לשתף או לא להימנע?  

הקו המפריד בין תהליכי העברה בין־דורית 

האינטראקציה המיוחדת שאני מקיימת עם משפחות במושבים בענייני העברה בין־דורית, זיקקה אצלי כמה עקרונות שאני משוכנעת בכוח שלהם להשפיע על התהליכים המאתגרים. העקרונות האלה כל כך משמעותיים, שכשהם נוכחים או לחליפין כשהם נעדרים, הם כאילו מסמנים איזשהו קו דמיוני, שחוצה בין משפחות שצולחות את התהליך צעד־צעד ומגיעות אל היעד שלמות ומגובשות, לבין משפחות שמדשדשות בתהליך הרבה יותר זמן, לעיתים נקרעות באמצע, ולפעמים אף מחליטות לזנוח את הטיפול בעניין, כי פשוט לא רואים באופק איזשהו מוצא. 

העקרונות האלה לא אמורים להיות כה מסובכים ואפשריים רק מעצם ההסכמה לשנות את הגישה. אחד מהם הוא שיתוף של כל בני המשפחה בתהליך בשקיפות מלאה.  

לאחרונה, בזמנים שונים לגמרי, התיישבו במשרדי שתי משפחות לתהליך גישור העברה בין דורית, כשכל אחת מהן מתייחסת באופן שונה לחלוטין לעניין השיתוף. הראשונה ראתה בשיתוף עיקרון לחיים, והחזיקה בו היטב לאורך כל הדרך; ובמקרה השני ההתייחסות לשיתוף גבתה, ועדיין גובה מבני המשפחה מחיר כבד, ומכאן הדרך ממשיכה להתפתל לאיטה. המבט האופטימי שלי סבור, שאם נצליח להזיז את נקודת מבטם של האחרונים, ולהראות להם ש"שד השיתוף" אינו נורא כל כך, נצליח לעלות על דרך המלך. 

תמונת היעד: קייטנת סבא סבתא בחצר 

לשתף בדברים טובים צפוי שיהיה קל, נעים וזורם. אבל בתהליכי העברה בין־דורית הדרך לא נעה רק בין שדות מוריקים. לפעמים צריך לחצות שדה קוצים, ולהוציא החוצה מידע שאינו קל לעיכול. אבל, כשמתמידים במחשבה שזהו הדבר הנכון ביותר לכולם; בסופו של דבר, אפשר לשמור על היציבות המשפחתית גם בשבועות שמתחוללת בהם סערה גדולה. 

אחד הדברים שהרשימו אותי במיוחד כבר במפגש הראשון עם בעלי הנחלה, הורים לשלושה, היה המסר שהגיעו איתו. הם אמרו: "אפרת, אנחנו רוצים שהסיפור הזה יסתיים בתמונה משפחתית שבה כולנו ממשיכים להיות משפחה, מבלים יחד ויש אווירה טובה." והאם רחל הוסיפה דיוק עם תמונה ויזואלית, והכתיבה שבחופשת הקיץ היא רוצה לקיים "קייטנת סבא סבתא" עם כל הנכדים.  

השיתוף הראשוני הזה השליך קדימה להמשך הדרך, שכצפוי לא הייתה קלה. למעשה כבר בשלבים הראשונים הציג הבן הממשיך את החלום שלו לממש את זכות הממשיך, ולהקים על הנחלה בית נוסף להוריו. אבל בכנות מלאה הוא שיתף שאין לו את היכולת לפצות באופן מלא את שתי אחיותיו. מכיוון שהקרקע המשפחתית הייתה בריאה, התאפשר להעלות רעיונות בלתי שגרתיים, והם החלו לזרום. אחד מהם היה לפצל את הנחלה, ולמכור את המגרש לקונה חיצוני. התגובה המיידית של הבת יעל לא אחרה להגיע: "לא חבל?! הנחלה הזו הייתה של סבא וסבתא. אני יכולה לדמיין אותם מתהפכים בקבר, רק מעצם המחשבה על זה."  

לעומתה זרח מהרעיון הבן הבכור יואב, וזה כנראה מה שגרם לה להזדעזע עוד יותר. "לא הכול זה כסף," היא הזכירה לו; הצעתי שיישנו על הרעיון לילה, שניים או יותר ונתכנס לדבר על זה שוב בפגישה הבאה. סביב סיפור מכירת המגרש עלו בשיתוף מלא כל החששות על השולחן, ואחרי שפירקנו אותם לגורמים קטנים, הצליחו האחיות וגם ההורים להבין שהפעולה עשויה לשרת את המטרה, ואפילו להפיק עבורם מרווח נשימה כלכלי. 

בהמשך הכנו את כל הנדרש למכירה – פיצול, פרסום ומכירה והמשכנו לחזק את קווי ההחלטה להמשך התוכנית. הוחלט שהכסף מהמכירה יחולק בין שתי האחיות כפיצוי, וחלק מסוים הועבר להורים. דבר שהעניק להם במפתיע מקור לביטחון כלכלי לשנים הבאות. יואב שיפץ את בית ההורים, שהפך להיות שלו; ובמקביל בנה בסמוך יחידת דיור להוריו, שמתאימה בהרבה לצרכיהם בגילם המתקדם.  

הדבר החזק שבלט בתהליך המורכב היה ששום דבר לא התנהל מתחת לפני השטח. באחת הפעמים, כשהבן וההורים הגיעו כדי לסגור עניין קטנטן בנוגע למתחם המשותף, ועל הדרך עלה במקרה עניין שעשוי להשליך על האחיות, נעצרה השיחה במיידי, וקבענו שאחרי שההורים יעדכנו את האחיות, נוכל להמשיך בתהליך.  

הסיפור הזה החל לפני בערך ארבע שנים, ולפני מספר שבועות קפצו לבקר אותי האם, הבן הממשיך ובת זוגתו, והעניקו לי זר פרחים וברכה מרגשת. שוחחנו על התהליך במבט לאחור, ואני התייחסתי לעיקרון השיתוף כאלמנט שעבד אצלם חזק כל כך, והביא לתוצאה. כשאמרתי את המילה "תוצאה" האם זרחה, והזכירה שהתוצאה שהציבה בתחילת הדרך הייתה קייטנת סבא וסבתא, שאכן התממשה במלואה בקיץ האחרון בחצר ביתם עם כל הנכדים.  

רק אל תספרי… 

"מתי את מתכוונת לשתף את הבת שלך בעניין?" שאלתי את מרים, והיא ענתה בהיסוס: "נראה"; ואחר כך הבטיחה בחצי פה: "מחר." לפני שנפרדנו היא הסבירה: "את מבינה, אני לא יודעת איך היא תקבל את זה." 

סיפור "המחר" המשיך להתגלגל עוד כמה שבועות, עד שהיה ברור שאי אפשר יותר. לאחרונה פרקה משאית את חומרי הבנייה בחצר המשק, ואוטוטו תתחיל הבת לבנות את יחידת הדיור שהיא מתכננת להקים כבר שנים, כשעלויות הבנייה צפויות להסתכם בכ־2.5 מיליון שקלים; זאת כשברקע אין שום הסכם ההעברה בין דורית, והבת שמתקדמת עם תוכנית הבנייה, אינה הבת היחידה.  

עברו עוד זמן עד שמרים השתכנעה שאין מוצא, והיא חייבת לשתף את הבת שלה בצורך לערוך הסכם העברה בין־דורית מסודר; ולפני מספר שבועות נפגשנו לשיחה ראשונה עם הבת.  
בשיחה הזו התברר לי שגם האחים לא בעניינים. האם לא שיתפה אותם על החלטה לערוך הסכם העברה, ואין להם שמץ של מושג על ההשלכות שיהיו לכך עבורם. השיחה עם הבת והאם לא הייתה קלה, ומוטיב ייסורי המצפון והאדמה הדהדו שוב ושוב, אבל בסופו הבטיחה הבת שהיא זו שתעשה את הצעד ותשתף את שני אחיה במהלך. קבענו להיפגש בעוד כשבועיים בהרכב מלא. אבל, זה לא קרה. במקום פגישה קיבלתי שיחת טלפון מאישה שנשמע כי חלתה, והיא הסבירה שלא הייתה מסוגלת, והיא חוששת מפני התגובה שלהם. "אני חולה כבר שבוע, דלקת גרון. בקושי יכולה לדבר," היא הסבירה בקול צרוד במיוחד. 

תהליך הגישור הזה לא מתרומם כבר מספר חודשים. הוא בעיקר תקוע בשל היעדר היכולת לשתף את האחים בנוגע למה שעתיד לקרות. אני מנסה לשקף לאם וגם לבת, שיכול להיות שהחשש לשתף את האחים, גדול בהרבה מהתמודדות עצמה עם המצב. אבל הן נמנעות, ובינתיים מתבוססות בבוץ כבד של אשמה, ועוד תרחישים שלא בטוח שיתקיימו במציאות. 

דבר אחד למדתי לאורך השנים, והוא שההימנעות משיתוף גוררת אחריה את סחבת הזמן; ולא פעם יש לה מחיר כבד. כי ברגע שהאמת מתגלה, ומתישהו היא מתגלה, הגילוי מצד בן המשפחה שתהליכים קרו מאחורי גבו, מותירים אצלו תחושה כבדה שמידרו אותו, פעלו מאחורי גבו, שהוא אח מסוג ב' ועוד כהנה וכהנה משמעויות שנספחות להיעדר השיתוף. פתאום היעדר השיתוף הופך להיות אבן המחלוקת, כשהתוכן שחששו כל כך לספר נדחק לשוליים. ההבדל, כאמור, טמון בהחלטה לשנות את הגישה ובהכי פשוט – לשתף.