בית המשפט המחוזי בנצרת דחה את תביעתם של 32 יורשי חברים שביקשו לקבל, כיורשים, כסף שהתקבל ממכירת "דגניה סיליקון", שלטענתם הוריהם-המורישים היו זכאים להם.
מועד השיוך, בשנת 2010, בעת שנערך הקיבוץ למכירת חלק מאחזקותיו במפעל "דגניה סיליקון'" קיבלו החברים בדגניה ב' החלטה בדבר "שיוך זכויות רָדוּם בנכסים היצרניים", שעיקרה "שיוך נכסים' המותנה בהתקיימות תנאים מסויימים, הנוגעים בעיקרם להפיכת הקיבוץ מ"שיתופי" ל"מתחדש" או למצב של פירוק הקיבוץ.
בקרות אירועים אלה, נקבע בהחלטה, יופעל "מנגנון רָדוּם" מובנה, ויבוצע מהלך של "שיוך נכסים" למי שהיו חברים במועד אישור ההחלטה באסיפה (26.5.2010). עוד נקבע שהחלטת "שיוך הזכויות הרָדוּם" כפופה לאישור הסדר מפורט ומלא.
באוקטובר 2010 מכר הקיבוץ חלק מאחזקותיו ב"דגניה סיליקון" (תמורת 100 מיליון שקלים, לפי פירסומים דאז). חודש לאחר מכן, אישרה אסיפת הקיבוץ חלוקה של 20 מיליון שקלים לחברי הקיבוץ, מתוך התמורה שהתקבלה באותה מכירה.
בהחלטת החלוקה מיום 9.3.2011 (נקרא לה "החלוקה הראשונה") נקבע שהיא מיועדת רק למי שהיו חברי הקיבוץ באותו מועד. חברי הקיבוץ המנוחים, שהתובעים הם יורשיהם, קיבלו כספים במסגרת החלוקה הראשונה.
בחודש נובמבר 2016 ביצע הקיבוץ מכירה נוספת, זו הפעם של כל אחזקותיו ב"דגניה סיליקון". לפי הפירסומים, דגניה ב', אמור היה לקבל למעלה מ-200 מיליון שקל מעסקת המכירה.
חודש לאחר מכן, החליטה אסיפת החברים לחלק לחברים 85 מיליון שקלים מתוך התמורה שהתקבלה. גם לחלוקה שניה זו נקבע "מועד קובע" והוא "כל מי שהיו רשומים כחברי קיבוץ ביום חתימת הסכם המכירה, 17.11.2016". ב"חלוקה השנייה" הזו לא נכללו חברים שהלכו לעולמם קודם למועד זה (גם אם היו חברים במועד "החלוקה הראשונה").
באמצעות עו"ד הראל טיקטין, שייצג 31 מהתובעים, ועו"ד נועה מילשטיין (חדד, רוט, שנהר, הלפר ושות'), שייצגה אחת מהתובעות
עתרו היורשים לקבוע ש"המועד הקובע" לצורך בחינת זכאותם לכספי החלוקה השנייה הוא היום שנקבע בהחלטת "השיוך הרָדוּם": 26.5.2010. בהתאם, הם תבעו לקבל מהקיבוץ 9.2 מיליון שקלים.
לטענתם, מדובר במימוש נכס יצרני בו היו המורישים שותפים ש"קנו" בו את זכויותיהם בשנות עמל ארוכות והם זכאים לחלקם גם בחלוקה השנייה. הקיבוץ, אמרו היורשים, שינה במשך השנים את אורחות חייו, מקיבוץ שיתופי למתחדש, ובכך "הופעל" "המנגנון הרדום".
עוד טענו כי גם ב'מודל שינוי אורחות החיים' שהתקבל שנים לאחר מכן, נקבע ש"המועד הקובע" לזכויות בפירות הנכסים היצרנים הוא 26.5.2010, ובכך יש הכרה במועד קובע זה. החלטת "השיוך הרדום", אמרו היורשים, כמוה כחוזה בין החברים לבין הקיבוץ ועל הצדדים לקיימו בתום לב.
הקיבוץ, באמצעות עו"ד עומר כהן (שלמה כהן ושות'), טען שהמועד שנקבע כ"יום קובע" להגדרת הזכאים בחלוקה הראשונה נקבע רק לאותה חלוקה, ולא לגבי אירועים עתידיים.
"המנגנון הרדום", הסביר הקיבוץ, יכול להיות מופעל רק במקרים שהוגדרו ואלה לא התרחשו. אין עוד תוקף להחלטת "השיוך הרדום", הוסיף הקיבוץ, שכן תחולתה הייתה כפופה להסדר מפורט שמעולם לא אושר.
בסוף 2018, תאר הקיבוץ, שנים לאחר מועד ההחלטת "השיוך הרדום", החליט הקיבוץ על שינוי אורחות חיים ומעבר למודל התנהלות של קיבוץ מתחדש.
במודל זה בוטלה ההחלטת "השיוך הרדום" ונכלל פרק לגבי חלוקת פירות הנכסים היצרניים. אכן, צויין שם המועד הקובע של 26.5.2010, אך זאת ללא קשר לעיסקאות המכירה של דגניה סיליקון, אלא מתוך רצון להיטיב עם יורשי חברים שנפטרו לאחר מועד זה.
השופט יונתן אברהם השתכנע מעמדת הקיבוץ. כניסתו לתוקף של הסדר "השיוך הרָדוּם" הותנתה בשינוי אורחות חיים בקיבוץ ובכפוף לאישור הסדר מפורט, אישור המערכת הבנקאית ואישור רשויות המס. כל אלה לא התקיימו, קבע השופט.
ההסדר ה"רָדוּם" נועד לייצר מנגנון מובנה שיכלול עקרונות חלוקה הוגנים במצב של שינוי באורחות החיים (החלטה מפורשת על שינוי מודל ההתפרנסות) אמר השופט, אך הפרטה של חדר האוכל, חשבונות חשמל ושירותי כביסה, השכרת דירות לאנשים שאינם חברי הקיבוץ, עליהם הצביעו התובעים כְּסַמְמָנִים לשינוי, אינן החלטות בדבר שינוי במודל ההתפרנסות, אלא החלטות הנוגעות להתייעלות כלכלית נקודתית.
השופט דחה את הטענה שמכירת האחזקות ב"דגניה סיליקון" וחלוקת התמורה מהווה את האירוע שמפעיל את המנגנון הרדום.
"לו חברי הקיבוץ (בהם החברים המנוחים-המורישים) היו רוצים בכך", אמר השופט, "חזקה עליהם שהיו פועלים (בעודם בחיים) כדי להצביע על שינוי באורחות החיים (מודל ההתפרנסות) כדי שיופעל שיוך הנכסים הרדום."
"משלא עשו זאת, הדבר הוליך לקבלת החלטות בדבר 'חלוקת תקבולים ממכירת נכסים יצרניים והקטנת מסת הנכסים היצרניים בקיבוץ, החלטות עליהן מלינים כיום התובעים'. על אף הצער שבדבר, אין לחברי הקיבוץ (שהתובעים הם יורשיהם) אלא להלין על עצמם"
אסיפת הקיבוץ יכולה בהחלטה מאוחרת לשנות ואף לבטל את ההחלטה בדבר ההסדר ה"רדום". הייתה זו החלטה מותנית בתנאים שלא התקיימו. לפי חוק החוזים, הסביר השופט, אם חוזה מותנה בתנאי, והתנאי לא התקיים בתקופה שנקבעה לכך, ואם לא נקבעה תקופה, תוך זמן סביר, מתבטל החוזה."
"חלוף פרק זמן של שמונה שנים מאז החלטת ההסדר ה"רדום", מלמד כי חלף זמן סביר לקיום התנאי, הוסיף השופט, כך שניתן לראות בו חוזה שבוטל.
עוד דחה השופט את טענות "קיפוח המיעוט" ו"חוסר תום הלב" כלפי הקיבוץ. החברים המנוחים היו בין החיים במועד שהתקבל ההסדר ה"רדום" וגם בעת שחולקו כספי החלוקה הראשונה.
כבר אז הייתה להם יכולת להשפיע על ההחלטות המתקבלות לגבי הנכסים היצרניים, אך הם לא עשו זאת, הסביר השופט.
סוף דבר, השופט דחה את התביעה, וחייב את התובעים לשלם לקיבוץ הוצאות משפט בסך מצטבר של 40,000 שקלים.
