אחות אחת מואשמת ש"רוקנה את חסכונות האם", בתגובה טוענת אחותה כי זוהי נקמה על יחסים קרובים ושאחותה "הוציאה את האם מביתה בברוטאליות והעבירה אותה למוסד סיעודי מרוחק". מה פסק בית המשפט כאשר שתי הבנות מונו כאפוטרופוסים במשותף לאם?
חברת קיבוץ, כבת 81, התגוררה לבדה בקיבוצה מעל 40 שנה. יש לה שתי בנות. האחת, התגוררה ביישוב סמוך לקיבוץ ובשנת 2014 עברה להתגורר בקיבוץ, סמוך לאִמָּהּ. הבת השנייה, אינה מתגוררת בקיבוץ. זה כארבע שנים, שהאם מאושפזת במחלקה לתשושי נפש במרכז רפואי מחוץ לקיבוץ.
בשנת 2006 מינתה הָאֵם את הבת (זו שעברה לגור בקיבוץ), כמיופת כוח בחשבון הבנק שלה. ביוני 2018 חתמה האם על יפוי כוח מתמשך (אצל עורך דין אליו הגיעו האם ובנותיה) בו מינתה את שתי בנותיה כמיופות כוחה למקרה בו לא תוכל לטפל בענייניה בעצמה (זהו מסמך משפטי בו קובע אדם, בעת שהוא כשיר, מי יטפל בענייניו בעתיד כאשר לא יוכל לטפל בהם בעצמו). שנה לאחר מכן בית המשפט ביטל את יפויי הכוח, בהסכמת הצדדים, מאחר והגיע למסקנה כי "שימוש בייפוי הכוח המתמשכים, שניתנו לבנות, אינו ישים לנוכח מערכת היחסים הקשה בין שתי האחיות", והוא מינה את שתי הבנות-האחיות לשמש אפוטרופוסים במשותף לגופה ולרכושה של האם.
"רוקנה את חסכונות האם"
לא חלפה שנה נוספת והבת, זו שלא התגוררה בקיבוץ, הגישה תביעה להשבת כספים מאת אחותה (זו שהתגוררה בקיבוץ בסמוך לאם; נקרא לה למען הנוחות: האחות-הנתבעת). הבת (נקרא לה: האחות-התובעת) הגישה את התביעה, במעמדה כאפוטרופוס של אִמָּהּ. כלומר, היא הגישה את התביעה "לכאורה, בשמה של האם ועבורה". בעת הגשת התביעה הָאֵם עצמה כבר הייתה במצב קוגניטיבי ירוד עם דמנציה מתקדמת, כך שהיא "לא יכולה הייתה להביע עמדתה ביחס לתביעה", תאר בית המשפט לענייני משפחה בקריית שמונה אליו הוגשה התביעה.
בתביעה נטען ש"במשך תקופה ארוכה נטלה האחות-הנתבעת כספים רבים מהאם תוך ניצול מצבה הקוגניטיבי והפיזי. התביעה בסך 350,000 שקלים, מתייחסת לכספים שנלקחו, לפי סיפור התביעה, החל משנת 2006 (בו ניתן לאחות-הנתבעת יפוי כוח לפעול בחשבון האם) ועד לשנת 2019 בו מונו שתי האחיות כאפוטרופוסים במשותף לרכוש האם.
באמצעות עורכת הדין ימית בלמס, טענה האחות-התובעת שאחותה "גזלה במשך תקופה ארוכה כספים מחשבון הבנק של הָאֵם לצרכים אישיים". היא סיפרה בתביעתה כי האם היא "אישה סגורה ומופנמת, הסובלת מפוסט טראומה, חברת קיבוץ שחיה בגפה עשרות שנים בצניעות מרבית". לאחר ש"החלה ירידה במצבה הקוגניטיבי של הָאֵם", טענה האחות-התובעת, ניצלה אחותה את מצבה הנפשי של האם ואובדן צלילותה, וביצעה רכישות מופרזות בכרטיסי האשראי של האם, לצרכים אישיים של האחות-הנתבעת לרבות מוצרי טיפוח, בגדי מעצבים, תכשיטים ועוד", ואף משכה כספים במזומן בסכומים של אלפי שקלים לאורך השנים. האחות-התובעת טענה שאחותה "תמרנה את האם ליטול הלוואות ולשחרר כספים מפיקדונות, שנמשכו במזומן על ידי אחותה". היא הלינה שאחותה "רוקנה את חסכונות האם, והותירה אותה ללא אמצעים כלכליים לאפשר את קיומה בכבוד".
נקמה על יחסים קרובים
האחות-הנתבעת, באמצעות עורכות הדין יעל אדר ועינת פלג, ביקשה להדוף את הטענות נגדה, ואמרה שהתביעה היא ניסיון של אחותה "להתנקם בה על היותה מקור לגאווה לאם ועל יחסיהן הקרובים". בין האם לאחותה, היתה "מערכת יחסים רעועה עד כדי נתק", סיפרה האחות-הנתבעת. היא זו שדאגה למחסורה של האם, נהגה לבקרה כמעט מידי יום, לקחה אותה לטיפולים רפואיים, הייתה לצידה כל השנים, ושמרה "על קשר קרוב וחם". בשנת 2006 כשהאם היתה "צלולה ואיתנה, היא ביקשה ממנה לשמש מיופת כוח בחשבון הבנק שלה, מאחר שסמכה אך ורק עליה". מעולם, הדגישה האחות הנתבעת, היא "לא לקחה כספים מהאם שלא בהסכמתה. האם הציעה לה את עזרתה בנקודות מסוימות בחייה: נתנה לה מתנות עבור סיום לימודים, קבלת תפקיד בכיר, וסייעה לה כלכלית בעת משבר הגירושין. האם העניקה מתנות גם לילדיה-נכדיה, שהיו קשורים אליה בקשר עמוק".
לו היתה אחותה "שומרת על קשר עם האם", הוסיפה האחות-הנתבעת, האם הייתה מתנהגת כך גם לגביה. "העובדה שהאם סייעה לה כלכלית הכעיסה את אחותה, ומכאן נולדה התביעה".
האחות-הנתבעת סיפרה כי היא הסכימה לביטולו של ייפוי הכוח המתמשך ומינוי אחותה כאפוטרופוס, "מתוך תקווה שבאחרית ימיה של האם ישתקם הקשר בין האם לאחותה, וזו תיקח חלק משמעותי בחייה ותדאג לה. בפועל אחותה "הוציאה את האם מביתה בברוטאליות והעבירה אותה למוסד סיעודי מרוחק, בדיוק כפי שחששה האם, תוך ניתוקה מהקיבוץ שאהבה, מנכדיה, מחבריה ומסביבתה התומכת, זאת בשעה שקיים בית סיעודי בקיבוץ". האחות-התובעת, טענה זו הנתבעת, "עד לשנת 2018 כלל לא הייתה בתמונה בכל הנוגע לטיפול באם", והיא זו "שביקשה להתמנות כאפוטרופוס מסיבות אנוכיות במטרה להשתלט על רכוש האם".
כשירה או לא כשירה
השופט רן ארנון, הסביר כי יש לבחון "אם בעת העברת כספי הָאֵם או השימוש בהם, הייתה האם כשירה משפטית. ככל שהתשובה חיובית – אין לאיש זכות לקבל החלטות בדיעבד, ולהחליף את רצונו הנוכחי ברצונה של האם, בעת שהייתה כשירה לקבל כל החלטה שחפצה בה, ובכלל זה להעניק מתנות, לסייע לבני משפחה, ליטול הלוואות או לפדות חסכונות. אדם כשיר אינו זקוק להרשאה ואינו זקוק לאישור לעשות שימוש בקניינו ובכספיו כרצונו", הוסיף השופט. "אין הוא צריך לנמק מדוע עשה פעולה כספית מסוימת ואין הוא חב הסברים לאיש".
השופט מצא שלפחות עד למועד החתימה על יפוי הכוח המתמשך ביוני 2018 הייתה הָאֵם כשירה דיה ולא הייתה מניעה שהיא "תפעל בחשבונה כאוות נפשה, תנהל את כספיה כרצונה, לרבות נטילת הלוואות, משיכת פיקדונות וסכומים במזומן ותעביר כספים או מתנות כפי שעשתה. "לאם היתה זכות מלאה לעשות בכספה כרצונה, ובכלל זה לרכוש ביגוד ותכשיטים לבתה". גם אם החלו אצל האם תהליכי "שכחה ובלבול, היא הייתה כשירה לחלוטין לקבל החלטות אודות גופה ורכושה", באותה תקופה.
השופט מתח ביקורת על האחות-התובעת, שהגישה תביעה להשבת 350,000 שקלים, כאשר היה ידוע לה שלמעלה מ-300,000 שקלים, "הם כספים שנעשה בהם שימוש או שהועברו או נלקחו כהלוואה, לפני שנת 2015, תקופה בה אין עוררין שאִמָּהּ הייתה כשירה וצלולה לחלוטין". "הדרישה להחזיר כספים שמתייחסת לתקופה בה האם הייתה "כשירה משפטית", "נעדרת כל בסיס משפטי", במיוחד כאשר האם עצמה, "בהיותה אדם שמונה לו אפוטרופוס, לא יכלה למנוע את ניהול ההליך שנפתח בשמה".
השופט השתכנע שהאם ביקשה לסייע לבת שלה (האחות-הנתבעת), מרצונה החופשי. "בין האם לבין האחות-הנתבעת ומשפחתה היה קשר עז ועמוק, קשר יומיומי בו הן התגוררו זו לצד זו, והנתבעת הייתה שם עבור האם בכל מובן במשך שנים רבות". מענק סיוע כלכלי ומתנות לבת או לילדיה אינו פסול, הדגיש השופט, "במיוחד כשלא מדובר בניצול אדם שאינו כשיר או שאינו מסוגל לקבל החלטות. זהו מהלך טבעי בין הורה לילד. זכותה המלאה של האם לסייע לבתה בשיפוץ הבית, לסייע לה בקניות במרכולית של הקיבוץ, וזכותה להעביר כספים לבת ולנכדותיה ולסייע להן".
לא הרימה את הנטל
מכאן, פסק השופט שאין "עילת תביעה" להשבת סכומים שהועברו בתקופה בה הייתה האם כשירה לקבל החלטות, כאמור. השופט הוסיף שגם אם "לשיטת התובעת, בתקופה שלאחר חתימת יפוי הכוח המתמשך ועד לביטולו, חלה הידרדרות במצב האם, כי אז מדובר בחיובי אשראי של אלפי שקלים בודדים.
"לא הוכח שהאם לא הייתה כשירה לנהל את כספיה", קבע השופט. גם לא הוכח כי האחות-הנתבעת גזלה כספים ללא אישור האם ותוך ניצול מצבה. "האם הייתה אישה פעילה ובעלות כושר קוגניטיבי לקבל החלטות, לרבות בענייני כספה ורכושה. ירידה קוגניטיבית מסוימת ואף בלבול ושכחה אין פירושם אובדן עצמאות וחוסר יכולת לקבל החלטות, ואין לתלות בהם משום פגם ברצון של האדם רק בשל חולשתו היחסית.
הנטל להוכיח היעדרה של גמירות דעת, או פגם ברצון, רובץ על מי שטוען להם. האחות-התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי היה קיים אצל האם ליקוי נפשי או הפרעה אחרת שמנעו ממנה קבלת החלטה וגמירות דעת או שפגמו ברצונה.
סוף דבר, השופט דחה את התביעה וחייב את האחות-התובעת, כאפוטרופסית לרכוש אמה, לשאת באופן אישי בהוצאות האחות-הנתבעת ובשכ"ט עו"ד בסך 20,000 שקלים.
