שלי בחיים, כי בעבר עבדתי במשרד פרסום, ואני הייתי זו שמשכנעת אנשים לקנות דברים, " מוסיפה שלי. "עד שראיתי את כמויות הגדים הגדולות ב'ביגודית' והבנתי מה ההשלכות של תרבות הצריכה גם על הסביבה שלנו. נוכחתי לדעת שחלק גדול מן הבגדים שהובאו עובר לשרפה, להטמנה  ומעט למִחזוּר. וכאמור, יש בזה גם ההפסד הכלכלי. בעבר אני באמת הייתי צרכנית שלא הייתי חושבת יותר מדי לפני רכישה. רציתי את זה, קניתי את זה. לא היו לי התלבטויות. ובתקופה הזאת הבנתי שכמו שאני טבעתי בתשוקה לדברים חדשים בלי להסס, כך עוד אנשים רבים אחרים."

בתקופת הסגרים בקורונה, כאשר כולם שהו בבתיהם, היה לאנשים יותר פנאי לחפש במגירותיהם ובארונותיהם, למיין דברים ולהחליט לְמה אינם זקוקים עוד. כך הצטברו בגדים רבים שנועדו למסירה, אבל חנויות ה"ביגודית" היו סגורות.

"חשבתי אז מה לעשות לפני שכל הדבר הזה 'יתפוצץ' לנו בפנים," מספרת שלי. " ואז הצעתי לנשות הקהילה שלנו לשמור אצלן את שקיות הבגדים, וכאשר ישתנה המצב נעשה משהו כייפי. וכך נולדה 'מסיבת ההחלפה' הראשונה שלנו. כולן היו מרוצות, כמובן. מצד אחד הן הוציאו בגדים מיותרים מבתיהן, ומצד שני הן הצליחו להתחדש בבגדים תוך כדי חיסכון כלכלי (והתגברות על התנגדות הראשונית לבגדי יד שנייה). ברור שמסיבה כזו היא גם אירוע חברתי, ממש מסיבת חברות, עד כי לפעמים החלפת הבגדים הפכה לדבר משני במפגש." 

שלי הפעילה עוד כעשר מסיבות החלפת בגדים בקריית גת, והן התרחבו גם להחלפת ספרים וצעצועים. "וכך גם ילדים קטנים למדו שזו דרך טובה ביותר גם לתת וגם לקבל ולהתחדש, ובעצם להעריך רכוש ולא להשליך אותו."  

גם כאן, כמו ב"ביגודית", היתה בעיה של כמויות בגדים שנותרו. בסוף כל מסיבה כזו היו נשארות מתנדבות, ויחד עם שלי הן היו ממיינות את הבגדים והחפצים הנותרים. חלק מסרו לויצ"ו, חלק לעמותות, והשאר נותר למסיבה הבאה.

בחוץ – התבוננות בטבע 

כאמור, אחרי שנה וחצי של פעילות בקריית גת, עברה שלי להתגורר עם בן זוגה במושב כפר אחים, שבתחום המועצה האזורית באר טוביה.

לשאלה מדוע בחרה להתגורר במושב, היא עונה: "חיפשתי כבר הרבה זמן הזדמנות להקים מתחם כזה. לפני שנים, כשהתפטרתי ממשרד הפרסום, היה לי חלום להקים מרכז, מקום מפגש לאנשים, לנשים בעיקר ובו לעסוק בתחום של קיימות, של פיתוח תודעתי, של העלאת מודעות סביבתית, של חיבור לטבע וכמובן חיבור בין אנשים. אחרי חיפושים הגעתי למקום זה, שמאפשר להגשים הרבה חלומות, גם לי וגם לאנשים אחרים." 

בכפר אחים שלי הקימה את "הבית לקיימות" בתוך גן עם עצי פרי וירקות. גם כאן היא יוצרת קהילות ועורכת פעילויות רבות גם בתוך הבית וגם בחוץ. "היום זוהי קהילה גדולה," מעידה שלי. "עם מפגשים תדירים."

מדי חודש מקיימת שלי מפגשי כיף בגינה – "זמן אדמה ושמים." זוהי פעילות נעימה לכל המשפחה – לילדים ולהוריהם. הסיורים מחברים את המשתתפים אל הטבע בפשטות ובנעימות. "בגינה יש הזדמנות לראות תהליכים ותופעות מקרוב, לבחון מאין מגיעים הפירות והירקות," אומרת שלי. "לא כל האבות והאימהות ראו כיצד ברוקולי גדל ואיך הבזיליקום פורח, וכן גם ייצור זרעים והתחלת מחזור צמיחה חדש. הדברים האלו מובנים לי מאליהם, ואני חשה רצון להנגיש אותם לכולם. יש כאן בעצם חיבור לילדוּת שלנו, פליאה מהדברים הפשוטים, התבוננות ראשונית בתהליכים."

מוסיפה שלי: "איבדנו את הפשטות הזאת בעידן שלנו. הרצון שלי הוא להקנות את הגישה של הנאה מהרגע, לא רדיפה אחרי הישגים. לפעמים צריך פשוט רק לשבת ולהיות, ולא בהכרח לעשות משהו. רק להתבונן בדברים קטנים: רק למצוא זחל, רק להסתכל על חילזון או על מעוף של הפרפר.

"ברור שבתקופתנו, בה ילדים מבלים שעות רבות מול מסכים וסף הגירוי שלהם עולה ועולה, פעילות כזו של עצירה והתבוננות בפרטים היא מבורכת. היא ממתנת, נותנת אפשרות לחוות את הרגע. בסיורים הללו גם הילדים וגם ההורים נהנים," אומרת שלי. "קשה לדעת מי מהם נהנה יותר. אחד האבות קרא למרחב שלנו 'wonderland' – ארץ הפלאות, כי כשמסתכלים מנקודת מבט של הילדים, הכול אחר, צבעוני, חדש."

שלי מציינת שעכשיו, בעת המלחמה, המקום שלה יכול להתאים לבילוי משפחתי: "לדוגמא, כאשר האב חוזר לחופשה קצרה מהמילואים, והמשפחה מחפשת מקום להיות בו יחד, אבל לא עם המונים; הם מגיעים לכאן, קרוב לבית, והכול נהנים. לפעמים הילדים עסוקים ביצירה – כגון הכנת פיתות וסחיטת תפוזים למיץ – וההורים יושבים נינוחים בחצר, משוחחים עם המבקרים האחרים, ולפעמים מסתבר שהם הכירו בעבר או שיש להם מכרים משותפים, כמו שקורה לעיתים בארצנו הקטנטונת…"

בתוך "בית הקיימות"

בתוך הבית המרווח יש פעילות בלתי פוסקת במסגרת המיזמים החברתיים ששלי ממציאה חדשות לבקרים. כמו כן, היצירתיות שלה מתבטאת גם בשמות של פעילויות אלו, אותן היא מכנה ריטואל (טקס או מנהג שחוזר על עצמו לעיתים מזומנות). קהילת הנשים שלה התרחבה, כאמור, ואל נשות קריית גת ששומרות לה נאמנות, הצטרפו נשים מיישובי הסביבה.

"במסגרת הבית יש ריטואלים שמיועדים לטווח רחב של גילאים," מספרת שלי. "אחד מהם הוא 'יש כאן ריצ'יל' (ראשון בצ'יל). זהו מועדון חברתי-עסקי, מפגש די אינטימי של כשבע נשים, אחת לחודש באחד מימי ראשון. הפעילות הזו מיועדת לנשים עצמאיות או שעובדות מן הבית, כלומר: נשים שאין להם סביבת עבודה משותפת עם אחרים. המפגש החודשי הזה 'מאתחל' אותן, מפיג את הבדידות ונותן להן כוח להמשיך בעיסוק שלהן בצ'יל, בנחת, עם אנרגיות מחודשות."

בנוסף יש את ארטמוספירה – מרחב יצירה בין-דורי לנשים ונערות – שיצרה שלי בביתה. על השולחן מונחים כל מיני סוגים של חומרים. המשתתפות מקבלות השראה ורעיונות מה ניתן לעשות בהם, ואז כל אחת יוצאת לדרך משל עצמה.

"המטרה כאן אינה המוצר המוגמר שהן יוצרות," מדגישה שלי, "אלא ליהנות מן העשייה עצמה, מן הדרך. אין כל מחויבות להגיע לתוצאה מסוימת. זה מאמן לנו את שריר היצירתיות. ויש פה גם עבודה מנטלית – תוך כדי עבודה כל אחת שמה לב לשיח שלה עם עצמה ולשיח בין החברות."

בין הפרויקטים של ארטמוספירה: הכנת תיקים מסדינים בתפירת יד, הכנת עציצים מכלי בית שונים ומקופסאות מזון, מוביילים מדברים שבטבע וכו'. "לא חשוב עם איזה מוצר נצא מהמפגש, העיקר הוא ההנאה בדרך."

שלי מארחת מדי חודש מרצה או אמן ונוצרים מפגשים להתפתחות אישית, לרכישת ידע, אבל גם לחיבור לנפש, לתודעה שלנו וכמובן לגוף. כך, למשל, המפגש הבא יהיה בנושא "הגשמת חלומות".

רעיונאית, תומכת תוכן

שלי, המקדישה זמן רב למיזמים המקיימים, היא גם בעלת עסק ממנו היא מתפרנסת: "אני רעיונאית, תומכת תוכן." היא מסבירה. "אני משתמשת בידע, בכלים ובניסיון מעולם הפרסום שעבדתי בו. בעבר למדתי פרסום ושיווק בתחום נקרא 'ארט-דיירקשן'. יש בו רעיינות מילולית (קופירייטנג) ורעיינות ויזואלית.

"עסקתי בזה כאשר ניהול מדיות היה ממש בהתחלה, ומאז גיליתי את ההשפעות החברתיות והנפשיות של גורמי המדיה השונים. עתה אני מנחת קיימות עסקית ואישית. אני מלווה אנשים בפרויקטים שהם רוצים ליישם או בתהליכים שהם רוצים להתחיל, כגון: הוצאה לאור של ספר, בניית מערכת סדנאות, קמפיין פרסום. ואני יועצת גם לארגונים ולעמותות שונים, מלמדת אנשים כיצד לעבוד עם רשתות חברתיות וכיצד לנצל כלים דיגיטליים."

שלי מרצה בנושא "צרכנות מודעת קיימות". אחת ההרצאות שלה נקראת: "למה ואיך להתחדש בלי להתרושש". בהרצאות היא מספרת על המסע האישי שלה: "אני מוכיחה לשומעים שיש אלטרנטיבות, שאפשר לחיות טוב ולסדר את העדיפויות שלנו לא מתוך מקום של נזקקות, של מחסור בכסף, אלא מתוך בחירה אמיתית. יש צורך להחליט על מה לשים דגש בחיים, ולא להיות כל הזמן במרוץ ובמרדף אחרי הדבר הבא." ושלי מנסחת את העדיפות שלה: "לי חשוב לי לשים דגש על חוויות מאשר על חפצים, ואת זה אני משתדלת לקדם גם במיזמים החברתיים וגם במקצוע שלי."

שלי שיתפה פעולה עם לימור פרייס ממושב אביגדור, (ראו: "יד שנייה תורמת לחברה", קו למושב, גיליון 1324) ולאחרונה ארחה בביתה את הפקת האופנה.בהפקה זו השתתפו שבע נשים עולות מאתיופיה, ששייכות למועדון "ירוסלם" בקריית מלאכי. הנשים פונקו לאורך היום על ידי מאפרות וסטייליסטיות, וכמובן צולמו על ידי צלמים מקצועיים בהנחיית הצלם יגאל סלבין.

בזמן המלחמה היתה אחת הפעילויות בביתה: "להיות, לאכול, להתחבר", אירוע בו הזמינה שלי חברת ילדות שלה, דניאלה ירדני, שהתגוררה בקריית שמונה, פונתה מביתה והעסק שלה – מיזם קולינרי-תרבותי בשם "הסלון של דניאלה" קרס. זמרת צעירה בשם עמית מידן הנעימה את זמנם של המשתתפים.

"לא קל להתנתק מן המצב ומהתחושות הקשות שהוא מביא איתו," אומרת שלי, "במיוחד כאשר המדיה מציגה בפנינו מציאות כל כך עגומה. ובכל זאת, אני משתדלת לספק למבוגרים ולילדים פסק זמן, מרחב לנשום בו, להתאוורר ולאגור כוחות, לחיות את הרגע, לחוות את הנוכחות שלנו. וכל זה באמצעות התחברות לטבע וגם במפגשים עם אנשים, להיות ביחד.  צריך להשתדל להסתכל על הדברים הקטנים, לזהות את הפוטנציאל הטמון בהם." 

לסיום, צבירת חוויות

כאשר נשאלת שלי מאין כל היצירתיות שלה וכל התובנות שהיא מטיפה להן, היא אומרת: "מאז תקופת הילדות, אמי שהיא אישה מוכשרת ומורה במקצועה, הנגישה לי קרבה לטבע וטיפחה את היצירתיות שלי. למדתי שזה כיף להתנסות ולדעת שאפשר לעשות כל כך הרבה מכל דבר.

"אבי נפטר כשהייתי בת  15, חודש אחריו סבי נפטר משברון לב. תרחישי האובדן הפתאומיים האלה נתנו לי פרופורציה מסוימת, למה באמת חשוב לי ואיך אני רוצה לחיות. בגיל מאוד מאוד צעיר הבנתי את שבריריוּת החיים, ואולי מכאן הרצון לחבר בין בני אדם. אבי ז"ל עודד אותי תמיד לעשות מה שאני אוהבת בלי להקשיב לקולות רקע וגרם לי לאהוב וליהנות מהדברים הפשוטים, כמו להתבונן על כוכבים ועננים. חשוב לי להעביר את המסר הזה הלאה."

"אנשים משקיעים המון אנרגיות וזמן כדי לעבוד, להרוויח כסף ולקנות לעצמם ולילדים בלי סוף." היא מוסיפה. "אני יודעת שבמקום זה חשוב לצבור חוויות. אני, לדוגמא, לא זוכרת מה אבא שלי קנה לי ליום ההולדת של גיל ארבע, אבל אני זוכרת היטב את היום בו בילינו שנינו יחד בהחלקה על הקרח. והמסקנה שלי היא: כדאי לרכוש יותר חוויות בחיים ולהשתמש בחוכמה בשפע החפצים."