החבר עתר לבית המשפט בתביעה שהקיבוץ ישייך לו את הדירה בה התגורר לפני שעבר לבית הסיעודי. הקיבוץ ביקש לשייך לו דירה אחרת
עוד 'חוברת שינוי אורחות חיים' מוצאת את דרכה לאולם בית המשפט. השופט יונתן אברהם מבית המשפט המחוזי בנצרת, נדרש לפרש 'החלטות שינוי' שהתקבלו באחד הקיבוצים ואת תחולתן על חבר קשיש באותו קיבוץ, שמתגורר בבית הסיעודי בקיבוצו, ואשר תבע מקיבוצו לשייך לו את הדירה בה התגורר קודם לכן.
עוד קודם שעבר החבר-התובע אל הבית הסיעודי, החליט הקיבוץ לגבי "היום הקובע לשיוך דירות" וקבע שהחברים הזכאים לשיוך הם אלה שהיו חברי הקיבוץ באותו מועד, והחבר-התובע בכלל זה. עוד נקבע, כי חבר שעבר לשהות דרך קבע בבית סיעודי – יפנה את דירתו בקיבוץ (בתום תקופה של שלושה עד ששה חודשים מעת המעבר) וימסור אותה לשימוש הקיבוץ. החבר, כך הוחלט, "לא מאבד את זכותו לחזור לדירה או לדירת שוות ערך אם יוטב מצבו, וגם לא יאבד את זכותו לדירה, אם וכאשר יתבצע שיוך דירות". שבע שנים לאחר מכן וחמש שנים לאחר שהחבר מסר את דירתו לשימוש הקיבוץ, עודכנה ההחלטה ונקבע בה במפורש, שחבר הנמצא במצב סיעודי – יקבל לשיוך את הדירה אשר בה גר קודם מעברו לבית הסיעודי. השנים חלפו להם, וכעת מבקש הקיבוץ לשייך לחבר דירה אחרת מזו שגר בה בעבר.
באמצעות עו"ד מקבי מירום (מירום עורכי דין) עתר החבר לבית המשפט לקבוע כי הוא זכאי לשיוך הדירה (המסוימת) בה התגורר לפני שעבר לבית הסיעודי, ולחלופין תבע לקבל מהקיבוץ, על בסיס הערכת שמאי, כמיליון שקלים פיצוי בעד "הדירה הנחותה", כטענתו, שהקיבוץ מבקש לשייך לו כעת.
הקיבוץ, באמצעות עו"ד ניצן טבנקין (קופרשמיט את גולדשטיין ושות'), טען כי על בסיס החלטות הקיבוץ שהיו בתוקף במועד בו עבר החבר לבית הסיעודי אין לו זכאות לשיוך אותה דירה דווקא בה גר בעבר. באשר לטענה כי שויכה לחבר דירה בשווי נמוך מזו שגר בה, הסביר הקיבוץ, שהוא קבע עקרונות פנימיים לביצוע שמאות, ולכן שמאות לפי "שווי השוק" אינה רלוונטית.
השופט אמר כי לפי ההחלטה שהייתה בתוקף עת עבר החבר לבית הסיעודי – הדירה לאחר פינוייה, עוברת לשימוש הקיבוץ, ואין כל ערובה, גם אם ישתפר מצבו של אותו חבר, שהוא ישוב לדירתו דווקא, אלא הוא יכול לקבל דירה שוות ערך אחרת. אותו חבר אינו מאבד את זכותו "לדירה" בהליך השיוך, הסביר השופט, אך אין לו "זכות לדירה הספציפית ששימשה אותו למגוריו קודם לכן".
אכן, ההחלטה המאוחרת, המשיך השופט, שינתה את זו שקדמה לה, וקבעה שגם חבר השוהה בבית הסיעודי יקבל לשיוך את הדירה בה גר לפני המעבר. אך החלטה זו אינה חלה בדיעבד על החבר-התובע, אשר עזב את דירתו לפני שנים ו"איבד את זיקתו אליה", כאשר נכנס להתגורר בה חבר אחר. בתקופה שבין ההחלטות, תיאר השופט, נעשו שינוים רבים במערך הדירות בקיבוץ, חברים עברו דירות והשקיעו מכספם בשיפוצם. השופט הסביר שבדומה לחוסר ההיגיון שיש בהחלת ההחלטה בעניין שיוך הדירות על מי שהיו חברי קיבוץ קודם ליום הקובע, כך גם אין היגיון להחיל את ההחלטה המאוחרת על חברי קיבוץ שפינו את דירותיהם קודם לכן (ובהן כבר מתגוררים חברי קיבוץ אחרים מגורי קבע). השופט דחה אפוא את תביעת החבר כי הקיבוץ ישייך לו את דירתו הקודמת, וכפועל יוצא מכך דחה גם את בקשתו לפיצוי כספי.
השופט התחשב "בנסיבות מצבו וגילו של התובע", וחייב אותו לשלם לקיבוץ הוצאות משפט מופחתות בסך 5,000 שקלים.
הערה לסיום: הדיון בבית המשפט היה "בדלתיים סגורות" בשל נסיבותיו האישיות של החבר, ועל הפסיקה הוטל צו "איסור פרסום". משמדובר בפסיקה עקרונית הנוגעת להליכי השיוך בקיבוצים, פנתה פרקליטת הקיבוץ, לבקשת "הזמן הירוק" וכותב שורות אלה, לבית המשפט בבקשה להתיר את פרסום הפסק בעיתונות הקיבוצית, כמו גם לחברי הקיבוץ עצמו. בית המשפט נעתר ואישר את הפרסום ללא פרטים מזהים.
