שני פרויקטים חדשים נוצרו במושב באר טוביה לצורך תיעוד ההיסטוריה: הפודקאסט ״שואבים מהבאר״ ומסלול סיור עצמאי אינטראקטיבי, הנקרא ״מסביב לבאר״. אלה הם מיזמים שימשכו את הציבור ויוכלו לסייע בפעילות של מושבים אחרים. מה שמעורר השתאות הוא לא רק התוצאות, אלא התהליכים – והכול בהתנדבות של חברי המושב
*תמונה ראשית: מימין לשמאל: אורי עמיר, רותי רינן ומיכל נאור – עדת מורשת בבאר טוביה
המושבניקים בבאר טוביה ניחנו כנראה בתכונות מיוחדות – גאווה ואכפתיות. הם גאים בהיסטוריה של הישוב, שהחלה כמושבת הברון בסוף המאה ה-19, המשיכה בגלגול נוסף כמושבה של חובבי ציון, שנחרבה בפרעות 1929, ובלבושו המחודש באר טוביה נחשב כמושב מתפתח ומצליח עד היום.
מאוד אכפת להם לשמר את ההיסטוריה שלהם, שהיא בת 140 שנה, וגם לפרסם אותה ברבים. ועוד תכונה מיוחדת להם היא ההתנדבות. חבורות של מתנדבים תורמים ממרצם ומזמנם לפרויקטים למען הכלל.
יש להם ארכיון שמנוהל למופת בידי חבורה קבועה, ובו מסמכים, תמונות, תיקים של משפחות ותערוכות מתחלפות. הם מחדשים מבנים ציבוריים שפעלו בעבר. כך הם הפכו את בניין המחלבה הישנה לגלריה, שבה מוצגות תערוכות, ואת הביצייה למועדון התכנסות ובילוי. אבל הם לא מסתפקים בזה – עתה התממשו שתי יוזמות נוספות.
ועדת המורשת
כדי לשמוע על הפרויקטים החדשים נפגשתי עם שתי חברות ועדת המורשת, רותי קינן ומיכל נאור.
רותי נשואה לתומר קינן, בן המושב. במקור היא מחיפה, אבל גדלה בארצות הברית. היא חזרה לשרת בצבא, שם היא פגשה את תומר. מאז היא "רק" שלושים ושלוש שנים בבאר טוביה.
מיכל נאור היא בת המושב. סבה וסבתה, אהרון וטובה רפמן, היו ממקימי המושב. אביה נולד פה וכך גם מיכל. היא נשואה לגיא נאור, בן קיבוץ זיקים, שהגיע בעקבותיה למושב ותורם לו רבות.
מספרת רותי: "לוועדה שלנו יש שתי משימות. המשימה הראשונה היא הבסיס התיעודי של ההיסטוריה של המושב, שנמצא בארכיון שלנו. לקחנו על עצמנו לשדרג, לחזק ולטייב את המידע. המשימה השנייה היא להנגיש את המידע, להפוך אותו למשהו שאנשים נחשפים אליו, נהנים ממנו ומשתמשים בו."
מוסיפה מיכל: "זו בדרך כלל נקודת התורפה של אנשי המורשת והארכיונאים. איכשהו המידע 'נתקע' אצלם ומעט מאוד מועבר לציבור."
ממשיכה רותי: "לכן עלה לנו רעיון להכין פודקאסט, הֶסְכֵּת בעברית, שהוא אמצעי שמתאים גם למבוגרים וגם לילדים. זוהי בעצם פלטפורמה שאנשים צורכים עתה לרוב. הם התרגלו לשמוע הסכתים בכל מקום ובכל זמן שהם בוחרים להקשיב, תוך כדי פעילויות כגון נהיגה או עבודה אחרת, וכמובן בשעות הפנאי."
הרצון להנגיש את המידע הרב והמעניין לכולם, לתושבי המושב וגם לקהל הרחב, גרם להם להכין סדרת פודקאסטים המספרת את סיפור המושב, כאשר כל פרק מתמקד בנושא אחר.
הם משתפים פעולה עם ההיסטוריון לתולדות המושב שלהם, אורי עמיר. "הוא באמת באר מלאה במידע," מעידה עליו רותי, ומיכל מאשרת. בעזרת אורי, חבר צוות הארכיון ומתמצא היטב בנושא, השלושה מבצעים תחקיר מוקדם שכרוך בעבודה רבה על כל נושא. הם סוקרים מסמכים, תמונות, מכתבים, שומעים סיפורים מפי ותיקי הכפר ועוד ועוד.
"לאחר איסוף החומר אנחנו יושבים שעות ודנים כיצד להעביר את הנושא באופן מעניין, זורם וברור לכל אדם שרוצה להקשיב."
את התחקיר המוקדם שעשו הופכת רותי (שבמקצועה היא בכלל פסיכולוגית…) לסוג של תסריט, שיש בו מלל ולעיתים קטעי מוסיקה.
"וכך מתאפשר תיעוד של כל המידע שנמצא בארכיון ואצל אורי בראש," מחייכות רותי ומיכל.
עד עתה הם הספיקו להכין אחד-עשר פרקי פודקאסט, ובשבוע הבא יוקלט פרק מספר 12.
"לאחר שהתסריט מוכן אנחנו מקליטים את הדברים במסגרת של שיחה בין שלושה אנשים. לפעמים מישהו שואל שאלת הבהרה והאחר מסביר, לפעמים מישהו מדגיש נקודה מסוימת וכדומה. אך בעיקר זו שיחה, כאמור."
כל פרק הוא בין 40 דקות לשעה. קולותיהם של השלושה מובחנים, ברורים לאוזן ונעימים. זה מתנהל כשיחה שמתאימה לכולם, מבוגרים וילדים. בתוך השתלשלות ההיסטוריה משובצים סיפורים פיקנטיים על אנשים ואירועים בתקופות שונות.
הזדמן לכותבת שורות אלו לשמוע כמה פודקאסטים, והם מרתקים ממש. זו באמת דרך מתאימה לספר על ההיסטוריה.
פרקי הפודקאסט:
פרק 1: "העיקר הבריאות" – סיפור הרפואה הבאר טוביינית.
פרקים 2-3: "ההיית או חלמתי חלום" – סיפורה של המושבה באר טוביה אשר חרבה בתרפ"ט.
פרקים 4-5: "מדינה משלנו" – סיפור מושב באר טוביה במלחמת השחרור.
פרקים 6-7: "קצת קולטורה" – סיפור התרבות המקומית.
פרק 8: "מתחילים מהתחלה" – סיפור הקמת המושב.
פרק 9: "חאפס אשמועס" – סיפור השנים הראשונות לעלייה על הקרקע.
פרק 10: "עובדה מוגמרת" – סיפור המושב בסוף שנות ה-30.
פרק 11: "נותנים עבודה" – סיפור החקלאות הבאר טוביינית חלק א'.
פרק 12: "שנות האימפריה" – סיפור החקלאות הבאר טוביינית חלק ב' (יפורסם בקרוב).
פרק 13: "פירוק והרכבה" – סיפור החקלאות הבאר טוביינית חלק ג' (יפורסם בקרוב).
סיפורים פיקנטיים
בכל פרק יש כמה סיפורים אישיים, פיקנטיים ומרגשים, שמתבלים את הנושא. בחרנו כמה סיפורים כאלו, שמשולבים בפרקים השונים.
המלחמה בחפרפרות
בפרק העוסק בחקלאות בשנים הראשונות של המושב, מסופר כיצד ילדים ונוער עבדו במשקים ועזרו למבוגרים.
אחד הסיפורים הוא על הילד אורי רוזנבלום. כשהיה נער בן 14 סבלו החקלאים מחפרפרות בשדות. הוא המציא איזה שהוא כלי כדי להתגבר עליהן, כשהן יוצאות מהחורים. אחר כך הוא רץ לחברו שרוּליק להראות לו את המצאתו. שרוליק שיפץ את הכלי שחברו הכין. זה הצליח מאוד, עד כי אנשים מיישובים אחרים התעניינו בו.
לימים שיתפו השניים פעולה במלחמות אחרות, רציניות יותר. שרוליק הוא האלוף ישראל טל, שפיתח את טנק המרכבה. והילד אורי צמח להיות אורי רום, תת-אלוף בחיל השריון, אשר בשלב מסוים גם הוא עבד עם טל על פרויקט המרכבה.
"הגברת הראשונה" שרה לילדה
הסיפור הבא מופיע בפרק הראשון על חיי התרבות בבאר טוביה.
ב-1939 נחנך בית העם, שהתאים להצגות. אנשי המקום לא הלכו לתיאטרון – התיאטרון היה בא למושב. הנוהג היה שהשחקנים היו מגיעים למושב באוטובוס כבר בשעות הבוקר. הם היו מתפזרים בבתים ומתארחים אצל המושבניקים. בערב היו מעלים את ההצגה, חוזרים למארחים לישון ועוזבים את המושב בבוקר.
באחת הפעמים השחקנים הגיעו בצהריים, ולפני ההצגה ישבו אצל ברוורמן.
מוט (מרדכי) ברוורמן היה טיפוס יוצא דופן בבאר טוביה: הוא היה בוהמיין – בן דוד של המשורר אברהם שלונסקי, איש ארגון "השומר" בעברו, מפ"מניק בבאר טוביה המפא"יניקית, והוא היה גם מתחתן ומתגרש סדרתי.
באותה הפעם היה ברוורמן בתקופת "רווקות" – לא הייתה לו אישה בבית. החבר'ה השחקנים יושבים ואין כוסות לשתות מהן. מישהו צריך לשטוף אותן. מי ישטוף את הכוסות? כמובן האישה.
לא משנה שהאישה היחידה ביניהם הייתה אם המשיח ומלכת היהודים – חנה רובינא, השחקנית הגדולה ובאותם ימים כוכבת-על וסמל התיאטרון העברי. היא הלכה למטבח לרחוץ כלים.
הייתה שם גם הילדה בת עמי בן צדק (לימים אימא של אורי עמיר), שהסתובבה בין הרגליים של השחקנים יחד עם חנן, בנו של ברוורמן. היא הלכה אחרי רובינא.
והנה רובינא שוטפת כלים ובזמן הזה מלמדת את בת עמי, ילדה בת שש, מילה אחר מילה של שיר חדש, שרק נכתב (על ידי לאה גולדברג) ופורסם אז: "פזמון ליקינטון".
וכך זכתה ילדה קטנה בבאר טוביה לכך שחנה רובינא תשיר לה שיר ערש באמצע היום. מובן שזה היה זיכרון חזק עבורה, והיא סיפרה את הסיפור שוב ושוב לאורך שנות חייה.
שבר לו את השיניים
בפרק 11 מסופר על החקלאות של שנות השלושים. בדרך כלל מדברים בהקשר של הרפת על החליבה, אבל אז העבודה האינטנסיבית היתה דווקא לצורך האבסת הפרות. הרפתנים גידלו תירס, חיטה, אספסת. בכל יום יצאו לשדות לקצור והיו מביאים את זה לרפת. (אז עוד לא היה מרכז מזון…). חלק חשוב מהאוכל לפרות היה תבן. את התבן קנו מערבים, שהיו באים הנה על גמלים ומוכרים לחקלאים שקי תבן.
יום אחד הגיע ערבי כדי למכור תבן למשה גולן, (סבא של גיא). משה ביקש מהמוכר לפתוח את השקים, כדי שיראה את טיב הסחורה. כאשר פתחו את השקים אכן הסתבר שהחומר לא טוב. התחיל ריב בין השניים, ומפה לשם החקלאי העיף מכה חזקה בפניו של הערבי עד שעפו כמה שיניים מפיו. הערבי הפצוע הלך לד"ר וולף, הרופא של המושב, כדי שיטפל בו. הרופא היה חייב להעביר את התלונה לבריטים ואכן עשה זאת. הבריטים קנסו את משה בסכום שנחשב אז גבוה מאוד – חמש לירות. הוא היה צריך לשלם את הקנס בתשלומים חודשיים של לירה בכל חודש. אבל את הלירה הוא היה צריך להביא לבניין הממשל בעזה. וכך הוא היה רוכב על פרדה עד עזה, משלם לירה וחוזר לבאר טוביה.
"לפודקאסטים יש תגובות רבות. לעיתים יש תיקוני עובדות ותוספות, ואז אנחנו משלבים זאת בפרק הבא," מציינת רותי. "לדוגמא, בפרק על מלחמת השחרור, שהוא פרק מאוד מרגש, משולבים סיפורי הנופלים, חמישה מבני באר-טוביה. סיפרנו שאחד החללים, חיימ'קה שטופר, נהרג כשעלה על מוקש באזור תל-נוף. ואז קיבלנו תגובה מאחיינו, שלא מתגורר במושב, והוא תיקן את הגרסה שידענו על נפילתו. לדבריו דודו אכן נהרג ממוקש, אך לא עלה עליו. והנסיבות היו כאלו: דודו חיימ'קה היה חבלן. הוא עבד עם כמה חבלנים בסדנא. אז הגיע אליהם אדם צעיר שטען שהוא חבלן. כל האחרים מלבד חיים לא סמכו עליו ויצאו מן הסדנה, והם צדקו. הצעיר כנראה לא היה מומחה כפי שטען, המוקש התפוצץ בתוך הסדנה וחיימ'קה, שנתן לו צ'אנס, נהרג."
חבורה פעילה זו מתכננת עוד עשרה פרקים של פודקאסט. מי שמעוניין להאזין לפרקים מרתקים אלו, יכול להיכנס להיכנס לתכנת הספוטיפיי ולרשום שם בשורת החיפוש: "שואבים מהבאר" – ממליצה בחום.
"מסביב לבאר"
הפרויקט השני הוא מסלול סיור במושב באר טוביה, "מסביב לבאר" – אשר פתוח לכל אחד ואחד בזמנו החופשי וללא תשלום.
צוות מתנדבים בנה מסלול עצמאי של 10 תחנות במושב, שמלמדות על התפתחותו בדרך חווייתית באופן מיוחד. גיא נאור יצר אפליקציה לטלפון סלולרי, באמצעותה אפשר לסייר בכל התחנות ולפעול.
מספרת מיכל נאור: "המסלול מספר את סיפור המושב. בכל תחנה יש ברקוד QR, וכאשר סורקים אותו בטלפון הנייד, עולה המידע באמצעים שונים. ראשית עולה סרטון קצר עם מידע על המקום הזה. בנוסף לכך יש גלריית של תמונות רבות מן העבר שניתן לדפדף בה, ומה שמאוד יפה ומושך את העין – חלק מהתמונות מונפשות והופכות לסרטונים קצרצרים, שנעשו כמובן באמצעות בינה מלאכותית."
אמצעי זה יוצר חוויה של ממש, כאשר, לדוגמא, רואים מושבניקית צועדת כשהיא נושאת שני כדי חלב בידיה, או חבורת אנשים עובדים בשדה.
"בנוסף, יש בכל תחנה גם משחקים בנייד," נאור ממשיכה, "לדוגמא: הרכבת פאזל או חידון של 'אמת ושקר' וכדומה. יש משחקים ליחיד ויש לרבים, כך שניתן להגיע לסיור גם עם ילדים. ואם מסיירת במקום משפחה בת כמה נפשות, יש אפשרות לכל בני המשפחה לשחק יחד באמצעות הטלפונים הניידים שלהם.
"ישנה אפשרות נוספת להעמיק את הידע. מי שרוצה בכך לוחץ על לשונית שנקראת 'למיטיבי דעת'. עם תום המשימות בתחנה ניתן ללחוץ על כפתור שמוביל לתחנה הבאה, וזאת באמצעות מפת ניווט של גוגל שעולה על המסך."
התחנה הראשונה היא ממש בשער המושב. מתחילים בסריקת הברקוד ונהנים. מיכל מעריכה שכל המסלול הוא בן חמישה קילומטרים לערך.
התחנות בסיור האינטראקטיבי
תחנה ראשונה מספרת על הקמת המושב באר טוביה בסוף המאה ה-19. תחנה שנייה – על הקמת המושב בגלגולו החדש. התחנה השלישית מספרת על בית העם והמשמעות של בית העם בקהילה. התחנה הרביעית היא ליד הסליק של בית העם, שמספרת את הסיפור של הסליק וגם של התפיסה הביטחונית שהייתה בבאר טוביה בשנים הראשונות.
התחנה החמישית היא על האירועים במלחמת השחרור, בהם השתתפו אנשי באר טוביה: "מבצע חסידה" – הנחתת מטוס הנשק הראשון מצ'כוסלובקיה, ו"מבצע תינוק" של העברת ילדי קיבוץ ניצנים מגבעה 69 ברגל אל המושב. התחנה הבאה מדברת על מרכז מזון ומסבירה מה הוא משמעותו לענף הרפת בבאר טוביה.
אחר כך עוברים לתחנה שעוסקת במפעל המים של באר טוביה, בה יש תצוגה קטנה על מכון המים במקום. התחנה הבאה עוסקת ב"המחלבה" של אז, שהפכה היום לגלריה, וכן ב"ביצייה" שהפכה היום לפאב הקהילתי. התחנה האחרונה היא על מחסן האספקה. וכאן יש אפשרות להצטלם על רקע ציור ענק ואף לשתף בדף האינסטגרם של המסלול.
מהו משך הסיור? מיכל מעריכה שברכב או באופניים הוא כשעתיים-שעתיים ומחצי. מובן שניתן לבקר רק בחלק מן התחנות, ואז לעבור ביניהם ברגל. לפי עדויות של מבקרים שהגיעו עם ילדים ועם נכדים, כולם היו מרותקים בעת הסיור: הקשיבו, ראו תמונות וסרטונים ושיחקו.
ונסיים באירוע שיכול היה להסתיים באסון, אך למרבה המזל הסתיים בטוב ואפשר לחייך.
ועוד סיפור קצרצר אחרון:
באחת ההפגזות של המצרים על באר טוביה במלחמת השחרור, סבא של אורי, יצחק בן צדק, היה באמצע חליבת הפרות. החליבה היתה ידנית, בישיבה על שרפרף בצמוד לפרה. פגז נפל בסמוך לרפת ויצחק נפגע מרסיס קטן. רסיס גדול פגע בישבנה של הפרה – שלמעשה הצילה את יצחק. אם הרסיס הזה היה פוגע בו, הוא לא היה שורד. למזלנו, גם הרפתן וגם הפרה החלימו.
בברכה לכל המתנדבים בבאר טוביה העושים במלאכת התיעוד וההנצחה.
יישר כוח! יש מה ללמוד מכם.
