עכשיו, כשיש קצת יותר אוויר לנשימה אני מתחילה להבין מה עבר עליהם וכמה צמיחה והתפתחות נדרשו מהם בשנה החולפת. לדעת לנוע בתוך עולם משתנה תדיר ולהתאים את עצמך כל פעם למצב חדש – יש בית ספר, אין בית ספר, יש סגר, אין סגר. הכל פתוח ומותר ללכת לקניון, הכל סגור והרחובות ריקים. לומדים בזום, לא לומדים בכלל. מותר או אסור לפגוש את סבא וסבתא ועוד – משימה לא פשוטה בכלל
השבוע היה רגע אחד כזה שבו יכולתי לראות פתאום כמה הילדים שלי, שלנו, צמחו בשנה האחרונה. כמה הם גדלו והתבגרו, פיזית ורגשית. הסתכלתי עליהם, שלושה ילדים בגילים שבין 4 ל-11, ויכולתי לראות את כל הדברים שהם למדו השנה – איך להעסיק את עצמם, כל אחד לבד ושלושתם ביחד.
היכולת שלהם לברוא עולם דמיוני שלם מכמעט כלום מדהימה אותי כל פעם מחדש; איך להיות אחים תומכים זה לזו. וגם איך לריב ולהשלים; איך לבטא את הרצון שלהם, לעמוד על שלהם או לוותר כשמתאים, במרחב משפחתי שהיה לעיתים קרובות סגור וצפוף.
כל אלה שינויים חשובים והם ללא ספק כלים משמעותיים לחיים. יחד עם זאת, יש דבר אחד שהם למדו על בשרם השנה והוא בעיני אולי החשוב מכולם – הם למדו לחיות ולנוע בתוך שינוי מתמיד ובתוך אי וודאות.
מעיניהם של ילדיי
כשאנשים סביבי מדברים, כותבים ומשתפים את החוויות שלהם מהשנה החולפת, הם מספרים הרבה על השינויים שחלו בחיים שלהם. השינוי בשוק העבודה, אי הוודאות הכלכלית, האתגרים ההוריים, הטלטלות הבריאותיות והפוליטיות ועוד.
חווינו הרבה מאוד תהפוכות השנה ועכשיו, באופן מפתיע קצת – רק עכשיו, כשנדמה שהחזרה לשגרה אכן מתממשת, אני מצליחה להתפנות ולהסתכל על כל המהלך הזה גם מעיניהם של ילדיי.
כנראה שעד עכשיו הייתי עסוקה מידי בהישרדות, בהתמודדות, בלמידת השינויים האלה על גופי. כמובן שדאגתי לילדים שלי – הייתי ותמכתי והזנתי ושחקתי והאכלתי והשכבתי וסיפרתי והסברתי וניסיתי כמיטב יכולתי שהזמן המשתנה הזה יעבור בנעימים, ועם זאת לא הצלחתי לעצור ולרגע להתבונן על השנה החולפת מנקודת מבטם.
עכשיו, כשיש קצת יותר אוויר לנשימה אני מתחילה להבין מה עבר עליהם וכמה צמיחה והתפתחות נדרשו מהם בשנה החולפת. לדעת לנוע בתוך עולם משתנה תדיר ולהתאים את עצמך כל פעם למצב חדש – יש בית ספר, אין בית ספר. יש סגר, אין סגר. הכל פתוח ומותר ללכת לקניון, הכל סגור והרחובות ריקים.
לומדים בזום, לא לומדים בכלל. מותר לפגוש את סבא וסבתא, אסור לפגוש את סבא וסבתא ועוד – זו משימה לא פשוטה בכלל. אני יכולה לומר שהילדים שלי עברו כל מיני תחנות בדרך עד שהמיומנות הזו הוטבעה בהם והשתכללה.
הם עברו דרך בלבול ואז תסכול, הם עברו דרך אי הבנה ולמידה של מושגים חדשים, הם ניסו להכניס סדר חדש לחייהם ואז פירקו אותו, הם כעסו והתאכזבו ואז גילו שאפשר למצוא את הטוב בכל מצב, לרגעים הם היו יותר קרובים ונזקקו ליותר בטחון ונוכחות ולרגעים היו כל כך עצמאיים ובוגרים שאפילו אני לא ממש הבנתי מה קורה וכל זה כילדים, בני אדם קטנים ורכים שנמצאים על הכדור הזה רק שנים ספורות.
להשתנות תמיד
אומרים שאחת המיומנויות הכי חשובות למי שיגדלו להיות המנהיגים של המאה ה-21 היא היכולת להשתנות, להיות גם וגם, לנוע בקלות ממקום למקום ומדבר לדבר כי ככה יהיה העולם בקרוב. כבר עכשיו ניתן לראות שהרבה מהמבנים המוכרים לנו מתפרקים.
זה כבר לא מובן מאליו שיש לאדם מדינה אחת, בית אחד, מקצוע אחד, עבודה אחת כמו שהיה פעם. הרבה מאוד אנשים נודדים היום בעולם, עובדים דרך האינטרנט ממקומות משתנים ומחליפים מקצוע כל כמה שנים. זה קורה גם כי זה נדרש וגם כי זה פשוט יותר ויותר מתאפשר.
זה לא שאני שמחה בהכרח שהילדים שלי חוו את כל החוויות שהם חוו בשנה האחרונה.
היו גם הרבה מאוד רגעים קשים של בדידות, של חוסר אונים, של ריחוק וגעגוע. אין ספק שהיו רגעים בדרך שהייתי מוותרת עליהם אם הייתי יכולה ובכל זאת, אני מוצאת שכל החוויות האלה גם בנו והטמיעו בילדים שלי, של כולנו, יכולות ומיומנויות שיתמכו בהם בעתיד בקרוב וגם בזה הרחוק יותר.
אני לא חושבת שהם מודעים לכך, שזה מה שהם למדו בשנה החולפת. אני לא חושבת שזה בהכרח משהו שהם יוכלו לדבר עליו, להסביר או לתמלל ואם תשאלו אותי זה דווקא טוב.
למה? כי הרבה מהדברים החשובים שאנחנו לומדים בחיים נטמעים בנו דרך החוויה, דרך הגוף ודרך הרגש ולאו דווקא דרך הראש החושב.
אלה הדברים שלאט לאט הופכים להיות חלק אינטגרלי ממי שאנחנו, מיומנויות שאנחנו מפעילים באופן אינטואיטיבי ומותאם ולא כתוצאה מחשיבה או ניתוח קוגניטיבי של המצב.
אלה היכולות שקיימות בנו שאנחנו לא צריכים להתאמץ כדי להוציא אל הפועל, הן פשוט מתבטאות דרכנו בטבעיות וטוב שכך.
אחרי השנה החולפת, שדרשה מהילדים האלה כל כך הרבה למידה והשתנות ואפילו מאמץ, אני שמחה שיש דברים בתוכם שבעתיד יבואו להם בקלות כי זה יהיה "בקטנה" מבחינתם להחליף עבודה, לעבור דירה או לחיות בעולם חדש.
