נעם ברנר, 36, נכנס לתפקיד החברתי הבכיר בכפר רופין, הקיבוץ בו נולד, והדבר הראשון שעשה היה לשנות את התואר מ"מנהל הקהילה" ל"מזכיר קיבוץ". לא מישהו שמנהל את חברי הקהילה, אלא מי שמזכיר לחברים מתי יש אסיפה או דיון בוועדה, ומזכיר לבעלי התפקידים את האחריות שלהם
"ככל שלמדתי את תפקידי החדש בו נבחרתי כ'מנהל הקהילה' בקיבוץ כפר רופין, בו נולדתי ובו אני חבר והמשמעות שלו, הבנתי שהשם לא כל כך מתאים. האם קהילה היא משהו שאפשר בכלל לנהל? הרי ההחלטות המהותיות והכלליות הן של הציבור כולו. ואם המנהל הוא "מנהל", אז מה זה אומר על חברי הקהילה? ראוי לחשוב ולהחזיר את השם 'מזכיר'. לא מישהו המנהל את חברי הקהילה, אלא בעיקר מישהו שמזכיר: מזכיר מתי יש אסיפה, מועצה או דיון בוועדה. מזכיר מה הן ההחלטות שהסכמנו עליהן יחד. מזכיר לבעלי התפקידים את האחריות שלהם. ובעיקר: מזכיר מה חשוב לנו בתור קהילה. מזכיר שכל אחד/ת בכל זמן יכול/ה לחדש, להעניק, להוביל ולייצר זיכרונות חדשים." (ההדגשה במקור) כך כתב נעם ברנר, מנהל הקהילה החדש בעלון "מידע והחלטות" השבועי, לחברי הקהילה בכפר רופין עם כניסתו לתפקיד בחודש שעבר.
פגישה עם נעם מגלה שבמשך 36 שנותיו, (נולד להוריו חודשים מספר לאחר שהצטרפו לכפר רופין בשנת 1984), הספיק לעשות דברים רבים בתחומים מגוונים. כשסיים את בית הספר האזורי בעמק המעיינות, יצא לשנת שירות בפנימיה של הכפר הירוק, שם עסק בלימודי תקשורת עם החניכים וסרט הסיום "בחזרה הביתה" של במאית ממוצא אתיופי, זכה בפרס בפסטיבל סרטי הנוער. כשהתגייס לצנחנים רצה לשרת ביחידת הכלבנים. כשבחירתו לא התאפשרה הוא הוצב בחי"ר לגדוד נחשון בחטיבת כפיר, שם שירת את רוב השירות, במשך כחמש שנים בשטחי יהודה ושומרון, עד לתפקיד סמ"פ כ"מצטיין חטיבתי: "זו חוויה מאתגרת לשרת כקצין בגדוד בו אתה פוגש את כל עם ישראל על כל גווניו החברתיים. השירות כלל את כל הפעילות הידועה כלפי הפלסטינים בשטחים וכקצין היה עליי למלא את המשימות, לפקד על החיילים שרובם באו מרקע סוציו-אקונומי נמוך ולשמור על אישיותי וכללי המוסר בהם אני מאמין."
כדוגמא הוא נותן אירוע בו הגיע למחסום ומצא אותו ריק מחיילים בזמן החלפת משמרות. הוא גילה שמפקד הכיתה, האחראי על המחסום יחד עם חיילים נוספים, אזק שני פלסטינים והכניסם לצריף השמירה. הצבא בנושא זה, מדגיש ברנר, לא מסדיר כללי מוסר ומשאיר הרבה דילמות לחיילים בשטח ולכן חשוב מאד, באירועים מסוג זה, מהיכן הגעת, איפה גדלת ומה כללי המוסר שלך. הוא שלם עם השירות שעשה בשטחים בגלל הערכים עליהם התחנך, ומבחינתו הוא מרגיש שהצליח במשימתו עם חייליו שעד היום נמצאים אתו בקשר ויש ביניהם כאלה שאף מודים שהוא הציל את חייהם מבחינת המשך דרכם לאחר הצבא. במילואים הוא משרת כמ"פ חי"ר וקצין אג"ם של גדוד שריון כרס"ן.
עם סיום השירות הצבאי החליט ללכת ללימודים אקדמאיים וכשהתלבט באיזו אוניברסיטה לבחור יעצה לו אמו, שהייתה קצינת הביקור הסדיר בבית הספר האזורי בעמק המעיינות: "לך ללמוד באוניברסיטה הכי טובה בארץ". מאביו דני, שהיה הכתב והצלם של עיתון "מעריב" באזור הצפון, הוא ירש את תכונת הסקרנות. ברנר נרשם לאוניברסיטה העברית בירושלים וסיים בה תואר ראשון במדע המדינה ויחסים בינלאומיים. למחייתו עבד כאחראי לביטחון ומנהל תורן במלון "ממילא", שם הכיר פלסטינים עובדי המלון ממזרח ירושלים וזכה לתעודת "עובד מצטיין".
הלימודים האקדמאיים פתחו בפניו עבודה מעשית כמתמחה באגף צפון אמריקה במשרד החוץ וב"תכנית המתמחים" בלימודיו, צורף כעוזר פרלמנטרי בלשכת חברת הכנסת ד"ר לרפואה רחל אדטו ממפלגת קדימה, בשנים 2012 -2011, תפקידים שהעשירו אותו בניסיון עם סדרי הממשל בישראל. שנה אחר כך בחר להגיע לכפר תבור כמנהל יחידת הנוער במועצה המקומית. בעבודה זו היה אחראי לחינוך הבלתי פורמלי של 700 ילדים ובני נוער וקיבל ניסיון נוסף בעבודה קהילתית. ברנר מצא בה לפי עדותו ומוצא בה עד היום לא רק סיפוק אלא גם יעוד, דבר שיתבטא בהמשך השנים בהישגיו האקדמאיים ובתפקידים אותם מילא.
בחזרה לכפר רופין
נעם החליט לחזור לכפר רופין בעקבות: "….האהבה. בחגים בקרתי בקיבוץ ובשנת 2012, במסיבת הפורים, פגשתי את טליה ומאז אנחנו חברי הקיבוץ". רעייתו טליה מוסיפה: "כבת קיבוץ בגיל מוקדם גדלתי עם נעם, אבל בגלל הפרש הגיל של שנתיים, לא בילינו יחד. גם אני חזרתי לקיבוץ וכשנפגשנו במסיבת הפורים, לקח לי זמן לזהות אותו והבנתי שהוא לא סתם בן משק שיכור שמתחיל איתי. די מהר הבנו שנינו ש'זהו זה'". היא מלמדת היסטוריה ואזרחות בכיתות י'-י"ב בבית החינוך גאון הירדן דרכא בנווה איתן, המשלב תלמידים מהקיבוצים והמושבים בעמק המעיינות ומהעיר בית שאן. בקיבוץ היא מעורבת בעסקי התרבות והיא מוסיפה בבת צחוק "מעשבת את הדשאים ומגדלת יחד עם נעם שלושה ילדים צעירים".
ברנר התקבל ללימודי תואר שני במדעי המדינה והיה ל"מצטיין דיקן" בנושא "חינוך פיננסי: התפשטות ותרגום במגזר ציבורי, העסקי והשלישי בישראל". הוא בדק את יעילותם של לימודי החינוך הפיננסי בבתי הספר התיכוניים ומצא שאלה הנתמכים על ידי בנק הפועלים היו מוצלחות יותר מאלה שמימן משרד החינוך. במקביל החל לעבוד כעוזר הוראה בקורסים שונים במדע המדינה ויחסים בינלאומיים ביניהם "משטר מדינת ישראל" ו"'מלחמות אזרחים' ו'ארגונים ציבוריים: תיאוריה ומעשה".
בזמן עבודתו האקדמאית התגורר בקיבוץ והקפיד להיות מעורב בחיי התרבות שלו. את כשרון הכתיבה והארגון הוא תורם באירועי התרבות של כפר רופין, בעיקר בחגים. לחגיגת השמונים של הקיבוץ לפני שנתיים, הוא כתב את התסריט יחד עם רעייתו למחזמר בנוסח ברודווי "אהבה בת שמונים".
המסלול הטבעי לאחר שסיים את לימודי התואר השני וקיבל על עצמו לרכז את תכנית המתמחים של הפקולטה למדעי החברה, היה לבחור בנושא לימודי הדוקטורט. הנושא הראשון שעלה היה להשוות בקיבוצים בין קהילת הגרעין הקיבוצית הקיימת לבין אוכלוסיית ההרחבות. אך מנחי הדוקטורט הפרופסורים שאול שנהב ודן מיודובניק הציעו לו את הנושא "מנהיגות קהילתית בערים שסועות", בדגש על הבירה ירושלים. הצעת המחקר והתמיכה בה זכתה למלגת נשיא המדינה למצוינות אקדמית וחדשנות מדעית. המחקר המעמיק בנושא המנהיגות הקהילתית של השכונות במזרח ירושלים כלל מפגשים עם ראשי חמולות, מנהלי מתנ"סים ומנהיגים נוספים במזרח העיר. ברנר מצא שבאמצעות מנהיגים אלה האוכלוסייה הפלסטינית במזרח העיר ובכפרים סביב לה מוצאת דרכים אזרחיות, להבדיל מהנושאים הפוליטיים, לקבל את השירותים מעיריית ירושלים ומהממשל הישראלי ובמקרים מסויימים להגיע גם לשיתופי פעולה.
עבודת הדוקטורט של ברנר, אותה הוא עומד לסיים בקרוב, משתלבת היטב בעבודה נוספת שלקח על עצמו: ריכוז פרויקט קידום השלום בין פלסטינים לישראלים בעיר. כעמית מחקר במכון הארי טרומן ובמימון האיחוד האירופי של הפרויקט הוקמו קבוצות נוער ומבוגרים בשכונות שכנות בירושלים של ישראלים ופלסטינים: אבו-טור ואטורי, ארנונה וצור בחר, הר הצופים ואסאוויה. תחילה עברו הקבוצות הכנה נפרדת, כשהתכנית הייתה להפגיש ביניהם ולבנות שיח של שלום ושותפות קהילתית בין השכונות.
אלא שלאחר הכרזת הנשיא טראמפ על העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, הקבוצות הפלסטיניות סרבו להיפגש, בעיקר בגלל תגובת המשפחה והשכנים. ברנר עם גורמי התומכים בתכנית לא ויתרו והחליטו שחברי כל קבוצה, אם כי בנפרד, תצייר ותצלם על פי דרכה את נושא השלום. עם סיום חלק זה של הפרויקט, נערכה באוניברסיטה העברית בהר הצופים בנובמבר 2019 תערוכה בה הוצגו הצילומים שצילמו משתתפי הקבוצות, הישראליות והפלסטיניות. התערוכה מוצגת עד היום וניתן לצפות בה גם באינטרנט.
בחירתו של נעם ברנר למשימה הקהילתית בכפר רופין לא באה בהפתעה. מיום שחזר לקיבוץ ראה לעצמו זכות להיות מעורב בחיי הקהילה ובנוסף לאירועי התרבות היה שותף מוביל בתהליך נושא החברות המלאה, חבר צוות הצמיחה הגיאוגרפית וחבר ועד ההנהלה והמועצה החברתית בקיבוץ. חברי כפר רופין משתתפים בהפגנות המחאה בצמתים ברחבי ישראל וב"בלפור". נעם עצמו לא משתתף בהן, אך הוא מאמין שהשינוי הפוליטי וגם ריפוי השסעים בשבטים השונים המרכיבים את החברה הישראלית יבואו מלמטה: "מפגשים בין הקהילות ושיח משותף של החברים בהם יכול להביא את הפתרונות למצב. על השלטון המרכזי להעביר ולהאציל סמכויות למנהיגי הקהילות והם ידעו לגשר וליצור שותפויות, והקבוצים יכולים להיות חלק חשוב בתהליכים אלה". גם בכך הוא רואה כמשימה עבורו בתפקידו.
לשאלה אילו אתגרים ניצבים בפני מי שנכנס לתפקיד מזכיר כפר רופין, משיב ברנר שישנם שלושה כאלה: "א. הצמיחה הדמוגרפית היא אתגר. בהיבט זה אני ממשיך מגמה קיימת וחיובית של קליטה משפחות קבועה, גם אם מתונה, מכל הארץ. כפר רופין תמיד הייתה קהילה פתוחה, שידעה לקלוט באהבה משפחות מגוונות. ב. המצב הכלכלי של הקיבוץ לא בשיאו ובהתאמה יש אתגר לנהל את התקציב השוטף. אחת המשימות הראשונות שאני ניגש אליהן היא תכנון ארוך טווח התואם את התקציב המוגבל, אך עדיין נותן אופק לפיתוח וצמיחה. ג. האתגר האחרון, שפוקד קיבוצים רבים בעת הזו, הוא הקורונה. הניסיון לשמור על קהילה בריאה ומחוברת. גם כאן ביחד עם שותפים רבים – חינוך, תרבות וצח״י – אנו עושים מאמצים להתאים עצמנו לתקופה ולהיערך למצבי חירום. בעיקר לנסות לשמור על הקהילה גם ללא התקהלות".
בסיום שיחתנו, אומר ברנר: "מי שמתלבט אם לקפוץ למים ולקחת אחריות בקיבוץ, הכי חשוב זה לשאול את עצמך 'למה אתה רוצה לעשות את זה?' ברמה האישית. כאשר לוקחים תפקידים ציבוריים בקיבוץ ובכלל, כדאי להבין את המטרה האישית ולבדוק בעומק הנפש איזו משמעות התפקיד ייתן לנו. עדיף להימנע ממקומות של כבוד או כוח, אך לא לבטל רצון להתפתחות מקצועית ובוודאי שלא רצון כנה לשנות משהו שמפריע לך. בעיקר לברר עם עצמך מה אתה יכול לתת לקיבוץ עם הכישורים והיכולות שלך".
