מירב קרסיק מוש[ת]למת

קשה לתאר את עצמת הרגשות והמחשבות שחולפות במוחו של אישה, שכל חייה הייתה בריאה ולפתע בגיל 39 בשל שפעת, לכאורה מחלה פשוטה ומוכרת – נאמר לה שהיא זקוקה להשתלת לב. מירב קרסיק, מכפר מל"ל, אמא צעירה, עורכת לשון ומנהלת שיווק שכבר הייתה תלויה בין חיים ומוות עד שהגיעה התרומה ממשפחתה של טל גרטין, בחורה צעירה שהלכה לעולמה

נטלתי על עצמי משימה מאתגרת: לראיין שכנה שלי במושב המושתלת לב. נכנסתי לנחלה של מירב קרסיק בכפר מל"ל, ולעיניי מראות מן האגדה. לימון ננסי, פירותיו צהובים, קורצים ומפתים. שביל סלול, המתחיל בין שני עצי זית, המוליך אותי לגינה מטופחת שופעת פרחים. במרכז, ברכת מים מעוגלת בה דגי זהב, פרחי נימפיאה בוהקים והפתעה: פטרייה וגמד מפוסלים וצבעוניים, המשדרים לנו כי אגדות אכן קיימות בעולמנו. חיוכים לבביים בקבלת פנים, משקה ועוגיות, מאפה ביתי רך – קדימון לראיון.

איך קיבלת את הידיעה כי את נזקקת להשתלת לב?

מירב: "זה היה כך: בעודי שוכבת, חלשה ואבודה במיטת בית החולים, כמה רופאים ניצבים סביבי ואז אני שומעת, אך איני מאמינה. 'אי ספיקת לב' אומר הפרופסור, הרופא הבכיר למתמחה הסקרן ואני מנסה להבין מה הוא אומר. הם ממשיכים לזרוק לאוויר מילים שאינני מבינה את פשרן, וכשאני מנסה להתערב להם בשיחה, הם נזכרים שאני עדיין כאן, שומעת ומבינה ואז: 'לא, לא, חכי, אנחנו עדייןלא יודעים, לא בטוחים'. ואני ביני לביני, מהרהרת הלומה ומבועתת: 'לא רוצה אי-ספיקת לב! אני רוצה לחזור הביתה לתמונה מוכרת, לשגרה הברוכה, לפתיתים עם השניצל. לנסיכים ולנסיכה…'

"מותשת ומיואשת, אני לאחר שלוש שנות חולי… פרופ' שגב מרכין ראשו אל הגיליון שעל המיטה, ובעודו מזדקף הוא מפליט כלאחר יד: 'כן, ודאי זהו אירוע המתאים להשתלה'. ואני אומרת 'מה? מי? אני? השתלה? השתלת לב? השתלה של לב אחר בגוף שלי? זאת אומרת, במקום הלב שלי?' – שאלות שלא העזו להיחלץ ואז: 'מה קשור? אתה מתבלבל, סליחה, אדוני הרופא, לא אני זאת שעליה אתה מדבר, זה לא סוג הדברים שיכולים לקרות לי'."

ומה קורה אז ואיך מתקדמים? 

"ממתינים לתרומת לב שיתאים לי. כך המתנתי כשלושה חודשים עד שהמחלה התגברה עליי והגעתי לקריסת מערכות. הייתי מורדמת ומונשמת כמעט חודש עד שהמצב החמיר עוד יותר והפך לקריטי, מתקשרים מבית החולים ומזמנים את ליאור, בעלי לשיחה. ושם בחדר כמה רופאים ועובדת סוציאלית מבקשים ממנו להביא את הילדים להיפרד ממני. ואז מי יודע, אולי באותו הרגע, מתוך העולמות הגבוהים שבהם התערסלתי, הצלחתי לשמוע את ההצעה המחרידה. וזהו כנראה הרגע שבו נפל הפור ומתנגן בי: 'זהו זה, עד כאן. אף ילד לא הולך להיפרד משום אימא. ולמזלי הרב, בשעות הבאות נמצא לב שמתאים לי…'

מה את זוכרת מעצם ההשתלה?

"אני לא זוכרת כלום אבל יודעת מה היה… בתחילה פוערים בבית החזה שלי פתח, שיאפשר את ביצוע ההשתלה. אותו פתח שבהמשך ייסגר לצלקת שתקשט את חזי לנצח נצחים. כעת הלב שלי נגלה בפניהם והוא מוגדל וחיוור ומתכווץ אך בקושי. המנתחים עוצרים את זרימת הדם ללב ומחברים אותי למכונת לב-ריאה. הקו שעל המוניטור מתיישר. הלב שלי הלך לעולמו. עכשיו המכונה מחליפה אותו. בשעות הבאות מחברים לגופי את הלב הנתרם, וכשמלאכת החיבור המדויקת להפליא מסתיימת, מחדשים את זרימת הדם. הלב הנתרם שהיה דומם מתחיל לפעום באופן ספונטני בתוך חזי הפתוח, והמוניטור שהראה קו ישר מתחיל שוב להתעקל, לנוע בסימנים של גלים הזורמים חיים. פלאי פלאים!."

מירב, מה השתנה בך מלפני ההשתלה ואחריה?

"לפעמים שואלים אותי אם אני מרגישה שונה אחרי ההשתלה. אני יודעת שבעצם מתכוונים לברר אם קיבלתי תכונות של התורמת. אני מסבירה לכל שואל שהתכונות של האדם אינן נמצאות בלב שלו. כשאנחנו מתרגשים לחיוב או לשלילה, הדופק עולה ואנו יכולים לחוש אותו באזור הלב, מכאן קל לחשוב ששם נמצאים הרגשות. הלב הוא אמנם מקור החיים, אבל הוא רק משאבה. עם זאת, אני מסבירה שאני בהחלט מרגישה אחרת אחרי ההשתלה. הרי לא ייתכן שאעבור חוויה כל כך עוצמתית וזה לא ישאיר בי חותם. כעת כל רגע בחיי הוא לא מובן מאליו."

זכית לתרומת לב שהצילה את חייך, מה בפיך?

"אני מלאת תודה על כך שמישהו שם למעלה ומשפחה אצילה אשר חיה כאן בינינו נתנו לי את הסיכוי לחיים. ואני זוכה לחיות כעת את חיי בין בני משפחתי האהובים ובין חבריי המוש(ת)למים וחבריי האחרים שהם סתם מושלמים, על כל יתרונותיהם ועל חסרונותיהם. הרי כולנו כאן תלמידים המתמודדים ומשתלמים…

מובן שאני שמחה לחיות, ואני בעיקר שמחה להרגיש שאני חיה בהכרת הטוב, בכל רגע ורגע מחיי…"

מירב, כמושתלת לב, מה השתנה?

"אני השתניתי, הכול השתנה והחשוב מכל לא השתנה, הקשר המשפחתי, העוגן לחיים רק התחזק. המשפחה שלי ואפילו חבריי לעבודה, אשר ליוו אותי, חזקו וחבקו אותי במהלך המסע הארוך המפרך והמאלף.

"היום אני ממשיכה לעבוד כמנהלת שיווק, בחברת אירוטל בע"מ, העוסקת בציוד רפואי המבוסס על תדרים בשדה אלקטרו מגנטי. ובנוסף אני תורמת מחוויותיי ומניסיוני למועמדים הממתינים להשתלה, למושתלים, לרופאים ולתלמידים."

מוש(ת)למת

לאחרונה פירסמה מירב קרסיק את הספר "מוש(ת)למת" (הוצאת ספרי ניב, 169 עמ'), מפרי עטה. מירב חיה את החלום הישראלי – נשואה לבעל אוהב, שלושה ילדים, בית יפה עם חצר ומשרה נוחה. עד שכאמור, יום אחד חייה מתהפכים על פיהם.

היא מתבשרת שליבה בגד בה ושהיא מועמדת להשתלה, ומכאן מתחיל מרוץ נגד הזמן. מירב מתעדת את קורותיה באומץ, ברגישות ובהומור. היא לוקחת אותנו איתה דרך כל הפחדים, התקוות והאירועים המפתיעים, ועד לאותה משפחה אצילית שבהחלטה גורלית הצילה את חייה ברגע האחרון ממש.

מירב מה המטרה של פרסום הספר?

"בחיי ה'מושלמים' שלפני המחלה לא הייתה לי מודעות לחשיבות של תרומת האיברים, ואפילו נמנעתי מלהרהר בזה ובטח לא חתמתי על כרטיס אדי. לאחר ההשתלה ולאחר שהתאוששתי הבנתי שאם אני יכולה לתרום להעלאת המודעות לנושא של תרומת איברים אעשה זאת בדרך היחידה שאני מכירה והיא הכתיבה.

'אין יותר שלם מלב שבור' מבטא אפס קצהו של מה שעברתי.הספר נכתב מלב כואב ואוהב, ואני משתפת ומשקפת התמודדות כמעט בלתי אפשרית בתהליך ההשתלה שעברתי."

מה המשמעות של הכתוב והמצויר על הכריכה?

"שם הספר: 'מוש(ת)למת' נבחר כך שהאות ת' של ההשתלה נדחפה והפריעה את שלוות החיים המושלמים שטרחתי עליהם כל כך. וכעת היא משתלבת והופכת להיות מילה שלמה ויפה בשבילי. כמו כן, עטיפת הספר היא בעצם שילוב בין צילום שטל גרטין ז"ל, תורמת הלב שלי צילמה (היא הייתה צלמת מחוננת). לצילום הוספתי דמות מפוסלת בחוט ברזל שיצרה האמנית ענב חג'ג'. מהירח שצילמה טל יורד חבל הצלה ולב אדום, אני נאחזת וחיה."

אקורד סיום מפי המראיינת

קראתי את הספר ולא תחת מטרת פרסום הספר אלא כהמלצה אישית ומלבבת, בהחלט הלכתי שבי אחריה – בעקבות מירב ותיאוריה החיים, מה אישיים, אנושיים ומרגשים. מירב חושפת את עצמה בעוצמה, בכנות כה ישירה, ומשלבת תובנות בשמץ הומור המקל ומעדן את הקריאה. לרכישת הספר בטלפון 054-4480050

טל גרטין 1983-2017

תורמת הלב החדש שהושתל בגופה של מירב קרסיק היא טל גרטין ז"ל, שנולדה בירושלים ב-1983. בעת שירותה הצבאי שירתה כמדריכת נהיגה ברכבים מסוג "האמר". את עיסוקה בצילום החלה עוד בנעוריה במסגרת קורס צילום לחובבים. בין השנים 2005-2009 למדה אמנות וחינוך במדרשת בית ברל ולאחר סיום לימודיה שימשה כמורה במשך שנתיים. במחצית הראשונה של העשור הראשון של המאה ה-21 התגוררה בטורונטו, קנדה, שם עסקה בעיצוב גרפי ובצילום. לאחר שובה לישראל עבדה בתחום העיצוב גרפי והשיווק. לטל סבלה מאסטמה בדרגה שלא נחשבה כחמורה, אך ב-2017, התקפת אסטמה גרמה לסיבוך ולמוות מוחי. בני משפחתה הציעו לתרום את איבריה. בת 34 הייתה במותה.