מיתוס העם החצוי: למחרת הבחירות מיהרו הפרשנים הפוליטיים לחזור על מה שכביכול מובן מאליו: ציבור המצביעים (היהודים) חצוי ומקוטב בין שמאל-מרכז לבין ימין. הקרע הוא עמוק, מהותי, שנאת אחים בלתי מתפשרת ובלתי ניתנת לאיחוי, אין שום אפשרות לדיאלוג ולשכנוע. אלא שמבט מקרוב מחייב מסקנה יותר מורכבת: באוכלוסיית אזרחי ישראל היהודים יש רוב למרכז החילוני-מסורתי-ציוני, ושוליים (הולכים וגדלים) של חרדים וימין קיצוני.
ידועה החלוקה ל"שבטים". רוב היהודים הדתיים מזוהים אכן עם הימין "הארד קור". חלקם – המתנחלים והמחנה הדתי לאומי – מחויבים לשליטה של ישראל ביהודה ושומרון ולסיפוח. חלקים ניכרים במחנה זה נגועים, בעקבות רבנים רבי השפעה, בשנאת ערבים לשמה ובגזענות. אצל החרדים, רוב המצביעים כנראה ימניים בדעותיהם, אבל המיקוד שלהם נמצא יותר באינטרסים הדתיים והתקציביים שלהם, ואצל ש"ס גם בגורם העדתי. החרד"לים והחרדים, בהיותם כפופים לרבנים, תומכים גם באופן אוטומטי בהחלשת מערכת החוק ובכוחו של בית המשפט העליון.
אבל לא זה המצב בליכוד, וכאן צריך להבדיל בין הליכוד המקורי, מפלגה שמרנית-ליברלית, מפלגתם של בני בגין, רובי ריבלין, דן מרידור ואחרים, שכיבדה את ערכי הדמוקרטיה, לבין הליכוד של נתניהו, שהפך לקיצוני, אך עדיין ניתן להחזיר את הגלגל לאחור.
נראה שאם יבדקו לעומק, לא יימצאו הבדלים גדולים בין בוחרי הליכוד לבין מצביעי כחול לבן, ישראל ביתנו, העבודה ואפילו המחנה הדמוקרטי, בנושאי חוץ וביטחון. אלה כאלה מבינים שסיפוח מיליוני פלסטינים לישראל יביא לקץ הפרויקט הציוני, אף אחד לא חושב שאיראן היא ידידה, כולם מחויבים ללא תנאי לביטחון אזרחי ישראל, ומבינים שנכון לעכשיו אין סיכוי לשלום מלא עם העם השכן. ההבדלים הם יותר בניואנסים קטנים, ופחות במהות.
מיתוס העם החצוי
ה"הישג" הגדול של נתניהו, הוא בהקצנה מרבית של ההבדלים הקטנים שישנם. נתניהו, כפי שכתב נדב אייל לאחרונה ב"ידיעות אחרונות", בחר במודע להיות לא "אב האומה" אלא "אב חצי האומה", ראש ממשלה של חצי מהעם. במקום לנסות לקרב ולהכיל – הוא הלך על שיסוי חלקי העם זה בזה. בעקבות הקמפיינר הזכור לשמצה ארתור פינקלשטיין, נתניהו הבין שכדי להלהיב ו"לחמם" את הבייס שלו, עליו להקצין מסרים שליליים. זה התחיל מ"השמאל שכח מה זה להיות יהודים" ונמשך ב"הערבים נוהרים בהמוניהם לקלפיות". ליבוי השנאה ל"שמאל" הדמוני, לערבים, ל"אליטות" שכבר מזמן לא קיימות, וכמובן ל"תקשורת", מיטיב עמו. הדברים הגיעו ל"הכשר" שנתן למפלגת הכהניסטים, שאותו הדהד השר הנגבי באמירה הבלתי נשכחת שערכי הכהניסטים מקובלים עליו פי מיליון מאשר ערכי "השמאל".
ככל שנתניהו הסתבך בחשדות ובכתבי אישום (כפוף לשימוע), התווספה לתפריט גם מתקפה על רשויות אכיפת החוק. ביקורת על המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט הייתה תמיד, משני צדי המפה הפוליטית, אבל רק בימי נתניהו זה הפך למאבק פוליטי בין ימין לשמאל. לא בטוח בכלל שכל או רוב מצביעי הליכוד שלמים עם ההתקפות שלוחות הרסן על היועץ המשפטי ועל הפרקליטות, ועם מינוי מבקר מדינה שחושב שתפקידו לרצות את ראש הממשלה.
הליכוד זקוק היום למנהיג בעל שיעור קומה מוסרי, שיזרוק לפח הזבל את הדברים, המושחתים והמשחיתים, שאמר אחד ממנהלי הקמפיין של נתניהו: "קודם מנצחים ואחר כך עושים בקרת נזקים". מנהיג שיבין שיש גבולות, יש דברים שלא אומרים ולא עושים, אפילו למען הניצחון. אם ניצחונותיו של נתניהו הושגו במחיר של חברה ישראלית מקוטבת – אז אלו ניצחונות פירוס ובעצם כישלון מהדהד. כל תרומתו לביטחון שהוא מתגאה בה מתגמדת מול השבר שהוא הביא במו ידיו על החברה הישראלית.
יש לקוות שאחרי שנתניהו והרוח הרעה שהביא יחלפו מן החיים הפוליטיים, יתגלה שבסך הכל יש ערכים משותפים לרוב הישראלים, ביניהם: מדינת ישראל דמוקרטית ויהודית, כבוד הדדי גם לבעלי דעה ודת אחרת, כיבוד שלטון החוק, זכויות שוות למיעוטים ולנשים, ועוד. נכון שיש לא מעט קיצונים, גזענים, שונאי מתנגדים פוליטיים, ומעריצי אלאור אזריה, אבל אני מאמין שאחרי עידן נתניהו יתגלה שהרוב אינו כזה ושיש מקום לריפוי הפצעים, להידברות ולשיתוף פעולה.
עלי קדם, מעגן
