מעטים אבל נחושים ומתמידים 

מידי שנה מגיעים לכניסה למושב אורות כ-15 מפגינים למען השבת החטופים ליד מושב אורות, רובם מבוגרים מאוד, יש ביניהם בני 90 * האם הם חושבים שצעדם יועיל במשהו? לא בטוח, אבל הם נמצאים שם, כי הם חשים שעליהם לעשות משהו וזה המעט שהם יכולים לתרום

 *תמונה ראשית: מירה ליבריידר (מימין), רחלה קלומק (משמאל) וחברות מפגינות. צילום: עדינה בר-אל. 

זה התחיל בתל-אביב ברחוב קפלן בהפגנה נגד הרפורמה המשפטית. ולאחר ה-7 באוקטובר הגיעו בני משפחות החטופים לרחבת מוזיאון תל-אביב ברחוב שאול המלך. עתה יש מפגינים למען השבת החטופים במקומות שונים בארץ. לעתים ניתן לראות אפילו מפגין אחד, עומד עם דגל בידו. האם הם חושבים שצעדם יועיל במשהו? לא בטוח אבל הם נמצאים שם, כי הם חשים שעליהם לעשות משהו וזה המעט שהם יכולים לתרום.  

בכניסה למושב אורות בדרום תלוי שלט בד רחב, ועליו המשפט שאמר אלי שרעבי, אחד החטופים שהוחזרו לביתם: "זה לא ימין ולא שמאל, זה ישר!". 

פעמיים בשבוע, ביום חמישי לפנות ערב ובמוצאי שבת, מגיעים כחמישה-עשר איש לצומת בין קריית מלאכי, אורות ובאר טוביה. הם יודעים שלא מדובר בהפגנת ענק. הם מגיעים במתינות, מציבים כסאות פלסטיק לבנים שהביאו מן הבית, מתיישבים עליהם ומניפים דגלים גדולים. דגלים בהם משולב הסמל הצהוב להשבת החטופים בתוך מגן דוד. רובם מבוגרים מאוד, ביניהם יש בני תשעים שנה.  

הצעיר ביותר, הנער היחיד בין המפגינים, הוא אלעד אולשטיין, בן חמש-עשרה וחצי. מסתבר שהוא אחראי על קבוצת הווטסאפ של החבורה, שולח לכולם הודעות באופן קבוע לפני כל מפגש.  

"נולדתי בבאר טוביה," הוא מספר, "אני תלמיד בבית הספר התיכון, מסיים עתה את כיתה ט'." אלעד מספר שהחל להשתתף בהפגנות מזמן, על אף גילו הצעיר: "עוד מימי ההפיכה המשטרית התחלתי ללכת להפגנות. השתתפתי בעיקר בהפגנות שהיו במוצאי שבת בעיר אשדוד. ואז נודע לי על אנשים מבוגרים שיושבים ומפגינים בכניסה למושב אורות בכל חמישי ושבת. באחד הערבים הגעתי ומיד התחברתי אליהם. אז יצרתי קשר עם מטה המחאה, והתחלתי לפרסם בכל שבוע בווטסאפ את שעת ההפגנה בצירוף כרזה." 

"ואז הגיע ה-7 באוקטובר ששינה את העולם של כולנו," ממשיך אלעד, "והתחלנו להפגין למען החטופים. חברנו ל'מטה משפחות החטופים'. פעמיים בשבוע אנחנו נמצאים שם כדי להפגין למען החזרת החטופים בהסכם בפעימה אחת." 

בהמשך הוא מספר שהם יושבים שם בשקט, לא מעוררים פרובוקציות, ובכל זאת יש מקרים בהם מתנכלים להם. לפעמים נערים מגיעים רכובים על אופניים והם מקללים את המפגינים,  ובאחת הפעמים זרקו על האנשים אבנים ומקלות. "התקשרנו למשטרה והם ברחו כאשר השוטרים הגיעו. ומאז אנחנו מבקשים מהמשטרה שתהיה שם ניידת עם שני שוטרים באופן קבוע כדי לשמור עלינו, בדיוק כמו שיש בצומת ראם. לצערי זה לא קרה עד עכשיו." 

לשאלה מה מניע אותו להיות כל כך פעיל ולהשתתף בהפגנות, עונה אלעד: "אני עושה את זה כי אני חושב על העתיד שלי. אני רוצה לדעת שאם מישהו מהקרובים שלי ייחטף בעתיד, המדינה תעשה הכול כדי להחזיר אותו. זה למעשה מבטא גם ערכים יהודיים – פדיון שבויים, קדושת חיי אדם. החטופים יושבים שם ונמקים במנהרות. ואני כאזרח לא יכול לעמוד מנגד."  

אלו דברי המפגין הצעיר, הנער היחיד בחבורה. בדרך כלל מגיעים למקום בודדים וזוגות. נציגות יפה יש למשפחת ליבריידר מכפר ורבורג. מגיעות להפגנה כמה נשים צעירות יחסית לחבורה, ומצטרפת אליהן דודתן מירה ליבריידר, תושבת שכונת הדיור המוגן "נאות אחווה".  

היוזמים של ההפגנות במקום זה הם שני חברי המושב אורות – רחלָה קלומק וצבי מרקס. מצטרפים אליהם אנשים מבאר טוביה, מכפר ורבורג, זוג ממושב אביגדור ואדם אחד מערוגות. כולם מאוד נחושים ומתמידים אבל הם מעטים. הם גם לא מתרגשים מתגובות שליליות כלפיהם. מציינת אחת המפגינות: "לפעמים באים ילדים חסרי חינוך וחסרי מודעות, צועקים לנו כל מיני דברים, לפעמים עובר איזה אוטו ומתוכו קוראים לעברנו כל מיני דברים משונים. אבל אנחנו לא מתרגשים ואנחנו לא עוזבים. במקרים בהם זורקים עלינו אבנים או בקבוקים ממכוניות נוסעות, אנחנו מזמינים משטרה."  

מספרת רחלָה קלומק: ההחלטה להתחיל בהפגנות היתה משותפת לשניים שלושה אנשים. המתמידים ביותר הם צבי מרקס, נתי הורוביץ ואני. אבל גם האחרים באים בכל פעם שמתאפשר להם. אני מזכירה לחברי אורות להגיע."  

על כוחה של סבתא זו, שהיא בת תשעים, ניתן ללמוד מעצם היותה נוכחת בהפגנה במוצאי שבת, כאשר יום קודם לכן הנכד שלה, לוחם ביחידת מגלן, נפצע במלחמה: "הוא עכשיו בבית חולים סורוקה," היא משתפת. "הוא נפצע, והחייל שעמד לידו נהרג." ובכל זאת, קלומק לא ויתרה על נוכחותה בהפגנה, וישבה שם עם דגל ענק בידיה.    

"אני באמת מהיוזמים ומשתתף פעיל," מעיד על עצמו צבי מרקס, חבר מושב אורות. "זה התחיל לפני שלוש שנים, אחרי שהממשלה של בנט נפלה. עכשיו, כמובן, אנחנו מפגינים למען החטופים. אנחנו בחרנו להיות כאן ביום חמישי ובמוצאי שבת, כי אלו הערבים העיקריים בהם מתקיימות הפגנות ברחוב קפלן בתל-אביב. היום כבר יש בארץ מקומות רבים להפגין, אבל אנחנו ממשיכים פה. הליבה של המפגינים במקום הזה הם חברים מבוגרים." גם צבי איננו מתרגש מתופעת הצעירים שמתנכלים להם מדי פעם, אומר צבי: "קשה לדעת מאין הם מגיעים. ובכלל, לא לכולם יש כוונה רעה. קרה פעם שמכונית עצרה עם כמה בנות מושבניקיות מהאזור, שלא הבינו כלל על מה אנחנו מפגינים." 

המפגינים מזהים בדיוק מי בעדם ומי נגדם. מי שמזדהה עמם צופר במכוניתו כמה צפירות בזו אחר זו. ומי שנגדם, צופר צפירה אחת, מוציא את הראש מן המכונית וקורא משהו לעומתם. "באחת הפעמים קראו לנו 'שַרְמוּטוֹת'," צוחקת רחלה. "ואני הרגשתי ממש צעירה…" 

אבל יש להם גם תומכים קבועים. אחד מהם הוא דוד מקריית מלאכי, שעוצר לידם בכל פעם באמצע מסלול הריצה שלו ומשוחח איתם.  

יש בחבורה עוד מפגינים מתמידים ופעילים, שכותבת שורות אלו פגשה שם במוצאי שבת. ביניהם: יהודה לס, יעל סיף והנרי גיל. ראוי לציון הנציג היחיד ממושב ערוגות, נתי הורוביץ. נתי הוא נכה צה"ל עם קשיי התניידות. "נפצעתי במלחמת ההתשה," הוא מספר, "הייתי בפלוגת צנחנים, נתקלנו במחבלים וחטפתי כדור בראש. למרות זה אני ממשיך." לאחר הפציעה המשיך נתי לעבוד בחקלאות. הוא טיפח שני לולים לביצי מאכל. משום מה החליטו לסגור את הלולים שלו, ונתי לא מבין את הסיבה. עד היום הוא מתרעם:  "לצערי, מדינת ישראל גרמה לי לחיות בלי לעשות כלום. זה קשה מאוד וחבל."  

על השתתפותו בהפגנות הוא מספר: "כשהתחילו ההפגנות הייתי נוסע בכל שבוע לתל אביב באוטובוס. אבל זה היה קשה לי. רעייתי ליאורה, שהיא בת כפר ורבורג, שמעה על ההפגנה כאן, הגעתי למקום והוא מצא חן בעיניי. יש כאן אנשים נחמדים מאוד, מבוגרים כמוני. אני משתדל להגיע פעמיים בשבוע – בחמישי בערב ובמוצאי שבת – כי זה חשוב לי." 

לסיום, ההפגנה שהיתה בתחילתה פוליטית הפכה להפגנה למען החזרת החטופים. המעטים שיושבים באופן קבוע שני ערבים בשבוע ליד מושב אורות, מייצגים את ארץ ישראל היפה. ואין לכך הוכחה חזקה יותר מנכה צה"ל שמגיע בהתמדה למרות הקושי וכן סבתא, שמגיעה להפגין גם בזמן שנכדה הלוחם שוכב פצוע בבית חולים. יישר כוח!!!