תקופת החגים היא זמן נהדר לעצור את מרוץ החיים; ולהתבונן לאחור על מה שהיה, להביט מסביב ולראות את מה שמתחולל כאן ועכשיו ולחשוב מחשבות בנוגע לעתיד – והשנה אף סדרו לנו סגר להרהורים. אז לקראת תקופת החגים והסגר, שמי ייתן ונצא ממנו לשגרה, לפרנסה ובריאות – אני רוצה להקדיש את הטור לשלושה מעגלי הזמן האלה. ממליצה לכם לקחת נושא שקרוב לליבכם, ולבחון אותו על בסיס שלושת ממדי הזמן – משפחה בתלת מימד
זה ברור כשמש ואין על כך ויכוח, אנחנו הולכים עם הקִדמה קדימה ורצים בהתאם למקצב שמכתיב לנו שעון הזמן המתקתק. בכל זאת אני חושבת שהעצירה הזו מאפשרת לכולנו לעשות 'זום אאוט', ולראות את הדברים ממעוף הציפור בתבונה רחבה יותר, משפחה בתלת מימד. אכן, לפעמים הדור הצעיר תולה בנו מבט משתומם, על גבול המזלזל, כשמציף אותנו, דור ההורים, צורך להטעים אותם בטעמי העבר הנוסטלגיים. אני נוהגת לומר להם, שאני מבינה את רצונם להיצמד לדרך חדשה, אבל לצד זה הם חייבים תמיד לזכור, שעתיד ללא עבר הוא כמו עץ ללא שורשים.
הנושא שבחרתי לבחון בשלושת מעגלי הזמן, הוא הנושא שפורט הכי הרבה על מיתרי הלב שלי – מבנה המשפחה והיחסים הרגשיים שמתלווים אליו. ממה שאני רואה, הסכסוכים המשפחתיים נוגעים כמעט בכל חלקה טובה. זה קורה במשפחות הכי טובות ואני יודעת זאת, כי לא פעם כשמזדמן לי להציג את עצמי כעורכת דין־מגשרת בתחום נחלות במושבים, אפילו סתם בפיקניק ליד נחל באוגוסט, ניצת מיד מהצד השני סיפור משפחתי קורע לב על סכסוך ישן או סכסוך מתהווה. כך למדתי שכולם חולקים בצורה כזו או אחרת סיפורים משפחתיים. קצת כמו כשיושבות כמה נשים ומתחילות לדבר על לידות, כל אחת משתפת באינטימיות חוויות מהלידה שלה – כי יש כח ב"לדבר על זה". את השנה החדשה אני פותחת בהתייחסות משולשת ל"מוקשים המשפחתיים", ובחרתי לבחון אותם על בסיס – העבר, ההווה והתייחסות אישית שלי לעתיד.
מבט לאחור ותובנות ההווה
את ההסתכלות על היחסים המשפחתיים בעבר אני אוהבת לשאוב מספרו המופלא של מאיר שלו "שתיים דובים". כשקראתי אותו, כשיצא לאור לפני שבע שנים, הוא גרם לי להתגלגל מצחוק, לדמוע מהתרגשות ועד לתחושה ממשית שאני מכירה כל אחד ואחת מהדמויות שבסיפור. כי איפשהו בדרך פגשתי את הדמות רותה, שהשתקפה כמעט בדמיון מוחלט אצל לא מעט ממכריי או מלקוחותיי, וגם את הסבא הנוקשה שלה, זאב תבורי, הכרתי דרך סיפורים של משפחות או שפגשתי בעצמי במשרד, וכן הלאה.
בסיפור מפליא שליו לטוות עלילה מרגשת ומקביל את משפחות בני האדם למשפחות של פרחים: "רוב המשפחות פה הן חמולות של רקפות… הילדים נשארים ליד ההורים, להבדיל מהמשפחה שלנו, שהיא משפחה של סביונים, עפים למרחקים… יש פה במושבה, חמולות ענקיות שנשארות יחד, כולן על אותה נחלה, ולא מפסיקים לריב; ויש כמו אצלנו, שהילדים בורחים, ולך תדע מה יותר טוב… הרקפת, למשל, מכופפת את הגבעול לאדמה וכך מפילה את הזרעים שלה ממש על ידה… אבל הסביון מעיף את הזרעים שלו בלי דעת לאן. רחוק־רחוק… לכו, נסו את גורלכם. תכירו מקומות חדשים ואנשים חדשים, תיאבקו, תסתגלו, וחוץ מזה, כמה צאצאים וכמה דורות יכולה לפרנס חלקה אחת, גם אם היא טובה מאוד?"
במציאות שלנו הפכנו בחודשים האחרונים למשפחות של סביונים, שעורכות שולחן חג סביב מסכי מחשב ובבידוד, וכנראה שהגיע הזמן להפסיק להתעקש להשיב את הזמן לאחור. מה שהיה היה וכנראה שלא יחזור בזמן הקרוב. לכן, במקום להיאבק על אחוזי הצלחה קלושים במיוחד, מדוע שלא נשלים עם המצב הקיים, ונקבל אותו בדיוק כמו שהילדים מבקשים מאיתנו: "תקבלי אותי כמו שאני"
משפחת הרקפות היא דור נדיר, שאפשר להבחין שגם הולך ונעלם. היום אני פוגשת מעט מאוד משפחות, שמצליחות לשמר את הקִרבה האינטנסיבית שמלאה ברגשות, לטוב ולרע. העולם שינה אותנו ואפשר שמגפת הקורונה עוד הוסיפה את חלקה בעניין, כשדרשה מאיתנו ריחוק חברתי. צמצום האירועים המשפחתיים המסועפים, והחלפתם בהתמקדות בעיקר במשפחה הקרובה.
אני יודעת שהורים רבים רוצים להשיב את הגלגל לאחור, ואני גם מבינה מדוע. אבל, הדור הצעיר מנסה לומר לנו משהו והגיע הזמן שנקשיב. במציאות שלנו הפכנו בחודשים האחרונים למשפחות של סביונים, שעורכות שולחן חג סביב מסכי מחשב ובבידוד, וכנראה שהגיע הזמן להפסיק להתעקש להשיב את הזמן לאחור. מה שהיה היה וכנראה שלא יחזור בזמן הקרוב. לכן, במקום להיאבק על אחוזי הצלחה קלושים במיוחד, מדוע שלא נשלים עם המצב הקיים, ונקבל אותו בדיוק כמו שהילדים מבקשים מאיתנו: "תקבלי אותי כמו שאני". באותה צורה מבקשת מאיתנו רוח התקופה שנקבל אותה;
תיבול גישה משפחתית לעתיד בתובנות העבר
אני מאמינה שהתובנות שנוצרו על בסיס איכותי ונשענות על העבר ישתמרו ויצליחו לשמש גם את הדור הצעיר בהמשך דרכם. על בסיס מבנה משפחתי "רקפתי", אני מציעה למשפחות "הסביוניות" עצות, שבעיני השתבחו עם השנים כמו יין טוב וישן. הנה שלוש תובנות מרכזיות:
תשמרו על קשר. זו אולי העצה הכי טריוויאלית, שאני יכולה להציע, אבל לצערי מרוב שהיא טריוויאלית, היא נטמעת בתוך מרוץ החיים העמוס של כולנו. יש יוזמות שיכולות לצאת מכם ומצד שני, תלמדו לומר "כן" להצעות אירוח, שנשלחות אליכם בקבוצה הוואטספ המשפחתית או בשיחת טלפון. תגידו "כן" להזמנות האלה, ואחרי זה תחשבו איך ליישמן. נכון, המתבגר רוצה לישון עד אחר הצהריים וההזמנה נועדה ל'בוהריים', אבל הדרך לשמור על הקשר הוא להפגיש בין רצונות ולעלות על דרך המלך המשותפת.
אל תשמרו מטענים במושב האחורי של החיים, בסופו של דבר אתם תשקעו בגללם. אני מכירה הרבה מאוד משפחות שסחבו כעסים, תסכולים ואכזבות, רק כי הם לא היו מעוניינים לשלוף את המטען הרגשי שלהם ולעורר מהומה. אלא שמרוב שהם סוחבים את המטענים הכבדים האלה בשקט־בשקט כל כך הרבה שנים, סופם שהם מתפוצצים לכולם בפרצוף. ותאמינו לי שזה בדרך כלל קורה בזמן הכי פחות מתאים, במקום הכי פחות צפוי ומהסיבה הכי שטותית שאפשר.
לעצה הזו מתלווה בחיבור מוחלט העצה "לדבר על זה", כי אני יודעת שכל מה שנשאר מתחת לשטיח, לא יתנקה לעולם מעצמו.
"תקלילו" את ההתייחסות לעכבר, ואל תהפכו אותו בכוח לפיל. משפחה נושאת לצידה מטען של רגשות, וכל מילה נבחנת תחת זכוכית מגדלת. התגובה לאמירה או למעשה, שיכול היה לעבור הלאה ולהמשיך עם הזרם, זוכה לא פעם לתגובה חריפה, כמו; "אני לא אשכח לה את זה לעולם", וכך נערמות על גבי אותה אמירה שכבות של כעס מצטבר, שהולך וטופח עם השנים, עד שכמעט שכחנו מאיפה כל זה התחיל. אז השנה תחליטו! תחליטו שאם אמרו לכם משהו, תעברו הלאה – תקלילו, ואל תתנו לאמירה קטנה לספוח אליה מטענים מיותרים של כעס.
שתזכו לשנה טובה – שמביטה קדימה, נשענת על חוכמת העבר, ומתקיימת ברגע זה ממש, ושנהיה בריאים ומאושרים בחיק משפחותינו, שנה טובה לכולנו!
משפחה בתלת מימד – אפרת חקיקת | הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון
