מבוא למפלגה סוציאליסטית

הייאוש מהניסיון "להשפיע מבפנים", והרצון בשמאל כלכלי-חברתי שלא פוזל למרכז, הנביט רעיון להקים מפלגה סוציאליסטית חדשה. דוח מתחנה בדרך

כיתתי רגליי מתחנת רכבת תל-אביב מרכז לעבר מתחם בורסת היהלומים. בימי נעוריי המקום הזה היה אתר הקומזיצים שלנו; מגרש הכדורגל של הכוח רמת גן, שבקבוצת הנעורים שלה התאמנתי איזה זמן; ובריכת גלי-גיל שבה שחינו וראינו אליפויות שחייה. הכול התהפך. החורש, גבעות הכורכר והביצות של החורף, הפכו ליער של גורדי שחקים. מנהטן לעניים. 

מבוא למפלגה סוציאליסטית

לכאורה, זהו המקום הכי פחות מתאים לדבר בו על ייסוד מפלגה סוציאליסטית חדשה, אבל חבר שעבד כאן באיזו חברה, סידר חדר קטן שאליו נדחסו בתחילת החודש, 25 אנשים לדיון נוסף ביניהם בנושא, ועם אחרים באמצעות הזום, על הקמת המפלגה החדשה: האם, כיצד ומתי.  

הדיווח הזה לא עוסק בשמות ובתוכניות אופרטיביות, שעודן נאפות בתנור. זהו רק עוד שלב בתהליך, שמתנהל מזה זמן רב "מתחת לרדאר" והוא כרוך בהכרעות לא קלות, כמו היפרדות מחברות במפלגות קיימות, אבל ההחלטה – האסטרטגית, כמו שאומרים – כבר התקבלה.

השמאל בישראל – ליברלי

בקבוצה חברים מקיבוצים ומקיבוצים עירוניים; דמויות מוכרות מתנועת ישראל סוציאל דמוקרטית; ממעגל הקבוצות ומהאקדמיה; מארגון כוח לעובדים; מארגון רבנים לזכויות אדם ומתנועת הפריפריה וממערכת כתב העת פיגומים; ויש גם נציגה מן החברה החרדית. המכנה המשותף: סוציאליזם; שמאל בדגש על חברה וכלכלה; מדינת רווחה, ברוח המודל הסקנדינבי.

התחושה של רוב הדוברים – חלקם סוסים שצברו קילומטרז' במרצ ובעבודה – כי הניסיון "להשפיע מבפנים" מוצה. מפלגות המכונות "שמאל" בישראל, הן למעשה מפלגות ליברליות ככל שמדובר בתחום הכלכלי חברתי; יותר מפלגות מרכז הדוגלות בפתרון שתי המדינות. 

הלאות מהרבה שנות עשייה במערכות הקיימות, עם יבול דל – ניכרת מאוד. חברים "ששכבו על הגדר" בשביל שלי יחימוביץ' ובשביל עמיר פרץ במפלגת העבודה, הביעו תסכול ממנהיגותם ומקרבות הבוץ אליהם גררו את מפלגת העבודה, במקום אל סדר יום סוציאל דמוקרטי. הסתייגויות נשמעו גם מדרכה של מרצ בגזרה זאת.

לצד זאת, עלה בדיון החשש כי סיפור הקמת מפלגה, "גדול עלינו", ככל שמדובר בגיוס אנשים – 120 מייסדים; תקציב – 40 אלף ₪ דמי הרשמה; וגיוס מצביעים כדי להגיע לרף של שלושה מנדטים. מצד שני, הקמה "מן היסוד" של ארגון כוח לעובדים לפני 13 שנים, המונה כיום כ-18 אלף חברים, מעוררת תקווה, שזה איננו בלתי אפשרי. ואכן, רבות דובר בדיון על "הדוגמא של כוח לעובדים".  

בין מעמד לזהות

היותו של מצע כלכלי חברתי משותף מוסכם לקבוצה, לא מטשטש את הוויכוח על שאלת המינון בין זהות למעמד. האם די במצע כלכלי-חברתי כדי לגייס אנשים מהפריפריה, מהקהילה האתיופית ומהאוכלוסייה הערבית, או שנחוץ גם דיבור זהותי, לא רק מעמדי.

זה הזכיר לי ויכוח דומה בשנת 2000 שהייתי שותף לו, כחבר בקבוצה המייסדת של תנועת "תש"ח – התנועה לשוויון חברתי". זה היה ניסיון מעניין להקים תנועה שבה חברים אנשים מהקשת הדמוקרטית ומן התנועה הקיבוצית, על בסיס של מצע כלכלי-חברתי בעיקר.

אלא שחיש נקלענו לוויכוחים זהותיים, לדיון על משקעים מן העבר, שיחד עם הפריצה התקשורתית המוקדמת והמוגזמת, חרכו את הניסיון הזה, שהיום נראה דמיוני, בעודו באיבו.  

"אנחנו מיעוט סוציאליסטי בתוך מפלגות ליברליות", אמר אחד הדוברים. "היינו שכירי חרב – פעם של עמיר פרץ, פעם של  שלי יחימוביץ' ופעם עבדנו בשביל אילן גילאון. תוקף ההשפעה מבפנים, אם היה – פג. היום אין לי בית שאני חלק ממנו. אני צופה בבחירות ובתהליכים סביבן מתוך תחושת ניכור. אנחנו בוואקום עצום.

יכולת הפעילות בחברה האזרחית – מוגבלת. נחוצות מפלגות שיביאו לשינוי דפוסי ההצבעה, והפעולה צריכה להיות בזירה המעמדית. כשאין מפלגה הפונה למעמד הביניים הנמוך, כלום לא ישתנה.

צריך מפלגה סוציאל דמוקרטית הקשורה בטבורה אל מעמד העובדים. כוונתנו למפלגת 'לייבור' שבה יש ייצוג מובנה לארגוני העובדים. זה לא קיים היום".

מפלגה "גדולה עלינו"

מאידך עלו טענות נגד היתכנות המהלך, אשר מחייב יכולת התארגנות ארוכת טווח, של אנשים רבים, כיוון שתהליך ההקמה הוא רק "פסיק" לעומת ההמשך; וגם ישנה שאלה האם ארגוני העובדים יקנו את הרעיון הזה וישנו את דפוסי הצבעתם והשתייכותם המסורתית; והאם רעיונותיה של קבוצה ממותגת למדי, יקסמו גם לפריפריה, לערבים, לעדה האתיופית. 

מן הסתם ההיסוסים וההסתייגויות עוד ילוו את ההתארגנות הזאת, אבל נראה שהמוטיב שבלט שם יותר, היה האמירה: "כל הזמן אומרים שלא הגיע הזמן.

ארגון כמו כוח לעובדים זקוק למפלגה. היום ארגונים מייצרים תודעה בשביל כלום, כי אין לאן להובילה. צריך פוליטיקה ומפלגה ועכשיו. יש אכזבה מהעבודה וממרצ. 

צריך מפלגה עם תודעה מעמדית ועכשיו. עוד מאותו דבר כבר לא עובד. יש תקרת זכוכית שאנחנו נתקעים בה. אין היום גורם פוליטי שמנסה לשנות דפוסי הצבעה פוליטיים וצריך כזה".