יהודה מדר (מתחרז עם הדר) נולד ברחובות ב- 1932. בחודש שעבר ציין בבריאות ראויה 88 שנות חיים. עדיין פעיל בחקלאות וניצב בראש אגודת "מטעי לוזית" האוחזת שטח חקלאי פורה המשתרע על פני 1600 דונם. שאלתם היכן? או, כאן מתחיל סיפורנו. אחד מחתניו, אהרל'ה קינד כיוון אותי: "אתה רושם בווייז: "קידוח כוכב 7". שאלתי מה לקידוח ולשדות פורחים וקיבלתי תשובה כזו: "תרשום, תגיע ותתרשם".
68 ק"מ נסעתי ממרכז הארץ דרומה, חלפתי על פני העיר שדרות ולפתע באמצע הנגב הצפוני קבע הווייז: "פנה ימינה, הגעת ליעד". מהכביש הראשי לא רואים, אבל כשחוצים ימינה, ניגלה מרחב חקלאי ירוק, שופע פירות עסיסיים. שם, במעין קרוואן, סמוך לבית אריזה, פגשתי במארחיי: יהודה מדר ושניים מחתניו: אהרל'ה קינד ורונן ישכיל, שהם גם שותפיו באגודה החקלאית המשפחתית.
יהודה מדר סומך על הדור השני במשפחה אך בחודשים שלפני המגיפה הנוכחית פקד את השטח החקלאי כל יום מימי השבוע. עכשיו הוא נזהר ונשמר ובא לשטח "לפגוש אותך" מגלה לי החתן ארהל'ה קינד. קידוח כוכב 7 זו נקודת ציון לעמדת קידוח של חברת "מקורות". "אחרי שסיימתי שירות בפיקוד ההדרכה בצה"ל בדרגת רב-סמל, התקבלתי לעבודה אצל מר ארבוטר כטרקטוריסט" מתחיל יהודה מדר את הסיפור החקלאי שלו. "היו לו 180 דונם פרדס. אבא שלי יוסף ז"ל עבד באריזה ואני באתי ונשארתי. שלוש שנים הפעלתי כל יום טרקטור שעות על שעות, אני עד היום לא מבין איך הגב שלי נשאר שלם. יום אחד בא אלי בעל השטח ואמר לי: יש לי 25 דונם מטעי לוזית בחלץ, אני הולך לטעת שם שקדים. באותם ימים לא היו מים באזור ושקדים הרי גדלים באדמת בעל. רק גשם משמיים". אגודת מים הוקמה אחרי שלוש שנים ומאותו רגע "השקינו את השקדים בדופיה. זה צינור גומי ורק רחובותים קוראים לזה דופיה. משאית מגדרה הביאה את הצינור. אני הגעתי לשטח רכוב על אופנוע ועיבדתי את האדמה שלי".
"התאחדות האיכרים החזיקה שטח של 1600 דונם.97 אחוזים מבעלי החלקות החקלאיות לא היו חקלאים. הם לא ידעו מה לעשות עם השטח. מושבים וקיבוצים שהתאחדות האיכרים הציעה להם לרכוש – לא רצו באדמה הזאת. אנחנו חתמנו חוזה עם המינהל ל-49 שנות חכירה שנסתיימו, וחתמנו על עוד 49 שנות חכירה. קנינו 1100 דונם מאחרים וכיום אנחנו, השותפות, בעלי "מטעי לוזית".
יהודה מדר מגלה לנו כי מי שלמעשה היה הבעלים של השטח זו הייתה התאחדות האיכרים שקראה לשטח החקלאי: מטעי ירק. יהודה מדר שהיה בעלים של 25 דונם ככל חקלאי אחר ברחובות והסביבה קבע ששם האגודה יהיה מטעי לוזית. לוז בערבית זה שקד ומכיוון שבשטח היו 25 דונם שקדים, זה היה שם האגודה מאז ועד עצם ימינו אלה. כאן בא הגילוי המעניין של יהודה מדר: "התאחדות האיכרים החזיקה שטח של 1600 דונם.97 אחוזים מבעלי החלקות החקלאיות לא היו חקלאים. הם לא ידעו מה לעשות עם השטח. מושבים וקיבוצים שהתאחדות האיכרים הציעה להם לרכוש – לא רצו באדמה הזאת. אנחנו חתמנו חוזה עם המינהל ל-49 שנות חכירה שנסתיימו, וחתמנו על עוד 49 שנות חכירה. בעלי החלקות היו 70 איש שהתגוררו ברחבי המדינה, ביניהם "מאפיית אנג'ל", בעל חנות רהיטים ועוד ועוד. קנינו 1100 דונם מאחרים וכיום אנחנו, השותפות מדר+ישכיל+אהרון קינד, בעלי מטעי לוזית".
"הוקצו לנו 200 מ"ק לדונם לשנה, יקר, עברנו למי שפד"ן – 140 מ"ק לדונם. כרגע אין מספיק מי שפד"ן אז מכניסים לשטח 500 מ"ק מים שפירים. אנחנו מגדלים כאן ענבי מאכל ונשירים: אפרסק, נקטרינה, גויאבה, תפוח עץ "אנה" וזיתים. אנחנו משווקים את התוצרת באמצעות "ענבי טלי" בלכיש, כ-1500 טונות בשנה".
יהודה מדר רחוק עד מאד מלהיראות בעל נכסי שטח גדולים. "הצניעות מאפיינת אותו לאורך שנים" מציינים חתניו. והוא חש לשטח קרוב-קרוב. "יש לי חמש בנות, הן לא נותנות לי לצאת מהבית בימי הקורונה. עד המגיפה הייתי בשטח כל יום. חמש שנים רכבתי על אופנוע מרחובות לחלץ. עוד שנתיים במוניות. בג'ריקנים הבאתי מים לרסס את העשבייה. בשלב מסוים קיבלנו פתח מצינור מאזור דרום שלא הגיע לשטחי הגידול. שלושה ק"מ מרחק נתנו לנו המשך של הקו ואחר-כך סידרו לנו חיבור בתוך השטח וחלוקה על חשבוננו".
לאורך שנות הפעילות בשטח לא הכל היה כל כך טוב. "בשנת 1980 הייתה בעיה מאד רצינית. אנטרקנוז השקד, פטרייה פגעה דרך העלווה וגרמה למותו של העץ. ניסיתי צימוח חדש, אסור היה לטעת גלעין על גלעין. שמונה שנים נטעתי משמש, חפרתי בורות עם ברומיד, גדל עד שלוש שנים. בגיל שש אין מטע. אהרל'ה עקר ועברנו לענבים, זיתים ותפוחי עץ".
"החקלאות שלי היום טובה מאד. אבל יש כל כך הרבה מסמרים בדרך. בראש הבירוקרטיה של רמ"י (רשות מקרקעי ישראל-ש.ו.) למשל: העברת זכויות מחקלאי אלי. מערימים קשיים. לוקחים כמעט 50 אחוז דמי הסכמה להעברת זכויות. שולחים פקחים ששואלים: למה ליד הוואדי יש עצים שצמחו. זה שלי? כל מה שחקלאי רוצה לנסות הוא נתקל באלף בעיות".
"יש לי 11 תאילנדים. מגיע לנו 30 עובדים. אני צריך להתנהל על פי טבלה של משרד החקלאות, שאינה מתאימה למה שאני צריך בשטח. תאילנדי אחד ברח ממני לפני סוף תקופת עבודתו אצלי ונאלצתי לשלם 10,000 שקלים פיצויים שמגיעים לו. מה יקרה אם ארכוש עוד שטח חקלאי? מה יהיה גורל העובדים. יהיה סגר מול הרשות הפלשתינית, לא יתנו לפלשתינים לצאת לעבודה אצלי. יש לי 10 עובדים מג'נין שהם הנכדים של מי שעבד אצלי בשקדים. המינימום שאני צריך – 20 עובדים מהשטחים. אני לא יודע איזה גורל מצפה לנו. ממש קזינו. גם העברת זכויות לא יתנו לנו. למה שלא יקלו על העברת הזכויות "?
ואם אלה תחושותיו של החקלאי הוותיק מרחובות, לא יכולתי שלא לשאול אותו להתנהלות משרד החקלאות אל מול החקלאים. "משרד החקלאות זה שלנו, החקלאים, אבל אנחנו כמו ילדים יתומים. מקצצים בנו בלי חשבון. יאיר שמיר היה גבר. כשהיה שר החקלאות הוא עזר לנו. הוא שיתק את כל מי שהפריע. שמחה יודוביץ שעמדה בראש מינהלת ההשקעות גם דאגה לנו. למשל, למימון מכונות מיון לאפרסק ונקטרינה בבית האריזה".
אחרי המפגש במתחם קידוח כוכב 7 נלוויתי לאהרל'ה קינד למסע ממונע בשטחי הגידול. במהלך הסיור, עלינו לתצפית של הקרן הקיימת, בגובה של 40 מטרים מעל פני הים, מלמעלה צפיתי בשטח שהיה פעם אתר קידוחי הנפט חלץ-חוליקאת. תזכורת קצרה: ב-22 בספטמבר 1955 פרץ לראשונה בישראל נפט מאתר קידוח. זה היה שדה הנפט המסחרי היחיד בישראל שהפיק 120 חביות ביום, ובמצטבר 17 מיליון חביות בשווי 450 מיליון דולר. כמות הנפט שנמצאה באדמה היוותה אחוז זעיר מהצריכה השוטפת במדינה אך היא עוררה תהילה עצומה בישראל ובתפוצות. אהרל'ה קינד סיפר לי במעמד זה כי בשעתו שאבו נפט עד שלא נותרה אפילו לא טיפה אחת ומכיוון שהקידוחים יבשו השטח הוכשר לחקלאות והיום הוא פורח בעוצמה רבה.
