מה הביא את זיגי רביב (77) צבר מקיבוץ יפתח, להוביל מסעות לפולין? סיפוריהם של חסיד אומות העולם שמשפחתו הצילה 26 יהודים ושל אסיר פולני באושוויץ שהתאהב ביהודייה וחשב שהיא מתה, הם רק חלק מהתשובה
פעם פעם, בגלגול הקודם שלי, הייתי מורה ומחנכת בבית הספר "עמק החולה" שבכפר בלום. במסגרת זו זכיתי שזיגי רביב מקיבוץ יפתח, יוביל את הכיתה שאותה חינכתי, בזמן המסע לפולין.
ובכן, מי שלא ראה את זיגי מדריך כיתת מב"ר בפולין, לא ראה קוסם מימיו: התלמידים כולם, עם או בלי ריטלין, הלכו אחריו בעיניים פקוחות ובפה פעור, נפעמים מכמויות המידע שזורמות מזיכרונו הפנומנלי. כל סיפור שיצא מפיו, הועבר בגוף ראשון, וזכה להקשבה מלאה ולהתרגשות כזו, עד שהתלמידים היו בטוחים, שהוא עצמו חזר לפני שנים ספורות מהתופת.
זיגי, מה פתאום צבר כמוך מדריך מסעות לפולין? בעקבות מה התחלת לעסוק בזה?
"תראי", פותח זיגי קודם כל בסקירה היסטורית, כפי שיעשה בהמשך עוד פעמים רבות. "עד שנת 1967 יצאו לפולין רק משלחות מבוגרים, שהורכבו בעיקר משורדי שואה. הם חזרו לשם כדי לראות במו עיניהם מה קרה למקום בו נולדו, ממנו ברחו או בו הושפלו ושועבדו. לאחר מלחמת ששת הימים, ניתקה פולין את יחסיה עם ממשלת ישראל והנסיעות לשם הופסקו. ב-1988, כשפולין קיבלה עצמאות מדינית, שוב יצאו אליה מעט משלחות, ללא מבנה מסודר ומגובש. באותן שנים החל משרד החינוך לארגן משלחות נוער לפולין. תחילה יצאו משלחות קטנות ובודדות שהורכבו מנציגים מעטים מכל הארץ, ובהמשך התרחב מפעל זה, וכל בית ספר ארגן משלחת מטעמו. באותה תקופה הייתי הרכז החברתי בבית הספר 'עמק החולה'. אחת המורות המיתולוגיות בבית הספר – נאוה פרבר, לקחה על כתפיה נושא כבד ומשמעותי זה, ואני, מתוקף תפקידי, עבדתי יחד אתה. היא זו שהובילה את המסעות מהשלב ההתחלתי בארץ, דרך ההכנה העיונית והרגשית, ועד הדאגה לכרטיסי הטיסה והסידורים הטכניים. בהתחלה לוו המשלחות במורים ובמדריכים ללא הכשרה מקצועית. נאוה הכינה תכנים שהותאמו למסלול המסע ולטקסים ששילבנו בו, ולכל אוטובוס הצטרף מדריך פולני, שהסביר באנגלית רצוצה על המקומות אליהם הגענו. במסע הראשון שלי לפולין עוד לא הבנתי איפה אני נמצא, והרגשתי, כמו רבים מהמדריכים, שאיני מבין את שורש העניין. עם הזמן צברתי נסיון, ואת הידע השלמתי בעצמי – שמעתי סיפורים של שורדי שואה, קראתי הרבה, אספתי עדויות, סיפורים, שירים, קטעי יומן – כל מה שיכול להעמיק ולהרחיב את ידיעותיי".
לאחר שהדריך רק את תלמידי "עמק החולה", קיבל זיגי פניה להדריך תלמידים מרמת השרון. הוא אמנם נתן את הסכמתו, אך כבר מתחילת המסע, הבין שזו בעייתיות גדולה להוביל תלמידים שאינו מכיר מראש, עם מדריכים פולנים שלא עדכנו אותו בסדר הזמנים ובתוכנית המסע. "זו היתה התנסות הזויה. כשחזרתי מהמסע הזה הבנתי שאני מעוניין להדריך משלחות רק בתנאי שאני מעורב בתוכניות, ויכול להעביר את ה'אני מאמין' שלי לגבי לקחי השואה. לא מעניין אותי לספר לתלמידים על הצד הטכני – איך התבצע, איפה, וכמה נרצחו – את זה אפשר למצוא בכל אתר מידע. אני רוצה לדבר איתם על הצד האנושי, על בני האדם שהיו מעורבים במעשים הללו, ולהדגיש את הערכים וההומניות שיכולה להתגלות בכל עם, גם במצבים הקשים ביותר". וכך, במהלך השנים, יצאת זיגי לשישה-שבעה מסעות בשנה, צבר ביטחון בכישורי ההדרכה שלו, והפך להיות מדריכם הקבוע של כמה בתי ספר בכל רחבי הארץ. בשלב מסוים קיבל פניה להוביל גם משלחות של מבוגרים. "לפני 18 שנים, הוזמנתי להדריך את עובדי בנק דיסקונט, באירוע של 'מצעד החיים', בהמשך עברתי לאנשי ויזה כאל. מאז אני מדריך באופן קבוע משלחות מבוגרים, ועד הקורונה לא פספסתי מצעד אחד".
מה הייחוד בארוע הזה? אני שואלת שאלת תם.
זיגי שוב מתחיל את תשובתו בפרישת היריעה הרחבה: "מצעד החיים נועד בראשיתו ליהדות התפוצות. כל שנה, שבוע לפני יום השואה, נפגשים בני נוער מהתפוצות עם שורדי שואה, וצועדים יחד מאושוויץ לבירקנאו, מרחק של 3 ק"מ. שם מצטרפות אל הצועדים היהודים עוד משלחות רבות ומגוונות, כמו אנשי תנועות נוער פולניות ואנשים נוספים. בבירקנאו נערכת עצרת גדולה, שבסיומה – כל משתתפי המצעד היהודים מגיעים יחד לישראל. תארי לעצמך 100 מטוסים טסים מפולין לארץ, נמצאים פה יחד במשך שבוע, ומסיירים ברחבי הארץ. בערב יום העצמאות הם מתכנסים לטקס בכותל, ואז חוזרים לבתיהם בגולה.
כיום משתתפות במצעד החיים רק משלחות של מבוגרים מישראל, ללא בני נוער. במשך שבוע אפשר לשמוע קבוצות שונות שעוברות הדרכה בכל מיני שפות. ההליכה מאושוויץ לבירקנאו, והטקס שכולל כעשרת אלפים משתתפים, עוצמתיים מאוד.
אני נוהג להגיע לאוושויץ עם המשלחת שלי בשעה מוקדמת, ואז אנחנו פותחים טלפונים, ומשמיעים לקבוצה הישראלית את הצפירה מהארץ. האווירה בסיטואציה הזו היא תמיד מרגשת וייחודית".
יש הבדל בין הובלת מסע של נוער למשלחת מבוגרים?
"בוודאי". פוסק זיגי. "השוני העיקרי הוא ברמת האחריות שמוטלת עלי, ומכך נובעת שאר ההתנהלות. כשאני יוצא עם משלחת נוער של בית ספר מסוים – אני לויאלי אליהם ומייצג אותם. כלומר, למרות שאיני חלק מהצוות הקבוע, עליי לטפל גם בבעיות משמעת, ואם הם מתנהגים לא כראוי בבית המלון –
זו גם בעיה שלי. מדובר בעבודה מאומצת, שנמשכת שעות ארוכות: אני קם מוקדם בבוקר כדי לדאוג שכולם ערים, שארוחת הבוקר מוכנה, שכולם עולים על האוטובוסים ושבדרך יש התנהגות הולמת. בלילה נערכות שיחות משוב עם המורים, ואחר כך אני צריך להכין את עצמי למחר. זו מעמסה פיזית ונפשית עצומה.
במסעות הראשונים אליהם יצאתי, חשתי בסקרנות מצד בני הנוער. הם התעניינו, הביעו דעה, והשתתפו בשיחות מרגשות. לפעמים נהגתי לעצור פתאום את ההליכה, ודברנו על נושאים כמו 'פרידה', 'אנושיות', והתעוררו דיונים ערכיים ורגשיים חשובים. הלך הרוח הזה השתנה עם השנים. התקדמות הטכנולוגיה החלישה במובן מסוים את הסקרנות הטבעית של הצעירים, ואת הרצון שלהם בדיבור שמעבד את מאורעות היום. בכל מקום אליו אנחנו מגיעים, הם קודם כל בודקים אם יש ווי פיי, ובמקביל, מודדים את הצלחת המסע לפי מושגים כמו 'התחברתי' 'ובכיתי', במקום לתת לכל אחד ביטוי לחוויה אישית. מעבר לכך, במסעות האחרונים הרגשתי שנאסר עלי להגיד אמירות שעלולות להיחשב 'פוליטיות'. חוסמים ומצנזרים אותי מלדבר עלינו כבני אדם, מונעים הבעת דעה והעלאת שאלות. אמרתי לעצמי, שאם זה המצב, אין טעם אמיתי בהדרכת בני נוער – הרי את האינפורמציה הבסיסית, היבשה, הם יכולים להשיג בלעדיי, אז אם לא נותנים לי להעביר את הערכים שלי, אין לי בזה מקום.
בהובלת משלחות של מבוגרים אני מארגן הכל – גם מבחינה טכנית וכמובן מבחינת התוכן. אלו קבוצות לא גדולות של אנשים שיצאו למסע מבחירה, ואין התעסקות בעינייני תפעול ומשמעת. אני מרוכז בהדרכה עצמה, ויש לי מרחב פעולה לדבר ולשוחח על מה שאני רוצה".
יש מסע שזכור לך במיוחד, או אירוע מיוחד באחד המסעות?
"הו", נשען זיגי לאחור בכסאו ומחייך, "כל פעם קורה משהו מדהים אחר, אי אפשר להקיף את הכל ולספר את עשרות הארועים המפתיעים והמרגשים שהיו לנו. אולי יום אחד אכתוב על זה ספר".
את זיגי לא צריך לדובב הרבה – מיד זורמות ממנו דוגמאות עוצרות נשימה: "מרגשים אותי מאד מפגשים אישיים עם חסידי אומות עולם. עם אחד מהם, שהציל יחד עם משפחתו 26 יהודים, הייתי בקשר חם עד יום מותו, ובכל פעם שהגעתי לפולין ביקרתי אותו, כך שהכרתי גם את ילדיו ואת נכדיו.
קשר הדוק נוסף היה לי עם אדם בשם יורק, שבזמן המלחמה היה אסיר פולני באושוויץ.
הוא התאהב ביהודייה, ובדרך תחבולות הצליח לברוח יחד איתה מהמחנה. כשהגיעו להוריו הקתולים, הם לא נתנו הסכמתם לקשר הרומנטי בין הצעירים, והם נאלצו לחיות בנפרד. תוך זמן קצר הודיעו ההורים ליורק שהגסטפו תפס את הנערה והרג אותה, ולנערה הודיעו שיורק גם כן מצא את מותו. בסוף המלחמה היא היגרה לארה"ב והקימה משפחה, והוא בנה את משפחתו בפולין. כעבור 30 שנים, בדרך מקרית לחלוטין, הבינו השניים שאהבת נעוריהם עדיין בחיים. הם יצרו קשר זו עם זה, ויורק פגש אותה כשהוא מחזיק בידו 30 ורדים אדומים, כנגד 30 השנים בהן לא התראו.
חוויה נוספת זכורה לי מאדם יוצא דופן בשם שמואל בלומנפלד, שורד שואה שמדי פעם ליווה אותי ואת המשלחת במסעות. איש מלא שמחת חיים, שסיפר לי פעם, שבסיוטי הלילה הוא 'פוגש' את כל חבריו שלא שרדו. אחרי המלחמה הגיע בלומנפלד לארץ, בנה את חייו ועבד כקצין בשב"ס. כשאייכמן נתפס והובא לארץ, השגיחו עליו רק שוטרים יוצאי עדות המזרח מחשש למעשה נקם.
בלומנפלד התעקש והשיג אישור מיוחד. בכל משמרת, היה מפשיל את שרוולו, ובזרוע גלויה, המציגה מספר צרוב על היד, היה יושב מול אייכמן ושותק. זו הייתה נקמתו. בקיצור", ממשיך זיגי סיפורים שאי אפשר באמת לקצר אותם, "באחד המסעות אליהם יצאתי עם בלומנפלד, הוא ניגש אלי ביחידות ושאל 'תגיד, איפה זה בלז'ץ?' פתחתי מפה (אז עוד לא היה וויז ושום דבר טכנולוגי), וראיתי שמדובר בנסיעה של שש שעות. 'אני נוסע לשם', מודיע לי שמואל. 'איך תגיע?' שאלתי. 'כולכם תבואו איתי', הוא קבע.
וכך, למרות שאף אחד מאתנו לא היה קודם בבלז'ץ וזה ממש לא היה בתכנון, נסעו כל האוטובוסים בעקבות לבו של שמואל. אנחנו מגיעים לעיירה בחושך, כלבים נובחים, ושמואל אומר לנו 'איפשהו נמצאת כאן אנדרטה'. מדליקים פנסים, התלמידים רועדים, אנחנו בחוסר ודאות, נתקלים בשער סגור, ופתאום – יש אנדרטה. מסתובבים למוצא פיו של שמואל – ולא מוצאים אותו. הוא נעלם. צועקים לחושך הקר: 'שמואל, שמואל'. פתאום הוא חוזר ועצמות אדם בידו, מניח אותן על האנדרטה, מוציא מכיסי מעילו תמונות של בני ובנות משפחתו, ושם גם אותן על האבן. 'עכשיו עושים אזכרה', הוא מודיע לנו, ובמהירות מחלק הוראות: 'אתה תקריא את זה ואתה תגיד 'אל מלא רחמים'…..'. כולנו בכינו יחד איתו", מספר זיגי ועיניו נוצצות גם עכשיו, "בדרך כלל אני לא נוהג לבכות במסעות, גם לא בסיפורים הקשים ביותר, אבל זה היה מרגש במיוחד".
את סיפוריו המדהימים של זיגי קשה לעצור, והוא שולף מאמתחתו מקרה בלתי ייאמן נוסף:
"באחד המסעות, מודיע לי המדריך הפולני, שעלי להגיע למפגש מיוחד שיערך בשעת ערב, בלובי המלון בו ישנו. פתאום הוא מופיע עם בחורה בלונדינית, רזה וגבוהה, ועורך לי הכרות עם…..מוניקה – הבת של אמון גת, אחד הרוצחים הנאצים הגדולים ביותר בתקופת שואה. לא ידעתי מה לעשות ואיך להגיב. בסוף לחצתי את ידה. סיקרן אותי לשמוע את הסיפור שלה – מה היא עושה בפולין, מה היא יודעת על אביה ואיך היא מתנהלת בחייה. התברר שהיא נולדה אחרי המלחמה, ורק בגיל מאוחר מאוד התוודעה למעשי אביה. עד ארבע בבוקר היא סיפרה לי את סיפורה האישי והמרגש, ובסוף הצהירה שבכוונתה להצטרף לאחת המשלחות, ולו כדי לבקש סליחה בשם העם הגרמני ובשם משפחתה".
רגע, אתה בעצמך "דור שני"?
"בבית שלי לא עסקו בגורל המשפחה בתקופת השואה. ידעתי דברים מעורפלים, ולא חפרתי בהם. ביומיום היו בבית סימנים של דור שני, בלי שדיברו על זה באופן מפורש: עשו משמרות ישיבה ליד הרדיו במשך כל שעות היממה, כדי למצוא קרובים שחזרו 'משם', אולי פתאום יצוץ מישהו ממשפחת אפלבויים, היא משפחת אמי. בנושא האוכל – אוגרים ושומרים הכל לימים הבאים, לא זורקים שום דבר. באופן כללי, לא מדברים על מה שהיה – אלא ממשיכים קדימה. רק כשהתחלתי לצאת למסעות, החלטתי לברר מה קרה למשפחתי".
מיכאל, אביו של זיגי, נולד בעיר רובנה שבאוקראינה, שנשלטה על ידי פולין. זו היתה משפחה גדולה, שהשתייכה לחסידות גור וניהלה אורח חיים דתי מאוד. בהיותו בן 16 לערך, יצא בשאלה, והחל ללכת בהיחבא למפגשים של תנועת "פועלי ציון". הוריו גילו זאת, כלאו אותו בבית ומנעו ממנו כל פעילות. מיכאל לא ויתר – בגיל 18 יצא מבית הוריו ללא הודעה מוקדמת, ויחד עם חבר מהתנועה הציונית, הגיע להכשרת גרוכוב, ליד ורשה, שם למדו ציונות וחקלאות. אחרי חצי שנה עלו לארץ עם סרטיפיקטים, והקימו יחד עם הגרעין הראשון של הנוע"ל, את קיבוץ נען.
ב-1938, כאשר הגיעו ידיעות קשות מאירופה, חזרו שני החברים לרובנה. בהיחבא יצרו קשר עם אחיותיהם, קבעו מראש עם רב הקהילה שהסכים לשתף פעולה, וכך – כל אחד מהם התחתן עם אחות חברו בנישואים פיקטיביים. לאחר שבוע אחד ברובנה, חזרו מייד לארץ בלי לפגוש בני משפחה נוספים. משהצליחו להציל את אחיותיהם – התגרשו, ופנו כל אחד ואחת לדרכם. כעבור שנים, ברחוב העלייה בתל אביב, פגש מיכאל חבר אחר, שסיפר לו כי באוקטובר 1941, נרצחו תוך יומיים 25,000 יהודי רובנה, ובהם גם שארית משפחתו.
תמר, אמו של זיגי נולדה בפלניצה, עיירה ליד ורשה. אביה היה "בונדיסט", שקיווה לפתור את בעיית היהודים במהפכת הפרולטריון העולמית. הוא עבד במפעל ליצור סירים, וב-1938 נשלח על ידי בעל המפעל
לארץ ישראל, להקים 'שלוחה' בתל אביב. האנטישמיות הגוברת בפולין האיצה בבני המשפחה לעלות ארצה ביוני 1939, יחד עם האחרונים שעלו לארץ לפני הזוועות. "מאוחר יותר התברר בצער גדול, כי כל שאר ענפי המשפחה הושמדו ונעלמו מעל פני האדמה. אני עצמי לא הייתי ברובנה, אבל בן דודי הגיע לשם, ושלח לנו תמונה של מצבה, עליה רשומים כל שמות בני המשפחה".
זיגי למד הדרכת טיולים באוניברסיטה, ובנוסף "זכיתי במתנה משמיים – זיכרון חד ומהיר. בשנים הראשונות של ההדרכה, הייתי לוקח את החומר לעבודה בטרקטור ותוך כדי נסיעה ממושכת במטעים, הייתי משנן את החומר ומעמיק את ידיעותיי. היום אני פחות מתכונן, כי הכל נמצא אצלי בראש. למדתי להרגיש את אופי הקבוצה, ולהבין בזמן אמת, איזה סיפור יתאים למצב ולזמן. לפי העיניים המקשיבות של חברי המשלחת, אני בוחר את כיוון ההדרכה. ההתרגשות שלי נובעת משיתוף הפעולה של הקבוצה ומהיכולת של חבריה לשתף ולעורר שיחה משמעותית".
צילום: דניאל שטנברג
מה זה בשבילך יום השואה? מה אתה עושה ביום הזה?
"השתתפתי בטקסי 'מצעד החיים' במהלך 18 השנים האחרונות. כשנשמעת הצפירה אני נזכר באחד הסיפורים של הילדים שלא שרדו. המחשבה על ילדים קטנים חפים מפשע, שחייהם הסתיימו באכזריות בטרם עת, נוגעת לליבי מאוד. לעיתים אני מטלפן לשורדי שואה שעודם בחיים, וגם מתקשר עד פולין, לנכדה של יורק, חסיד אומות העולם".
איך אתה מתייחס לכל מתנגדי המסעות?
"לדעתי יש ערך בהגעה למקום האמיתי שבו התרחשו הדברים. אי אפשר להבין באמת לעומק ארועים מזעזעים כל כך, ולכן יש ליצור חוויה שמפעילה את כל החושים. יש משמעות אפילו לריח שאתה נתקל בו כשאתה נכנס לצריף במחנה. על 'בחירתה של סופי' אי אפשר לדבר בישראל, צריך לספר זאת במקום שזה קרה, גם אם עכשיו צומח שם דשא ירקרק ופסטורלי.
זה נכון שתמיד יהיו במסעות כאלו בעיות עם בני נוער כמו שתיה, סמים, ונדליזם או סתם התרגשות של נסיעה לחו"ל, אבל עדיין, זה מחיר ששווה לשאת אותו, כי יש משהו פחות אפקטיבי במסע שנעשה פה בארץ, גם אם יש לו את מסגרת התוכן הטובה ביותר.
צריך לזכור שהיציאה למסעות הללו עודדה את הדור הראשון לספר את קורותיו. הנושא הושתק בארץ, ושורדי השואה, שרצו להגן על הדור החדש מפני הזוועות, כמעט ולא דיברו עם ילדיהם. דווקא אל מול דור הנכדים החלו לפתוח את הפצעים. כשנער או נערה עומדים לפני מסע הם נשלחים לברר אצל בני משפחתם פרטים וסיפורים, ואז הם חוזרים עם רשמים וחוויות ישר לסבא וסבתא ואומרים:
'לא ידענו מה עברתם, כמה סבלתם, איזה גיבורים הייתם'. יש משמעות עמוקה לכך שהילדים מגיעים למקום הפשע וחוזרים ארצה עם תחושת שייכות, גאווה ואמפטיה רבה יותר למשפחות שלהם".
יש טענה שהמסעות הללו מובילים דווקא ליותר אלימות וגזענות, מה דעתך על כך?
זיגי מבטל את הדברים במחי יד ומשיב בקצרה: "זה ממש תלוי במדריך המוביל את המסע. הוא זה שבוחר אם להציג בפני התלמידים כל כתובת אנטישמית על הקיר, ולהגיד שכולם נגדנו, או דווקא להדגיש את מקרי האנושיות בכל עם ומדינה, ואפילו ירשה לעצמו לומר שגם אצלנו יש מקרים של גילויי שנאה קיצוניים. המסר שאנחנו רוצים להעביר נמצא בידיים שלנו".
איך זה שהחברה שלנו כיום כל כך גזענית וסקטוריאלית?
"אני חושב שזה התחיל כבר בבחירות של 77', כשמנחם בגין, קרא אז לסוציאליסטים 'אנטישמיים', וכינה את הקיבוצניקים 'מיליונרים' ו'אוכלי חזיר'. אלו מילים שמחלחלות ונותנות לגיטימציה לשנוא את האחר. אני חרד למה שקורה בארץ ובעולם, כי ב-1936 עלו באירופה מפלגות פאשיסטיות בכל ארצות אירופה. היום מתרחש תהליך דומה – בפולין, בהונגריה, בצרפת ובאוסטריה הלאומניות מתחזקת. ממש כמו ממשלת ישראל. בן גביר בממשלה, זו הגזענות לשמה. למה צריך להרחיק לפולין? יש לנו את זה כאן, אבל אי אפשר לדבר על זה פה כי יש צנזורה, כי הלאומנות גוברת.
קשה לי מאוד לחשוב שנכדיי גדלים למדינה כזו, שההסתה בה כל כך רווחת. לפעמים אני מקווה שהדברים עוד ישתנו לטובה, אבל בתכלס נראה לי שלא למדנו כלום. לפעמים, במהלך המסעות יש מישהו שמציין שהפולנים הם עם אנטישמי במיוחד, אז אני משיב 'כמו כל עם אחר, כולל אותנו היהודים'", מניד זיגי את ראשו בצער גדול.
זיגי, לסיום שיחתנו המרתקת, מה המסר שלך לאומה?
"כבני אדם יש לנו תמיד אפשרות בחירה. הבעיה היא שהרבה מאיתנו מחליטים לשבת על הגדר,
כי לבחור – זו אחריות שיש בה מחיר. אני יודע שלשנות את העולם לא נוכל, ולפעמים אני כל כך מיואש שנדמה לי שגם על מה שקורה במדינה לא נצליח להשפיע. אז אולי צריך להתמקד בקהילה שלנו, לדעת לגלות אמפטיה למי שקשה לו להתקבל, לצרף למעגל גם את מי ששונה, להושיט יד לעזרה ולגלות אנושיות בכל זמן ומצב".
