מפעיל ברכות הדגים הניח מגנט על מד המים בכוונה לזייף מדידה

מפעיל בריכות הדגים בקיבוצו הואשם והורשע לפי הודאתו בעבירות על "חוק מדידת מים". הנאשם הביע חרטה, "לא הבין את חומרת המעשה שעשה אלא חשב שפעל לטובת הכלל"

מפעיל בריכות הדגים בקיבוצו הואשם והורשע לפי הודאתו, בעבירה של "פגיעה בזדון במד מים ועשיית מעשה העלול לגרום לזיוף מדידה", שתי עבירות על "חוק מדידת מים".

כתב האישום מתאר את המעשים כך: הצבת מגנט על הרגיסטר של מד המים באופן שפוגע בצימוד המגנטי של מד המים ועלול לשבש את מדידת המים, על ידי האטה או עצירה מוחלטת של תמסורת המדידה ברגיסטר של מד המים. במדי מים מכניים פשוטים יש צימוד מגנטי ישיר בין האימפלר – החלק "הרטוב" שמסתובב לפי זרימת המים, לבין הרגיסטר – החלק "היבש" שנמצא מחוץ למעבר המים, ומציג את צריכת המים. שני החלקים אינם מחוברים פיזית, אלא מתואמים באמצעות מגנטים: המגנט באימפלר מסובב מגנט מקביל ברגיסטר, וכך מועברת תנועת המדידה.

מגנט חיצוני חזק יכול לשבש את השדה המגנטי של מד המים, ולגרום שהמגנט ברגיסטר לא יסתובב כראוי, כשהתוצאה היא האטה או עצירה של הספירה. כלומר, מד המים לא רושם את כל צריכת המים בפועל. (הדגמים המודרניים מתוכננים להיות חסינים מפני מניפולציות מגנטיות).

כוונה לזייף את רישום הזרימה

כתב האישום שהגישה המדינה, באמצעות עורכי הדין, איל נון ואיה שורק, תאר כי הנאשם הניח מגנט על מד המים, "בכוונה לזייף את רישום הזרימה במד המים, באופן שכמות המים מהקידוח שתירשם במד המים תפחת מהכמות בפועל ומכאן יפחת התשלום בגין המים".

מפקח של רשות המים הבחין במגנט זה והסיר אותו, אך הנאשם הניח מגנט אחר על מד המים, שאף הוא הוסר בהמשך, במהלך ביקורת של המפקח. במהלך הדיון התברר כי מדובר במים מליחים, וכי הממונה על הנאשם העיר לו על כך שהוא "חורג בכמויות שאיבת המים". במהלך הדיון הסכימה המדינה עם סניגורו של הנאשם, עו"ד אביתר קנולר, כי הנאשם יודה והמדינה תטען לקנס מופחת. הנאשם הסביר ש"המניע שלו היה רק לשמור על הסביבה של בני האדם. יתושים מגיעים באלפים בגלל שאין מים" (כנראה התכוון למצב בו המדגה מתייבש והיתושים מגיעים לשלוליות שנוצרות). הוא "הביע חרטה, ואמר שלא ידע שמדובר בעבירה פלילית וכי לא פגע באף אחד". 

המדינה טענה ש"אין זה אישום נפוץ", אך זו "עבירה מזיקה, שמטרתה להשיג טובות הנאה כלכליות עבור מבצעיה. לטענתה, אומדן טובת ההנאה שהופקה כתוצאה מהחבלה המתמשכת במד המים הוא בסך 75,793 שקלים, לפי חישוב הצריכה בשנים קודמות. לשיטת המדינה, ניתן להטיל קנס עד פי ארבעה משווי טובת ההנאה שהופקה. 

הסניגור טען כי "הנאשם לא הבין את חומרת המעשה שעשה אלא חשב שפעל לטובת הכלל וכי לא צמחה לו כל טובת הנאה אישית מכך". הסניגור הסביר כי "מרבית המים שנשאבים חוזרים (לאקויפר) ולמעשה השאיבה אינה גוזלת מים מהמדינה. אין למים "שימוש אחר מכיוון שרמת המליחות שלהם גבוהה ואינה מתאימה לגידולים חקלאיים". הוא "ביקש להתחשב בנסיבותיו האישיות של הנאשם, בגילו ובשירותו הצבאי הארוך בצנחנים".

פעל על מנת להציל את המדגה מהתייבשות

השופטת רונה פרסון מבית משפט השלום בחיפה אמרה כי תכלית חוק מדידת מים היא יצירת מנגנון שיחנך לחיסכון במים, למנוע בזבוז ולהבטיח תשלום הוגן המשקף את הצריכה הממשית. המדידה המדויקת היא כלי מרכזי לניהול משאב המים המוגבל בישראל. הנאשם פעל "בכוונה לגרום לזיוף המדידה של כמות המים הנצרכת בפועל ולגרום להפחתת התשלום בעד המים". השופטת ציינה כי הביאה בין שיקוליה בגזירת העונש את טענת הנאשם כי לא ידע שמדובר בעבירה פלילית וכי פעל על מנת להציל את המדגה מהתייבשות. עם זאת, היא לא מצאה בכך צידוק למעשיו. היא הוסיפה ואמרה שגם כאשר חלק ניכר מהמים שחוזרים לאקויפר מחלחלים מבריכות הדגים או מהשקיה או מהשקיה חקלאית, שיבוש המדידה לא מאפשר לרשות לדעת כמה מים הופקו, מתי הופקו ולאן הוזרמו ויש בכך פגיעה, שכן כל הפקה משפיעה על המאזן במערכת המים. משנקבע כי הפקת מים כרוכה בתשלום, הרי שגם אם המים חוזרים במידה כזו או אחרת אין בכך כדי לאיין את ביצוע העבירה או הנזק שנגרם.

השופטת ציינה כי שקלה את "הערכים החברתיים המוגנים שנפגעו ומידת הפגיעה בהם, והנסיבות הקשורות בביצוע העבירה". היא התחשבה לקולא בנסיבותיו האישיות של הנאשם, בחרטה שהביע, בגילו (75 שנים), ובעברו הנקי. 

קיבוץ אייל: אל תטיסו טיסנים מעל השטחים שלי ללא רשות

למי מותר ולמי אסור להטיס טיסנים מונחי שלט רחוק בשטחים של הקיבוץ?

בקשה לצו מניעה שהגיש קיבוץ אייל כנגד מטיס טיסנים, ופסק דין שניתן בה, סיפרו את הסיפור הבא: הקיבוץ יחד עם קבוצת מטיסי טיסנים שכינתה את עצמה "מטיסי שלט רחוק כוכב יאיר", (הם – התובעים) הגישו תביעה למתן צו מניעה קבוע נגד אחד שנכנס לשטח הקיבוץ כדי להטיס טיסנים, ללא הרשאה מהקיבוץ (נקרא לו – הנתבע). הקיבוץ ביקש מבית משפט השלום בכפר סבא לאסור על הנתבע לעשות שימוש ב-"מסלול" (שביל גישה בתחומי הקיבוץ) וגם לאסור עליו להטיס טיסנים מונחי שלט רחוק בשטחי הקיבוץ. 

בעלי תחביב משותף

תיאור הדברים של ההליך המשפטי אינו מגלה עד כמה טעונה מערכת היחסים שבין התובעים לבין הנתבע, אך מתוך דברים שרשם השופט עולה כי הנתבע התרעם על הבקשה להרחיקו משטח ההטסה. הנתבע אמר "כי לילדיו חברים בקיבוץ, וציין כי דרך הגישה פתוחה לכל עוברי האורח והיא משמשת כקיצור דרך ליעדים נוספים". 

הוא הוסיף והגיב וכתב "כי עייף מלהתגונן ומלעמוד מול רוע אין סופי" של אחד "שרודף אותו באופן אישי ומכוון". הוא ציין כי לא קרא את הבקשה (ו"זה גם לא מעניין אותו"), והצהיר שאין בכוונתו להתגונן או לטעון כנגד הבקשה.

בין לבין תהה השופט איתי רגב מה "מעמדה המשפטי" של אותה קבוצה שהצטרפה לקיבוץ בתביעה להוציא צו מניעה כנגד הנתבע. התברר לו שזו "התארגנות של בעלי תחביב משותף" (שחבריה יכולים להשתנות, הם יכולים לצאת מהתארגנות ואחרים יכולים להצטרף אליה). עוד הוסבר שיש ל"קבוצה" אנשי קשר עם הקיבוץ והם קיבלו "זכות שימוש במקרקעין".  

"התארגנות" זו אינה "ישות משפטית", אמר השופט, כדוגמת חברה, למשל, שמתאגדת לפי חוק. קבוצת אנשים שלא מאוגדת באופן פורמלי לא נחשבת לאישיות משפטית עצמאית, הסביר השופט, ולכן, הם אינם יכולים לתבוע או להיתבע ככאלה, אלא אם הם יצטרפו לתביעה, באופן אישי כיחידים. משכך, קבע השופט, אין "התארגנות" זו כשירה לתבוע והוא מחק אותה כ"תובעת" בתביעה. 

בנסיבות, וגם כתוצאה מכך שהנתבע בחר שלא להתגונן, נתן השופט צו מניעה זמני שאוסר על הנתבע לעשות שימוש ב-"מסלול", להטיס טיסנים מונחי שלט רחוק בשטחי הקיבוץ ולהיכנס לתחומי אותה "חלקת הטסה" בקיבוץ, שלא משמשת כדרך. 

השופט התנה את תוקף הצו בכך שהקיבוץ יעמיד בטוחות לשיפוי הנתבע, ככל שייגרם לו נזק כתוצאה מצו המניעה. בין השאר נדרש הקיבוץ להפקיד מזומן או ערבות בנקאית בסך 25,000 שקלים.

תל קציר: חבר נדרש להרוס מסלעה שבנה ליד הבית

השופטת פסקה כי הקיבוץ אינו מוסמך להעניק זכויות בנייה בשטח המסומן בתוכנית המתאר כשטח ציבורי פתוח

חבר תל קציר בנה מסלעה ליד ביתו כדי למנוע סחיפת עפר מהמגרש שלו אל הכביש, אך מהנדסת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה במועצה האזורית עמק הירדן, הוציאה צו הריסה מנהלי בנימוק שמדובר ב"בניית מסלעה כולל מילוי אדמה מחוץ לגבולות מגרש בסטייה מהיתר וללא יכולת הסדרה". החבר פנה בבקשה לבית משפט השלום בבית שאן בבקשה לביטול הצו. 

השופטת עינת בלוקא מצאה כי הבקשה לביטול הצו הוגשה באיחור, ולא במועדים הקבועים בחוק. היא אמרה שתקנות התכנון והבנייה מחייבות "עמידה דווקנית על הוראות התקנות לרבות בעניין המועדים", ודי בעובדה זו לדחות על הסף את הבקשה לביטול הצו. עוד מצאה השופטת כי לצו ההריסה קדם צו הפסקת עבודה שאף אותו החבר לא קיים. 

החבר הסביר כי העבודה נדרשה למניעת הידרדרות וסחף של האדמה אל הכביש. השופטת לא קיבלה את הטענה הזו, ואמרה "כי גם עבודה לצורך חיזוק פני השטח ומניעת סכנה טעונה היתר ולא ניתן לבצעה באופן פרטי ובלתי מפוקח", וגם מטעם זה היא דחתה את בקשתו לביטול צו ההריסה. 

מעניינת התייחסות השופטת לטענת החבר כי "הקיבוץ אישר לו בעבר שימוש בשטח הציבורי בהתאם להסכם שימוש בשצ"פ (שטח ציבורי פתוח) לחבר הקיבוץ", בדומה לנוהג אשר קיים בקיבוץ לביצוע פיתוח של שטחים ציבוריים על ידי החברים. 

השופטת העירה "כי רשות התכנון היא הגוף הרלוונטי למתן היתרי בנייה. היא הסבירה כי "העבודה בוצעה ללא היתר בשצ"פ, ולכן אין כל היתכנות להסדרה" (כלומר, לקבל היתר בנייה) ואין כל משמעות, ציינה השופטת, לכך שהחבר קיבל הרשאה מהקיבוץ. במילים אחרות, הקיבוץ אינו מוסמך, להעניק זכויות בנייה (כמו בניית מסלעה), בשטח המסומן בתוכנית המתאר כשטח ציבורי פתוח. 

הקיבוץ מתקשב לתחזק שטחים ציבוריים

עו"ד אורי בר קמה (נשיץ ושות'), המתמחה בענייני מקרקעין ותכנון ובנייה, אומר כי הגם שקיבוצים נוהגים להתיר לחברי קיבוץ לעשות שימוש (בעיקר לצורכי גינון או נטיעת עצים) בשטחים ציבוריים, מהטעם שהקיבוץ מתקשה לתחזק שטחים אלה, עדיין ראוי שהחברים ישימו לב לכך שאין בהרשאה זו משום היתר לעבור עבירות על חוק התכנון והבנייה. אישור מהקיבוץ בוודאי שאינו היתר בנייה, שהוא בסמכות הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בלבד.