האמן והאוצר משה סעידי מכפר מנחם הוא עדיין "ילד פלא" בעל נפש ונשמה צעירים, אנרגטיים ומלאי מרץ, למרות 85 שנותיו
יום חם של סוף אוגוסט. צוות חטיבת האמנות ביד יערי, בדרך לכפר מנחם, לבקר בסטודיו של משה סעידי. לדבר אתו על פזל לא שלם במסכת הגלריות באחריות קבוצת "חבצלת" – "המגדל – גלריה לאמנות".
הסיבה המיוחדת לביקור, רצונו של האוצר סעידי לפרוש מתפקיד האוצר אותו הוא ממלא בנאמנות משנת 1991 לאורך למעלה מ-30 שנה. וכידוע לכולנו האוצר כבר לא ילד (יליד 1937), לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם:
את משה סעידי אני מכיר שנים, עוד משנות ה-60 המאוחרות עת שימש כמזכיר ארגון אמני הקיבוץ הארצי (1969-1966). בעיקר אנחנו מכירים אותו דרך קירותיו המעוצבים המוצבים במרחב הציבורי התנועתי והקיבוצי.
משה האמן, הפסל, מעצב הקירות במרחב האדריכלי, הוא דמות יוצר מיוחדת. כבר בגיל צעיר מאוד, השתלב בחיי האמנות הקיבוצית ושמו הופיע מעל דפי השבוע בקיבוץ הארצי כהבטחה אמנותית, מודל של קליטת ילד חוץ שהגיע מאירן בשנות החמישים ובמהרה תפסה יצירתו מקום של סקרנות ועניין בין מביני האמנות.
בשיחה בסטודיו הרחב שלו בכפר מנחם, המרשים בעומס יצירותיו, מספר משה מקצת מתולדות חייו. על היותו סוג של "ילד פלא" שבגיל פעוט כבר הפליא לנגן עלי כינור.
משה, כך התברר, הוא מוזיקאי, וידיעה זו מבהירה לי היטב היכן נטוע המקצב החוזר והמתפרץ ביצירותיו המונומנטליות כדוגמת זו המוצבת באולם ההתכנסויות בבית הקיבוץ הארצי לשעבר (ליאונרדו דה וינצ'י 13, תל אביב).
המונומנטלי והאינטימי
ישנם קיבוצים המזוהים עם דמויות שהשאירו חותם מעשיהם בקיבוצם. חותם יצירתו של סעידי צרובה בנוף ובארכיטקטורה של כפר מנחם.
משה לוקח אותנו לסיבוב אומנותי-אישי במרחב היצירתי הציבורי שלו בקיבוצו, אותו הוא כל כך מעריך ואוהב.
ביד לבנים מוצבת יצירת קרמיקה מונומנטלית המתנשאת לגובה של 15 מטרים. משה סעידי הצליח לחבר בה את המונומנטלי, הנשגב, הנישא לעבר השמים עם האינטימי. מחד יצירה הנתפסת בשלמותה, ומאידך, כאשר עולים ומטפסים על המדרגות במעלה הבית, חלקיה נתפסים כיצירות אינטימיות.
בסטודיו של סעידי סיפר על גלריית המגדל, אותו חלל לובי ב"בית רסקו", מגדל שחור גבוה, המאכלס בתוכו משרדים עבור עורכי דין, שגרירות גרמניה ועוד, שהוחלט לנצלו לטובת אמני התנועה הקיבוצית ובעיקר עבור אלה מהקיבוץ הארצי.
סעידי נזכר בישיבה שהתקיימה בשנת 1990 לערך בהשתתפות כמה אנשי יצירה פעילים (מרים ביטמן, יונה גור, יורם גרינבלט, ורכזת ברית התנועה הקיבוצית דאז, עדנה סולודר), בה סוכם על הקמת הגלריה.
ניתן שם, עוצב לוגו, נקבע אוצר ואפשר לפתוח גלריה. הבעלים: קבוצת תכן של הקיבוץ הארצי. הטעם הפשוט לקיומה של הגלריה, ביצירת עוד חלל, מרחב לתצוגה עבור אמני הקיבוצים ואחרים, שרצו להציג בעיר וגלריית הקיבוץ לא סיפקה את מלוא הרצונות.
גלריית המגדל היוותה ניגוד לאוצרות שהתקיימה בגלריית הקיבוץ באותה עת, שפיתחה קו אוצרותי-אמנותי מוגדר (אג'נדה) שמראש העדיף אמנים מזוהים על אחרים.
אחת התערוכות הראשונות ב"גלריית המגדל" נקראה "חסמתזה". שם זה סימן את דרכה של הגלריה לאורך השנים. "יפרחו אלף פרחים ולא רק קומץ מובחר…", סעידי מצטט את יורם גרינבלט ז"ל (מעברות) שהיה אומר: "תמיד ימצא אצל אמן דבר מה ראוי לתערוכה".
חישוב מהיר מגלה שבשנות קיומה של הגלריה באוצרותו של סעידי התקיימו בה למעלה מ-150 תערוכות ו -750 משתתפים הציגו בה. הלובי איננו גלריה במובן הרגיל. אפשר להעמיד יצירות פיסוליות על סטנדים שהם קוביות צבועות בלבן. ציורים הונחו על מעמדים מיוחדים המיועדים לכך.
בקירות הלובי אסור לנגוע והיה צורך במציאת אופציה טובה אחרת. יחד עם המגבלות הטכניות הגלריה היא כתובת לאמנים ולאמנות. ברשימת המציגים בה אני פוגש אמנים מהשורה הראשונה.
האוצר הקפיד לקיים תמיד תערוכות קבוצתיות. שהתערוכה תקיים במסגרתה דיאלוג פנימי בין המוצגים והמשתתפים. הגיוון והפתיחות היו מילות קוד לתערוכותיו.
הגלריה הפיקה פתיחות כמקובל, ברכות, כוסית יין וכיבוד קל. הזמנה לתערוכות, וכרזה גדולה שהכריזה על התערוכה ומשתתפיה בפתח הגלריה. אל הגלריה הגיעו רבים. חלקם מבאי ועובדי הבית, אנשי תרבות ועניין. והאחרים היו חובבי אמנות וידידי המציגים.
בהזדמנות של ביקורנו הפקיד בידנו למשמרת ארכיונית חומרים תיעודיים על פעילות הגלריה וארגון אמני התנועה שהוא עמד בראשו.
85 שנותיו של משה סעידי לא ניכרות בו. זקנו אמנם הלבין, אבל נפשו ונשמתו נשארו צעירים, אנרגטיים, מלאי מרץ. מה שהרשים אותי במיוחד היא האכפתיות שלו.
חשוב לו כיצד הדברים יתקיימו. הוא עומד בעוד זמן קצר לסיים תפקידו כאוצר ובפתח מסומנת אוצרת חדשה. הוא עמל לא להשאיר חלל אוצרותי ריק, חשוב לסעידי שמפעל חייו ימשיך לתפקד, ולהתקיים ברוח הפלורליזם וחופש הביטוי.
בסוף השנה עומד משה סעידי לפתוח תערוכת יחיד מקיפה של יצירתו באוצרות של האדריכל מיכאל יעקבסון, בבית אורי ורמי נחושתן באשדות יעקב מאוחד.
נאחל לו הצלחה בתערוכה. אני כבר סקרן.
