מכתב פתוח לרשמת האגודה השיתופית

שלום לך, רשמת האגודות השיתופיות, עו"ד שלומית שיחור-רייכמן זאת פנייה לא שגרתית אלייך, של חבר קיבוץ (ראש הנקרה) בן 74, שמסקר את הנעשה בקיבוצים יותר משלושה עשורים.

זאת פנייה לא שגרתית אלייך, רשמת האגודה השיתופית, של חבר קיבוץ (ראש הנקרה) בן 74, שמסקר את הנעשה בקיבוצים יותר משלושה עשורים. הפניה לא שגרתית משום שהמצב לא שגרתי. הוא בעצם רוב הזמן לא שגרתי, כי הקיבוצים תמיד בתנועה, אבל ממראה עיניים ומתחושת בטן, נראה שהפעם זו תנועה שהולכת ומאיצה את עצמה; הגוף – הקיבוץ – הולך ונחרך בתאוצה הזאת; בחיכוכו עם המציאות.

בעקבות המטמורפוזה שעבר – הפרטות, פערי שכר, שיוך דירות – קיבל הקיבוץ פנים אחרות. לא, לא משיזוף, או מכפור; זה משינוי ב-DNA. הדבר לא קרה באחת, אבל כמו בפיניש בתחרות ריצה, הספרינט נעשה מהיר יותר. וכעת שלב הפיניש. נחוצות התאמות למצב החדש. חלקן קשורות, לדעתי, למשרדך.

אין כיכר שוק

לאחרונה הציעה לי אביבה א', חברה ותיקה בקיבוצי – ותיקה ממני – תובנה. זה היה במסגרת שיחה, בעקבות אירוע, דרמטי בעיני, שבו ביטלו 73% מחברי הקיבוץ, בהצבעת קלפי, תכנית למיזם תיירותי גדול, ממש ערב מתן תוקף לתכנית.

האירוע הזה העלה כמה תהיות:

מעמדה של אספת החברים – המוסד הקיבוצי העליון, שאישר את התכנית. כיצד נוצר פער עצום כזה בין רצון ההנהלה ואישור האספה, לבין הרצון של כלל החברים?. מה זה אומר על מעמדה של האספה ועל מצבה של הדמוקרטיה הישירה בקיבוץ. האם האספה שהנוכחות בה נעשתה דלה מאוד, היא עדיין גורם מייצג? האם לא נחוץ מנגנון יעיל (אלקטרוני?) שישתף את כלל החברים בהחלטות חשובות?

היחסים עם ההרחבות בקיבוצים: ללא ספק, המיזם התיירותי (כפר נופש), לו קם, היה משפיע על חיי תושבי ההרחבה, שהיא כפולה בגודלה מן הקיבוץ. הוא נועד לקום בסמוך לה ועורר הרבה התנגדויות בתוכה. בקצב קיטונו של  הקיבוץ – בעיקר עקב "תהליכים טבעיים" – נוצר מצב שבו מספר הולך ופוחת של חברים, "בעלי השליטה", מחליט בלעדית בסוגיות בעלות השלכות משמעותיות לכלל התושבים. האם לא נחוצות תקנות שיעניקו לתושבי ההרחבות "דריסת רגל" בהחלטות הנוגעות לחייהם?

אובדן "כיכר השוק": אין היום בקיבוץ מקום לדבר בו; אין מועדון; לרוב, גם לא חדר אוכל. לא ניתן לחוש את "הדופק" של החברים. רובם גמלאים, או עובדים מחוץ לקיבוץ, מתרחקים זה מזה. שכן שנהג לדפוק על דלת ביתי ולהיכנס חופשי, כיום שולח מסרון כדי לברר, אם אני פנוי לשיחת טלפון. הקשרים הבלתי פורמליים נפרמו. אין דעת קהל, קשה להביע דעה. האם לא ראוי לקיים באופן מחייב סקרי שביעות רצון תקופתיים בקרב החברים, שיכילו גם משוב לבעלי התפקידים?

התמקדתי בשלושה נושאים שלהערכתי נכונים לקיבוצים רבים (אנחנו הרי תנועה של "העתק-הדבק"). ראי את הקורה סביב הקמת טורבינות הרוח; אותן שאלות בדיוק: מיזמי ענק שמובילות הנהלות תוך שיתוף דל, אם בכלל, של החברים ושל ציבור, שהמיזם ישפיע על חייו. וזה עוד טרם דנו בסוגיות של כניסת יזמים חיצוניים וחברות רב לאומיות לחצרות הקיבוצים ובמבנה היחסים עימם.

החבר, משותף ללקוח

נחזור לתובנה של אביבה א': לדבריה, קו פרשת המים של מצב התנהלות הקיבוצים היום, הם הסדרי החובות בסוף המאה הקודמת. לבנקים אצה הדרך. לא היה להם ראש לתהליכי קבלת ההחלטות בקיבוצים: מזכירות, ועדות, אסיפות. הם רצו מולם אנשים "ייצוגיים": יו"רים, דירקטורים ומנהלים. רוב הכלכלנים הקיבוציים, שתפסו את הגה התנועה בזמן המשבר, הזדהו עם הבקשה. גם מבחינתם, כבוגרי האסכלה של כלכלת השוק ששלטה באקדמיה, "הדרך הקיבוצית נכשלה". הקץ לאידיאולוגים, צריך מנהלים מקצועיים. כך, האופי של ניהול הקיבוץ השתנה – פחות חברתי, יותר עסקי והיררכי.

אבל מה שנוצר כהכרח של תקופה, הלך והתקבע. היו"רים, שנשכרו לטיפול במשבר מול הבנקים, עשו את עבודתם והלכו. התפקיד נשאר; מזכירים ורכזים שנהיו "למנהלים", נותרו באותו סטטוס. זה לא היה רק שינוי בהגדרות, זה היה שינוי במהות. החבר, ממעמד של שותף שווה, הפך לסוג של "לקוח". שינוי זה התרחש בד בבד עם הישחקות מרכז הכובד של הקיבוץ, הזדקנותם והסתגרותם של החברים. גם תרבות הרוטציה קרסה. מנהלים ויורים מכהנים ללא מגבלת זמן, מטפחים גינוני שררה, כוחנות וכבוד.

זה התהליך שהובילנו עד הלום; לקריסת האיזונים והבלמים שהיו קיימים בחברה הקיבוצית. הכוח שנלקח מן הציבור, שהתעייף מכדי להיאבק עליו, התרכז בידיים מעטות. האסיפות הפכו לחותמת גומי. לעתים רחוקות הכלל הזה נשבר. זה קורה כשהנהלות מגזימות בניצול כוחן ודוחקות בחברים לאשר מהלכים שבטנם מתקשה לעכל; מיזמים שנראים גדולים עליהם; או-אז הם מסרבים ללכת בתלם.

אלה בערך התובנות שהנפיקה חברתי אביבה. ומכאן שוב אני.

לקונות בדמוקרטיה

היציאה של החברים ממעגל העבודה בקיבוצים עשויה להוביל:

• למכירת הנכסים היצרניים ולכניסת חברות גידול לענפי החקלאות.
• לשינוי כיוון ההתפתחות של הקיבוץ: מ"עוד עז ועוד דונם" לעסקות, שעיקרן מתחום הנדל"ן.

עסקות כאלה מצריכות משנה פיקוח ומשנה זהירות. אני מניח שאת מודעת לשערורייה שהייתה עם מיזם הטורבינות בגבע, שם בוצעה עסקת ענק ללא ידיעת החברים, שנזעקו לבטלה, משהדבר נודע להם. כעת יש איום בתביעה גדולה נגד הקיבוץ מצד חברת האנרגיה ("בלו סקיי אנרג'י"). אני מניח שאת גם מודעת להפגנות בעין חרוד איחוד ולמחאות של חברים, ששיתופם בהחלטות על מיזם הטורבינות שם, היה כדי לצאת ידי חובה.

בתוך הקיבוצים, בעיקר "באזורי הביקוש" מתפתחות זירות נדל"ן לוהטות, שהמשורר לא התכוון אליהם בתהליכי השיוך; כך גם בשכנות הבנים. דברים רבים לא מתנהלים "לפי הספר" וכאן מדובר בכסף גדול.

"הלקונות" בתהליכים הדמוקרטיים לא פוסחות גם על מזכירות התנועה. רק לאחרונה פרסמה ועדה מטעמה, המלצות חדשות לאופן בחירת מזכ"ל התנועה הבא, אשר מייתרות את הצבעת חברי הקיבוצים.  מעתה כל קיבוץ יחליט באיזה פורום תתקיים ההצבעה: הנהלה, אסיפה, מועצה או קלפי. לא אגזים אם אומר שזהו "משחק מכור". מי ירצה לקיים קלפי, אם זו לא חובה? "סוגרים" בהנהלה ודי. דווקא היום כל כך פשוט לארגן הצבעה מן הטלפון הנייד, שתאפשר לכל חבר הרוצה בכך להצביע מביתו, אבל למה להסתכן בהפתעות?; גם בחירת נציגי ציבור למזכירות התנועה – לפני כמה חודשים – נעשתה "אן-בלוק", בלא שניתנה לחברים, שנענו לקול קורא שפורסם, להתייצב בפני הגוף הבוחר.

דרוש פיקוח יזום     

מה אני מציע?

בגדול – פיקוח אקטיבי. יזום. הפניה המקוונת אליכם, היא קלה ונוחה. מצד שני, היא קשה. חברים, בקיבוץ כיום, לא ימהרו לחשוף את עצמם ולהפוך לאויבי המשטר. זה אתם שצריכים להגיע לחברים.

למשל, ביקור רבעוני של מפקח מטעמכם בקיבוצים, כדי שחברים יוכלו להשיח בפניו את ליבם; למשל, קביעה, בתקנה, קיום סקר שביעות רצון של החברים מהמנהלים, שזה אחד הנושאים השתוקים; למשל קביעת תקנה לגבי אורך מקסימלי של כהונות של יו"רים ומנהלים; למשל לקבוע איזה סוג של החלטות מחייבות שיתוף של כלל הציבור.

חברים ירקו דם בשביל לזכות בפנסיית מינימום, דלה לטעמי, שלא היו זוכים בה ללא התערבותכם. המצב כיום מחייב התערבות "מהודקת" שלכם בעוד נושאים. לתקנן פיקוח, כמו שתוקננו הסדרי הפנסיה.

אחרי עשרים שנות הרחבות ראוי לנסח מחדש את היחסים ביניהן לבין הקיבוץ. ההסדרים הנוכחיים אינם תואמים את המציאות וככל שיחלוף הזמן הם ייראו עוד יותר מעוותים.

בעבר הקיבוצים טעו קשות כאשר אימצו, במהלך בנייתם את עצמם, את המודל הסובייטי הנוקשה. מנעי מהם לאמץ את המודל הסובייטי גם לעת הפרטתם, כדי שלא יהיו זירה להצמחת שכבה קטנה של בעלי כוח, שררה ותנאים; ושכבה רחבה שתקבל פירורים. הילד בן 110, יש לו חום גבוה והוא זקוק להשגחה.

לבסוף, רשמת האגודה השיתופית, אני מניח שמעת לעת אשוב "להטרידך" בנעשה במחוזותינו. תודה.