מודה על הקיים ומגשימה חלומות

גינת רוגל, ממושב ניר-בנים, חוותה מסע ארוך של טיפולי פוריות מאתגרים, בדרך להגשמת חלומה להיות אמא, אבל דווקא ברגע של שפל היא מצאה כוח בעצמה להתרומם ולראות את חצי הכוס המלאה בחייה.

גינת רוגל נולדה בקיבוץ משאבי שדה בשנת 1974 למשפחה בת חמישה ילדים וחוותה את הלינה המשותפת, שהייתה נהוגה אז בקיבוצים. אימה, עדי (תמר) בבאי, הגיעה למשאבי שדה מירושלים, במסגרת גרעין נח"ל.

מודה על הקייים

"אמי היתה פורצת דרך, מילאה תפקידים שונים בקיבוץ ועבדה בשילוב האזורי, שקידם את מעמד האישה," גינת מספרת. "היא מהנשים הראשונות שיצאו לעבוד מחוץ לקיבוץ עם רכב צמוד. נבחרה כעובדת מצטיינת ב'נעמת' מטעם העיתון 'ידיעות אחרונות'."

אביה של גינת, יוסי בבאי ז"ל, עלה לארץ מעירק ואף הוא הגיע לקיבוץ משאבי שדה עם גרעין נח"ל. יוסי היה ממקימי בית הספר היסודי האזורי "משאבים", המשותף ליישובי מועצה אזורית רמת הנגב ומנהלו הראשון.

בהמשך היה גזבר הקיבוץ, גזבר ארגון "משקי הנגב", החשב של המכון למורשת בן גוריון ולימים גזבר של ארגון ארגמן, גמלאי העיר מודיעין.

"אבי חלה במחלה קשה. הוא נפטר לפני שנה וחצי, בדיוק בתחילת הקורונה, חודש בלבד לאחר אבחון המחלה," מספרת גינת.

גינת למדה בבית הספר היסודי משאבים ובבית הספר התיכון אשל הנשיא. בצבא היא היתה מש"קית ת"ש (תנאי שירות), קצינת ת"ש, ועוזרת קצינת ת"ש פיקודית.

"אחרי הצבא חזרתי לקיבוץ למשך שנה, כנדרש מבני קיבוצים לאחר השירות," מספרת גינת. "ואחרי אותה שנה  עברתי להתגורר בתל-אביב. התקבלתי ללימודים במכללת 'ויטל' היוקרתית ללימודי עיצוב."

"ארבע שנים למדתי עיצוב תקשורת חזותית. אחרי הלימודים פתחתי סטודיו לעיצוב תקשורת חזותית ובמקביל עבדתי במחלקת המנויים של תיאטרון הבימה."

בשנת 2005 נישאה גינת לאמוץ רוגל. אחרי הנישואין עברו השניים לקיבוץ כפר עזה, בו גרו שלוש וחצי שנים. "זו היתה תקופה מאוד מאתגרת ניסינו להיכנס להריון ועברנו טיפולי פוריות."

"המצב ברצועה ובקיבוץ כפר עזה החמיר והיה קשה. השיא היה כשסוף סוף הצלחנו להיכנס להריון, כשפצמ"רים וקסאמים שוגרו לעברנו מעזה. כשהייתי בחודש השביעי להריוני, במאי 2008, קרתה טרגדיה נוראית, חבר יקר שלנו ושל המשפחה, ג'ימי קדושים ז"ל, נהרג מפצמ"ר בקיבוץ."

"כתוצאה מהאירוע עזבנו במהירות את המקום ועברנו לגור בחדרה, עיר הולדתו של בן זוגי. חודשיים לאחר מכן נולדה בתנו הדר."

עיצוב ועולם ההתפתחות האישית

"כבר בקיבוץ כפר עזה," מספרת גינת, "חלה נקודת מפנה בחיי. הכרתי שם זוג אחים, את אופיר ודורון ליבשטיין, (היום אופיר הוא ראש המועצה האזורית 'שער הנגב'). השניים הקימו חברה לאימון אישי להמונים."

"הצטרפתי אליהם בתחילה כמעצבת הבית ובהמשך בתפקידי ניהול שונים. בזכותם נפתח בפני עולם חדש, עולם ההתפתחות האישית. הם הביאו ארצה את שיטת האימון האישי באון-ליין, באמצעות סקייפ ואימייל, עוד לפני שזה היה נפוץ."

"הדבר אִפשר לא רק למנכ"לים להנות משיטה זו, אלא להמונים בכל מקום ובכל זמן. חשתי שהם פותחים בפניי צוהר לעולם חדש, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, מרחב של התפתחות וצמיחה, תוך כדי חיבור למשאבים פנימיים."

במקביל, לעבודתה בחברה החדשה, שימשה גינת כמנהלת הכספים של אגודת המעצבים הגרפים. היא הייתה בוועד המנהל ואחראית על כספי האגודה. כמו כן זכתה בשלושה פרסים מטעם אגודת המעצבים, על עיצוב לוחות שנה ועיצוב המגזין האינטרנטי לאימון אישי, 'קואצ'לטר', של קהילת המאמנים בישראל.

משבר אישי והיציאה ממנו

לאחר הגשמת חלומה הגדול, לידת בתם הדר, החלה גינת תשע שנים מאתגרות נוספות של טיפולי פוריות, במטרה להיכנס להריון ולהרחיב את המשפחה. היא עברה הפריות חוץ-גופיות חוזרות ונשנות (טיפוליי IVF) ועדיין לא התייאשה: "בכל פעם שהטיפול נכשל, הסתערתי מחדש לקראת ההפריה הבאה, כדי להצליח. הייתה לי מוטיבציה להמשיך מיד בטיפול נוסף."

ואכן באחת הפעמים הייתה סוף סוף הצלחה, גינת הרתה וההיריון התקדם. "אבל אז הגיעה הבשורה הקשה, כי אין דופק לעובר ונאלצנו להפסיק את ההיריון. ברגע זה, היה לי משבר מאוד גדול. מצאתי את עצמי נוסעת ברכב, בוכה ומתקשה להתאושש."

לפתע קרה משהו בתוכה: "פתאום, ברגע אחד, הייתה לי הארה. הרגשתי שיושבת לידי במכונית 'גינת נוספת', והיא אומרת לי: 'אסור לך להישבר. את אמיצה והולכת בדרך שלך שנים רבות. וראי, חלומות מתגשמים! הגשמתם את החלום הגדול ביותר שלכם להיות הורים להדר.

את צריכה להודות על מה שיש לך'. " מספרת גינת בהתרגשות. "דמעות האובדן הפכו לדמעות של הכרת תודה. פתאום חשבתי לעצמי, שאני צריכה לזכור את הרגע המעצים הזה. משהו, שיזכיר לי שצריך בכל יום להודות על מה שיש, שאני אמיצה וצריכה להמשיך ללכת עם החלומות שלי, כי חלומות מתגשמים."

"My Moment" לטובת כולם

האירוע הזה במכוניתה הוביל את גינת לבנות את התכנית: My Moment" – ללכת עם החלומות שלך". "באותו רגע נולדה בי התובנה העמוקה," מספרת גינת, "שיש לקחת את רגע ההווה כדי להודות על הקיים בחיינו, ויחד עם זה להמשיך לרצות להגשים את החלומות שלנו, להשיג דברים שעושים לנו טוב. כי כשאנחנו נהייה מאושרים זה ייצור אדווה בעולם שלנו."

גינת גייסה את הכלים שלמדה בעולם ההתפתחות והצמיחה, העמיקה בלימודי אימון אישי באוניברסיטת בר-אילן והחליטה לעזור לאנשים נוספים להגיע לתובנות האלו.

"עיצבתי מחזיקי חלומות מיוחדים, שאנשים יוכלו לקחת את הרגע הזה לעצמם, להכיר תודה על הקיים בחייהם, לכתוב את החלומות שלהם על גבי פתקיות מעוצבות ולגלגלם פנימה למחזיקי המפתחות," מסבירה גינת.

"התחלתי להעביר סדנאות והרצאות לקהל הרחב ולארגונים. במפגשים אלו אני משתפת בסיפור המסע האישי שלי ובאתגרים בהם עמדתי. השיתוף הזה גורם לאנשים להתבונן בחייהם. רבים מהם גילו שבצד האתגרים יש להם גם רגעים טובים."

"הם מקבלים מוטיבציה להתחיל להניע את החלומות שלהם קדימה, כי עכשיו זה המומנט שלהם! התחלתי לקבל מהארץ ומהעולם צילומים של הפתקים מאנשים שהגשימו את חלומותיהם בעקבות מה שכתבו בסדנאות שלי."

הגשמת חלומות הלכה למעשה

גינת מביאה דוגמאות לאנשים שהגשימו חלומות בזכות סדנאותיה: אחת הנשים בשנות השישים המאוחרות לחייה, רצתה להכיר בן זוג צלם, כיוון שהצילום הוא תחביב שלה. ואכן היא הכירה אדם מתאים לה, והשניים עתה בני זוג, יוצאים לטיולים בארץ ובעולם ומצלמים."

דוגמא נוספת: אחד האנשים חלם להקים עמותה לסטודנטים מעוטי יכולת על שם אביו. והוא הצליח לעשות זאת באמצעות אגודת הידידים של אחת האוניברסיטאות המובילות בארץ. העמותה תומכת כספית בסטודנטים. וכך מסתבר שחלום אישי, הנצחת שם האב, יכול גם לתרום לקהילה, ולהגשים חלומות של סטודנטים מיעוטי יכולת לרכוש השכלה ולהתקדם בחיים.  

אחת הנשים, אם לארבעה ילדים קטנים, שבעלה עובד שעות רבות מחוץ לבית, חלמה לחזור לרכב על סוסים כמו בצעירותה. היא היתה בטוחה שלא תוכל להגשים זאת בשל אורח חייהם העמוס. אולם תוך שלושה חודשים מיום שכתבה את חלומה על פתק, היא יצאה לטיול חוצה גולן, רכיבה על סוס, למשך שלושה ימים.

"אני עוזרת לאנשים להגשים את החלומות שלהם. ברגע שאנחנו מסמנים את המטרה ומבינים מה ה'למה שלנו'," אומרת גינת. "הכול מתחיל להתכנס לכיוון אותה המטרה שאנחנו רוצים וחשובה ביותר גם הדרך להשיגה, להתרגש מהמסע. בסדנאות, כאשר מישהו מעז לספר בקול רם את החלום שלו, פתאום אנשים נחלצים לעזרתו, נזכרים בקשרים שיש להם ויכולים להועיל בהגשמת החלום. גם בעידן הרשתות החברתיות, אנשים שמחים לעזור זה לזה."

"תודה על הקיים בחיי"

גינת עצמה השתמשה ברשת חברתית כדי להגשים חלום אישי שלה נוסף שלה – להוציא ספר לאור. היא השתמשה בשיטת מימון המונים לגייס כסף למטרה זו. "בשבועות הקרובים עומד להתפרסם ספר הביכורים שלי שכתבתי, 'תודה על הקיים בחיי'."

בספר ישנם הרבה סיפורים קצרים שכתבה גינת. הוא מעין מסע להכרת תודה ובסוף כל סיפור יש מקום בו הקורא יכול לכתוב תודה על מה שקיים בחיים שלו. הספר מלווה בצילומים מרהיבים של גינת מהליכותיה בשדות.

"כשהגעתי לניר בנים, התחלתי לצעוד בכל בוקר ולצלם בטלפון הנייד את פריחת הארטישוקים, פריחת האפרסקים, מסיק הזיתים, רימונים על העצים ושדות של התושבים."

"העיניים שלי נפקחו אל הטבע. במקביל כתבתי תודה על כל חוויה כזו. וככל שהבעתי יותר תודה, חשתי שהשפע מגיע אלי הביתה. בנוסף, זה עזר לי להתמודד עם כל אתגרי טיפולי הפוריות. גם כשהגיעה תשובה שלילית לבדיקת ההיריון שכל כך חיכינו לה, מצאתי עצמי מודה למשפחתי, לפרופסור שמלווה אותי, למרחבי הטבע הקסומים, ליושב במרומים ועוד. זה אחד הכלים הכי מדהימים שנכנסו אל חיי וזו גם הסיבה שאני רוצה לתת את המתנה הזו הלאה."

ברור שהדפסת ספר כזה היא יקרה מאוד. כאמור, היא פתחה פרויקט של גיוס המונים מאנשים שרכשו מראש את הספר, והצליחה לגייס עשרות אלפי שקלים. הספר ייצא לאור בהוצאת ספרים "סגול".

בנוסף לסיפורים שלה, נכללים בספר שישה סיפורים מעוררי השראה של אורחים. סיפורים אישיים מאוד מרגשים, המלמדים כיצד אנשים שונים הפכו את סיפורם המאתגר לשליחות של חייהם וכיצד ניתן בכל רגע להודות על הקיים, על אף המשוכות שבדרך.

הבחירה בידינו

"כשהייתי ילדה סבלתי מעקמת בגב," היא מספרת. "הרכיבו לי מכשיר עשוי ברזלים ופלסטיק, שהיה צמוד לגופי במשך ארבע שנים. הלכתי איתו 24 שעות ביממה למעט מקלחת. ביום בו הרכיבו עלי את המכשיר, יצאנו מהרופא ואז אמרה לי אימא: 'יש לך עכשיו שתי אפשרויות: אחת היא לרחם על עצמך ואז יתייחסו אליך ברחמים, כמסכנה, כנכה. אפשרות שנייה היא לחזור בגו זקוף הביתה, להתנהג כמו כולם. לעשות הכול ולא לתת למגבלה זו לעצור אותך."

"מדבריה של אימי למדתי שזה תלוי בנו עצמנו. כפי שאנחנו נסתכל על החיים, כך הם יתנהלו. למדתי ממנה את עניין הבחירה. אמנם יש מצבים שאי אפשר לשנות, אבל בכל רגע נתון אנחנו יכולים לבחור איך אנחנו רוצים להתנהל בתוך אותה סיטואציה."

"אם אנחנו נבחר באופטימיות ולהאיר את החיים שלנו בדברים טובים, חיינו יוארו, כי מה שמתמקדים בו הולך וגדל. וכך היה, חזרתי הביתה ובחרתי לעשות הכול כמו כולם: חוגי ספורט, מחנות קיץ ואפילו לימים התגייסתי לצבא ויצאתי לקורס קצינות."

החיים במושב והמיזם הקהילתי

בתקופת הקורונה, במהלך השנה האחרונה, מצאה גינת דרך לתרום לאחרים בסביבתה וברחבי הארץ: "בעקבות כל המצב בארץ ובעולם, אנשים רבים חוו בדידות, הסגרים היו חיצוניים ופנימיים," היא אומרת. "כדי להתגבר על בדידות של אנשים הקמתי מיזם קהילתי למשך 21 יום, שבו חיברתי אנשים ממקומות שונים, שלא הכירו אחד את השני, כדי לתמוך זה בזה ולהגביר את הכרת התודה בחייהם.

"ערכתי רשימות. יצרתי זוגות לשיחות טלפוניות בכל רחבי הארץ. כל אחד התבקש להתקשר למישהו שנקבע לו לשיחה יומית. הפעולה היומית הקטנה הזו נועדה לעודד את רוחם של אנשים שחוו בדידות ועזרה להם לחוש אופטימיות ולהרגיש משמעותיים לזולת. "זה היה מרגש מאוד, אנשים סיפרו שזה מאוד תרם להם."

על החיים במושב היא מספרת: "כשהגעתי לניר בנים הרגשתי שהגעתי לגן עדן. היתרונות של המרחבים והטבע, קהילה מדהימה שתומכת ומחבקת. יש ערבות הדדית גם במקרים של שמחות וגם של אבדן, הן בחיי היום יום והן בחגים המשותפים."

מסכמת גינת: "היום אני מתגוררת בניר-בנים, נהנית מיופיו של הטבע, מלווה אנשים בהגשמת חלומותיהם ומודה בכל יום על הקיים בחיי."