מערכת הבחירות: לקראת הבחירות השלישיות
מעוז חביב, צרעה
הפעם, במחילה, לא אחרוז חרוזים. הפעם – בפרוזה.
אני משער שלא מעטים בינינו עקבו, כך או אחרת, אחרי מערכת הבחירות הפנימית בליכוד ליו"ר המפלגה. הדגש כמובן הוא על "בחירות פנימיות". חברים באותה מפלגה, לאותה הדרך – לכאורה, המאמינים באותה האידיאולוגיה – לכאורה, יוצאים אל הקלפי כול כולה – לבחירת היו"ר.
למה היינו יכולים לצפות כאשר מדובר בבחירות פנימיות של חברים לאמונה, לדרך, לאידיאולוגיה? האם לא לשיח ענייני, משמעותי, תהיה ובחינת הסיכויים של כל אחד מהמועמדים להוליך את המפלגה לניצחון בבחירות הקרבות ובאות – בשלישית?
אבל לא כך היה. ממש לא. היינו עדים למערכת בחירות רוויית הכפשות, התקפות אישיות, שימוש קליל במילה "בוגד" – "בוגדים", עושים מעשה "שלא ייעשה" ביציאה כנגד "המנהיג". יציאה כגד המנהיג. הרי זו "תקיעת סכין בגב…" ואז יוצאים נגד בעלי הדבר, נגד האישה, הילדים, עד שחברת כנסת עולה על הבמה ובקול בוכים מברכת על כך שהוריה אינם בחיים כדי לראות בביזיון וילדיה עדיין אינם קוראים למזלה – למזלם. וכל זאת למה ומדוע? כי העזו לקרוא תגר על הנהגת המנהיג. ובשם מה עושים זאת? בשם "הדמוקרטיה". בשם "המפלגה היחידה שמנהלת בתוכה הליך בחירה דמוקרטי".
ונשאל – מה לכל זה ולדמוקרטיה. מה לכל זה ולאידיאולוגיה? מה לכל זה ולמה שהליכוד, זה שנבנה על שתי הרגליים של חרות, של ז'בוטינסקי ובגין וזו של הליברלים – או "הציונים הכלליים" לפני כן – מה לכל זה ולמפלגת הליכוד?
את התשובה הרי נתנו לנו ראשי ליכוד מן העבר הלא כל כך רחוק כמו בני בגין, לימור לבנת, דן מרידור ואחרים. הם הרי מתנערים כמובן מכל מה שראינו – הם מתנערים מדרכו של מי שאמור היה להיות מנהיגם. אבל – הרי הם כבר בחוץ. אותם הליכוד הרי כבר הקיא מקרבו.
שהרי לא מדובר עוד במפלגת הליכוד. מדובר ב"מפלגת ביבי" ויותר מכך במפלגת "רק ביבי". נכון יותר לומר שלא מדובר עוד במפלגה אלא במכלול נאמני ביבי, מעריצי ביבי, אוהבי ביבי, הללו שילכו אחריו באש ובמים לאורך כל הדרך ואין למעשיו ולמעשי בני ביתו, ואין לכתבי אישום וחשדות מכל סוג ומין, ואין למצב בתי החולים ומערכת הבריאות, והחינוך, ומספר העניים וילדי העוני, אין לכל אלה כדי להשפיע ולו קמצוץ של השפעה על האמונה העיוורת של ההולכים אחרי ביבי, אחרי "המנהיג" – כעדר.
מדוע ולמה? המנתחים – ינתחו. בגדול, הרי שורשים עמוקים לכך, הנסמכים זה דורות על "פשעי מפא"י" בשנות הקמת המדינה וקליטת המוני העולים. "פשעי מפא"י" – ישאלו השואלים? היש עוד מדינה בתבל שהתמודדה בשנותיה הראשונות עם מה שהתמודדנו אנחנו בקליטת מאות אלפי פליטים מאירופה וארצות ערב, למציאות של אחרי מלחמה, של אין כסף ואין אמצעים ולמרות הבלתי יאומן – התמודדה והצליחה? ובכן – לך ודבר לקירות. כאן – דבר לא יעזור עוד. דומה כי ילדי הדור השלישי והרביעי להקמת המדינה נולדים וגדלים עם ההאשמה הזו כשהיא כבר "טבועה בגנים". ואז? ואז – יש לנו ביבי.
שוחחתי עם אדם חביב שאותו אני מעריך בעיר השכנה בית-שמש, יום לאחר שביבי ביקר בה בפתיחת מסע הדילוגים שלו בארץ. עיניו – ברקו. אמונתו מלאת ההערצה במנהיג נשמעה מכל מילה שאמר, אבל יותר מכל זועזעתי כאשר קבע, שמי שצריך להמשיך את ביבי כמובן מאליו, זהו בנו, כמו בכל מלוכה מסודרת.
מערכת הבחירות הבאה תהא כמובן שוב פוגענית ומלוכלכת, ודאי לא פחות משהייתה לקראת הבחירות בליכוד עצמו. אבל לא זו תכריע. הרוצה בשינוי חייב לפנות לאותם המקומות, האזורים, הערים, ריכוזי האוכלוסייה, שבהם לא הערצת המנהיג, כמנהיג, היא הקובעת. למחוזות האלה יש לפנות, ושם ככל הנראה ניתן יהיה גם לשכנע.
אז זהו זה. הפריימריז בליכוד מאחורינו. ביבי נבחר (כמובן) ברוב קולות ואנחנו יוצאים לבחירות בשלישית. מה למדנו? מה אנחנו צריכים ללמוד.
דבר לא יעזור כאשר מדובר בנאמני ביבי. לא כל תעמולת בחירות ותהא זו המתוחכמת מכל המתוחכמות. ודאי לא הצגתם לראווה של כל "פשעי ביבי", שהרי כל בך ברור שכל "שונאיו" – המשטרה, הפרקליטות, השופטים (עוד טרם משפט…) התקשורת – כולם כולם תפרו לו תיקים כדי להפילו – ואנחנו לא ניתן!
אז מה כן? יש לבחון היכן הביס ביבי את סער והיכן לא. אבל – הרבה יותר מכך! היכן הביס ברוב מוחץ של נאמר – 80 אחוז, והיכן ברוב לא גדול של 55 או 60 אחוז.
ומה נגלה? נגלה שבפריפריה כולה זכה ביבי בפריימריז בשמונים אחוזים ולמעלה – גם בתשעים או קרוב לכך. אבל במרכז, בתל אביב, בהרצליה, ברמת השרון, ברעננה ובשרון ועמק חפר בכלל – שם הוא זכה, היכן שזכה, ברוב קטן, לא משמעותי. ביבי לא זכה גם בכפרי הדרוזים – אבל שם ככל הנראה הסיפור שברקע הוא – חוק הלאום.
ואז מה? המסקנה צריכה להיות שלשם צריך ללכת. שם יהיה המאבק. שם נמצאות הפינות שדיבור נכון, שהצגת דברים עשויה גם לשכנע אנשים שיכולים להקשיב – לעבור צד.
מה עוד צריך ללמוד? מדוע הצליח מוטי אשכנזי אחרי מלחמת יום כיפור לזעזע את המדינה ולהפיל ממשלה, ומדוע פרופ' יורם יובל שהלך בעקבותיו, בדרכו – לא הצליח?
ככל הנראה, בין היתר, כי כבר לא מדובר עוד באותה החברה. אמנם, מאות אלפים יצאו לרחובות במחאה על יוקר המחיה – אבל זה קרה כי זה נגע לכיס של כולנו. אבל בעובדה – אותם המונים לא מצטרפים לבודדים המפגינים מזה זמן בצמתים כנגד השחיתות של ביבי, וההמונים לא באו לנטות אוהליהם ליד האוהל שהקים יורם יובל.
ובכל זאת, גם אנשי ליכוד המונעים, כך נראה, על ידי האידיאולוגיה הימנית בוודאי יותר מאשר על ידי המנהיג, קיימים בשטח. היכן? לא בפריפריה, ככל שקשה לקבל זאת, אלא במרכז. לא באותם מקומות המצפים זה דורות לקידום, אלא דווקא היכן שמצויה "השמנת". דווקא כאן קיימים אלה שאינם שבעי נחת מהתנהגות מנהיגם, מהתקפותיו על המערכות שעליהם הוא מופקד מעצם תפקידו. הללו הם, או לפחות היו "ליכודניקים", אבל לפחות היום הם אינם עוד "ביביסטים".
מה עלינו ללמוד מכך?
מערכת הבחירות תהא כמובן שוב פוגענית ומלוכלכת, ודאי לא פחות משהייתה לקראת מערכת הבחירות בליכוד עצמו. אבל לא זו תכריע. הרוצה בשינוי חייב לפנות לאותם המקומות, האזורים, הערים, ריכוזי האוכלוסייה, שבהם לא הערצת המנהיג, כמנהיג, היא הקובעת. למחוזות האלה יש לפנות, ושם ככל הנראה ניתן יהיה גם לשכנע.
לצערי, לא ידובר כאן בגדול לא במרצ ולא במפלגת העבודה על כל תחפושותיה, והשתיים הללו יהיו חייבות ללכת כך או אחרת יחדיו אם אינן חפצות להיעלם ממפת המנדטים ולעזור לביבי להקים את ממשלת הימין הבאה. מדובר כאן בראש ובראשונה בכחול לבן, שבין היתר תצטרך, והדבר לא יהיה פשוט כלל ועיקר, להכין את הקרקע לשיתוף עתידי עם יותר מעשרים אחוז מאזרחי המדינה הערבים – כלומר, עם נציגיהם בכנסת.
ומה עוד. כבר כתבתי בעבר: אם אותם רבע מיליון צעירים, בעיקר, שיצאו לרחובות תל אביב לקרנבל של "מצעד הגאווה", היו עושים את המאמץ הקטן וביום הבחירות סרים לקלפי כדי לבחור, לא היינו עומדים היום בפני הבחירות השלישיות.
אז, את אותם צעירים צריך לשכנע לצאת ולבחור ולא לקטר לאחר מכן. ועוד מלה אחרונה. כמעט במקביל לבחירות בליכוד, בחרנו גם אנחנו את יו"ר התנועה שלנו. היינו כמובן מצפים שבחברה כשלנו, שהבחירות "שלנו" תתנהלנה בדרך שקטה, אולי אפילו על מי מנוחות, ודאי בדרך מכובדת ומכבדת, ולא כך היה. ואם אצלנו כך, על אחת כמה וכמה ברחוב הישראלי.
