מיטל יסעור בית-אור, בת מושב משגב דב, כתבת הבריאות של עיתון "ישראל היום"

 עדינה בר-אל שמעה מפיה על תחושת השליחות של מקצוע זה, ועל המהפך שהביאה הקורונה לחיינו 

מיטל יסעור בית-אור נולדה בשנת 1976 בראשון-לציון להוריה שרה'לה ז"ל, שהיתה מתכנתת מחשבים במכון וייצמן למדע ברחובות; ואביה אברהם יבדל"א, שהיה רב חובל ועסק בהובלה ימית, בעיקר בקירור.  

"תחביב יקר" 

כאשר מיטל היתה בת ארבע, עברה המשפחה למושב משגב דב בתחומי המועצה האזורית גדרות. הוריה המשיכו לעבוד מחוץ למשק, אבל לא ויתרו על העיסוק בחקלאות. 

"כאשר הוריי רכשו את המשק, היה בו פרדס של תפוזים ואשכוליות אדומות," מספרת מיטל, "אולם יוקר המים להשקיה והחוב שהצטבר לחברת 'מקורות', אילצו אותם לעקור את הפרדס." מיטל מצטטת את אביה אברהם, שאמר אז: "קשה לי לחשוב שאני צריך לעקור פרדס בארץ ישראל."   

ברבות הימים, לאחר נישואיה של מיטל לזיו בית-אור, הכין זיו חישוב כלכלי ובדק את ההִתכנות הכלכלית להמשך הדרך. זיו הגיע למסקנה שמטע זיתים יביא למצב כלכלי מאוזן, ללא הפסדים.

מספרת מיטל: "לפני כ-18 שנים נטענו עצי זית משני זנים – לָצ'ינו ופישולין – מהם אנחנו מכינים שמן זית. אני זוכרת את עצמי צועדת במטע הצעיר, כשאני בהריון ראשון, בעת נטיעת העצים. עם השנים מסתבר שעצי הזיתים מצליחים בעיקר להחזיר את ההשקעה ולא הרבה מעבר לכך ואבא שלי אומר: 'זהו תחביב די יקר…'.'"  

התחלת העבודה בתקשורת 

מיטל יסעור בית-אור למדה בבית הספר היסודי האזורי בגדרות, ואחר-כך סיימה את בית הספר התיכון בבאר-טוביה. בצבא שירתה ביחידת דובר צה"ל: "השירות שלי היה בפיקוד צפון, בתקופה סוערת בשנים 1996 ו-1995, בה צה"ל שהה ברצועת הביטחון והיו התקלויות רבות.

תוך כדי השירות התרחש גם מבצע 'ענבי זעם'. היחידה שלנו מילאה תפקידים רבים: ניסחנו תגובות לאירועים, היינו בקשר עם מפקדים בשטח וסיפקנו מענה לשאלות של כתבים, אישרנו בקשות לסיורים באזור ועוד." 

אחרי השחרור מן הצבא היא הגיעה ללימודים ועבודה בבאר-שבע: "התחלתי ללמוד בפקולטה למדעי החיים. במקביל התחלתי לעבוד ב'רדיו דרום'. זו היתה שנה קשה מאוד, מאתגרת, עמוסה. לאחריה שיניתי את מסלול הלימודים שלי בכיוון תחום התקשורת, והמשכתי ללמוד במסלול ל-A.B כללי ובו למדתי פוליטיקה ותקשורת."  

העבודה בתחום התקשורת התרחבה. מיטל עבדה ב"רדיו דרום" ובהמשך בטלוויזיה המקומית, במקומון וגם ככתבת "גלי צה"ל" בדרום.  

הקמת משפחה 

בבאר-שבע הזדמן למיטל להכיר את זיו בית-אור מקיבוץ גבים. השניים נישאו בשנת 2001, ולאחר כמה שנים של מגורים בבאר-שבע בנו את ביתם בהרחבה של משגב דב, המושב של משפחת יסעור. נולדו להם שלושה ילדים: הילי בת 18 בקרוב, יזהר בן 14 וענבר בן 10.  

"השתלבנו היטב במושב," מספרת מיטל, "המושב התרחב ויש בו עתה משפחות צעירות חדשות. מאוד משמח אותי לגדל את ילדיי במקום בו אני גדלתי. הם ביקרו באותם גני ילדים בהם אני ביקרתי ולומדים באותם בתי ספר. לבתי היתה אפילו מורה שלימדה אותי בעבר." 

זיו מנהל עתה מיזם מיוחד. המדובר הוא בהקמה של חממה טכנולוגית לקנביס רפואי, שעתידה לקום בירוחם. מיטל מסבירה: "ראש מועצת ירוחם, טל אוחנה, גיבשה חזון לפיו ירוחם תהיה מרכז לקנביס רפואי. החממה בשם 'קַן-נגב' תהיה בית לחברות שיש להן פיתוחים חדשניים בתחומים של פארמה, חקלאות או ביוטק, תטפל בצמחים ותפיק מהם תוצרים רפואיים." 

כתבת בריאות ב-Ynet  

בשנת 2005 התקבלה מיטל לעבודה ככתבת בריאות ב-Ynet: "השנה הראשונה לעבודתי שם היתה מאוד אינטנסיבית עבורי. היו לי ילדים קטנים בבית, ואופי העבודה החדש הצריך מאמצים ותשומת לב מרובה, כי ב-Ynet יש משמעות לכל כותרת, כל מילה שנכתבת מצריכה שיקול דעת, כי לדברים הכתובים והמתפרסמים יש משמעות רבה."  

למיטל היו הישגים רבים בתחום זה: "אני רואה חשיבות לפעילותי בתחום סל התרופות," אומרת מיטל. "דיוני הוועדה החשובה הזו היו סגורים לגמרי לסיקור תקשורתי. אני התעקשתי והצלחתי לפרסם לראשונה רשימות של תרופות מתוך הדיונים. כעבור שנתיים פתחו לכתבים את דיוני הוועדה לקביעת סל התרופות. הגיעו למסקנה שיש בכך חשיבות רבה, ניתן לומר שאנשי התקשורת הובילו את הסיקור והבאנו לשינוי." 

עוד נושא שהעסיק את מיטל יסעור בית-אור היה הפרטת שירות האחיות של בתי הספר. בעבר היתה אחות בכל בית ספר. בתחילה הערימו קשיים על האחיות, הגדילו את מכסות החיסונים שעליהן לתת לתלמידים והן היו אחראיות על תלמידים רבים. עם השנים הצטמצם שירות זה והופרט מידי משרד הבריאות לחברות הפרטיות – 'נטלי' ו'פמי'. בהמשך חזר אזור הדרום להיות באחריות המדינה.  

"תקופה לא קלה ככתבת בריאות היתה תקופת שביתת הרופאים הגדולה בשנת 2011. בכל יום ביקרתי במוסדות שונים וסקרתי את הנעשה בהם, אם זה בבתי חולים, שעקב השביתה המצב בהם היה בכי רע – ואם זה בבית הדין לעבודה, שם נפגשו הצדדים לדיונים."  

בדיוק אז נולד בנה הצעיר, ומיטל יצאה לחופשת לידה. 

חזרה לפרינט והקורונה 

בשנת 2012, לאחר חופשת הלידה, חזרה מיטל לעבוד. הפעם היתה לה הזדמנות לעשות שינוי: "עיתון 'ישראל היום' היה שחקן חדש בשוק," אומרת מיטל, "ואחרי שנים בקצב האון ליין היה נראה לי מסקרן לעבור לפרינט." גם פה היא מתמקדת בתחום האהוב עליה, תחום הבריאות, אבל מסתבר שהעומס לא פחת, והיא ממשיכה להתרוצץ, במיוחד עתה, בתקופת הקורונה,  

"הכול השתנה בשנה וחצי האחרונות," אומרת מיטל. "הסיקור של התחום הפך להיות כמו ריצת מרתון שקשה לראות את הסוף שלה. מדי פעם, כמו לאחר הסגרים או לאחר מתן החיסונים, יש תקווה לאור בקצה המנהרה, אבל אנחנו מתבדים, הנגיף מפתיע ומשהו חדש צץ, כמו זן הדלתא או דעיכת החיסון. אף אחד לא יכול להבטיח מה יהיה בעתיד, ואי הוודאות הזו מפחידה את האנשים. כתבי הבריאות נמצאים עתה בפרונט, מצפים מהם ליידע את הציבור, להסביר את המצב.  

"אני עצמי," מוסיפה מיטל, "כותבת עתה יותר טורי דעה ולא רק אוספת מידע. אבל יש לזה מחיר אישי כמובן. עלי להיות מחוברת כל הזמן, ללא הפסקה, לנושא ולמקורות שונים."  

לדבריה, עם התפרצות המגפה התחילה תקופה כאוטית, הציבור קיבל הנחיות רבות, לעתים מידע סותר: "אנחנו כתבי הבריאות נאבקנו לקבל כל פיסת מידע."

"בתחילה, בעיקר בגל הראשון, היתה בעיה קשה מאד להשיג מידע ולו הבסיסי ביותר וגם כעת יש בעיה של שקיפות – וזה ממש אתגר יום יומי להשיג מידע ונתונים כדי להסביר לקוראים שלי את תמונת המצב.

אתגר נוסף הוא להציג את המצב באופן ברור ככל האפשר, כאשר  גם למומחים קשה עתה להגדיר מה קורה פה. האם זן הדלתא הוא הגורם לעלייה בהתפרצות מחלה, או שיש דעיכה של החיסון, או שמספר המחוסנים הגבוה שנדבק הוא עניין מתמטי, שקשור לשיעורם באוכלוסייה.  

"ההחלטות האחרונות של הממשלה מוכתבות על ידי הרצון להפחית עד כמה שאפשר את המגבלות, לא להגיע לסגרים שפוגעים בכלכלה, בחינוך ובבריאות הנפשית של הציבור."

"ברוח זו ועדת המומחים הגיעה להחלטה על החיסון השלישי לבני 60 ומעלה ואחר כך לבני 50 ומעלה," מסבירה מיטל. 

"יש מידע על בטיחות החיסונים ועל כך שהמבוגרים סובלים פחות מתופעות לוואי. לראשונה מדינת ישראל 'סומכת על עצמה' ולא מחכה לאישורים מגורמים במדינות אחרות." מיטל ממשיכה ומדגישה: "להערכתי, יש שינוי בשנים האחרונות בכל המערכות בסיקור של נושא החיסונים, מתוך הבנה שמדובר בנושא של בריאות הציבור – ובניגוד לנושאים אחרים בחיסונים אין 'בעד' ו'נגד'. 

"אבל השיח על דרכי ההתמודדות עם המגיפה ושלילה של מתן חיסונים עבר לרשתות החברתיות. בתקופת הקורונה נתקלתי בתופעה שאיני לא זוכרת משום סיקור קודם של משבר בריאותי, והיא התקפות אישיות ברשתות החברתיות, וטענה שאנחנו מדבררים את משרד הבריאות או מפיצים בהלה ותעמולה.

יש הרבה ביקורת וויכוחים גם על נתונים לכאורה אובייקטיביים של תחלואה. אני מתארת לעצמי שזה בעיקר סימפטום של הפגיעה הקשה של ההגבלות והנגיף בפרנסה של אנשים."  

יתרונות המקצוע 

שאלתי את מיטל, מדוע היא אוהבת להיות כתבת בריאות, ותשובתה היתה: "זהו תחום רחב וסופר מעניין שכולל מחקרים, לצד סיקור תופעות בריאותיות ומקרים נדירים. אני חשה שיש בתחום הזה ערך רב לניסיון שלי ולידע המצטבר. זה מעמיק את הסיקור העיתונאי. 

"אחד הדברים החשובים והמספקים בעבודה זו הוא העזרה לאנשים," מוסיפה מיטל, "לדוגמא: אדם שהיה צריך אישור לקבל תרופה נדירה עבור שני ילדיו."

"בוועדת החריגים דחו את הדיון במקרה שלו – ורק לאחר שפרסמתי את המקרה בעיתון, דנה הוועדה ואישרה את התרופה. או אישה שיצאה למסע התרמה לתרופה מסוימת לסרטן. לימים היא כתבה לי שבזכות הכתבה אודותיה מסע ההתרמה שלה הצליח וחייה ניצלו." 

אבל לא רק עזרה לפרט יש בעבודתה, גם עזרה לכלל: "יש חשיבות רבה להביא לשינוי בחיי אנשים," אומרת מיטל. "לדוגמא, שינוי בהנחיות לתזונת תינוקות שהורים לומדים עליו מהעיתון. 

ובכלל, נושא בריאות הציבור בתחומי השמנה, עישון, מזון מזיק. ככתבת אני יכולה לספק לאנשים כלים לשינוי לאורח חיים בריא. לא פעם אני שומעת מרופאים שאנשים מגיעים למרפאה עם כתבה שקראו בעיתון על טיפול חדש. בעיניי זו שליחות להעביר מידע מדויק לאנשים." 

נקודת מבט של משפחת החולה 

עוד פן על מערכת הבריאות למדה מיטל יסעור בית-אור על בשרה, לצערה. אימה שרה'לה חלתה בסרטן שד גרורתי. לאחר מאבק של שלוש שנים במחלה היא נפטרה בשנת 2017. מיטל כבר עסקה אז, כאמור, בתחום הבריאות. תוך כדי טיפול ותמיכה באימה החולה, למדה מיטל על הבירוקרטיה שכרוכה בהזמנת תורים לבדיקות ומעקבים, אבל גם על צוותי הרפואה הנפלאים, שנתנו לאימה תחושה טובה, וגרמו לה להיות אופטימית עד הרגע האחרון, למרות מצבה הקשה.

מיטל חוותה את המגע עם מרפאות, בתי חולים וצוות המשך טיפול, שסייע לסעוד את אמה בימיה האחרונים, אך הפעם מנקודת מבטה של בת משפחה. 

ברבות הימים גם סבתה המבוגרת של מיטל חלתה. ואז היא למדה את הבעיות בקשיי הניידות והטיפול בקהילה באנשים מבוגרים וחולים, שצריך לקחת אותם למרפאה ולטיפולים שונים, וכל פעולה כזו מוציאה את המטופל מאיזון. בכך מילאה מיטל תפקיד אותו ממלאים כמיליון וחצי איש בישראל – בת משפחה מטפלת. 

הפצת הידע לציבור 

מיטל משתדלת להעמיק את הידע שלה בכנסים שונים, בביקורים במוסדות רפואיים ובקשר עם משרד הבריאות ובמסגרות נוספות. היא השתתפה בקורס "קידום בריאות בקהילה ובארגון" מטעם משרד הבריאות, שהיה מיועד לאנשי מקצוע הרפואה. "בקורס הזה," מעידה מיטל, "למדתי מה אני יכולה לתרום עוד ככתבת בריאות. במסגרת הקורס הבנתי שניתן לא רק לדווח אלא לתת ידע מעשי יותר לקוראים שלי, כפי שנותנים לו ידע בתחומים אחרים, כגון עצות להשקעת כספים.

ביוזמתי ערכנו פרויקט בשיתוף עם מוקד 'האגודה למלחמה בסרטן', בו עונים טלפונית לאנשים בנושא גילוי מוקדם, סיכון לסרטן ומניעה. 

התוצר של פרויקט זה היה פרסום נרחב בעיתון, בכפולת עמודים, ובו היו שאלות של הציבור ותשובות של מומחים, כפי שניתנו במוקד." 

לסיום, שאלתי את מיטל אם יש מגבלות וצנזורה על מה שהיא וכתבי בריאות אחרים כותבים. לדבריה אין מגבלות בכלל. ניתן למתוח ביקורת על מחסור באחיות אפידמיולוגיות, על המתרחש בנתב"ג, ולהמשיך להיאבק במקרים של חוסר שקיפות.  

מיטל יסעור בית-אור (צילום: יוסי זליגר)