בפסק דין חסר תקדים אישר בשבוע שעבר כב' בית המשפט העליון את פסק דינו של בית המשפט המחוזי לפיו בוטלו זכויותיהם של בעלי נחלות בנחלתם במושב כפר טרומן והם נדרשו להשיב את הנחלות לרמ"י ללא תמורה. כמו כן חויבו בעלי הנחלות בתשלום בסך 7 מיליון ₪ בגין שימוש חורג
כותב המאמר, עו"ד גד שטילמן
על פי ביה"מ, עובדות המקרה מצביעות על שימוש חורג קיצוני ולאורך זמן תוך זלזול בוטה בפסקי דין שניתנו כנגדם להפסקת השימוש במסגרת הליכים פליליים.
המערערים הקימו מתחם צימרים בנחלתם ובעיקר הפעילו מגרש חניה בהיקף גדול ששימש כ"מגרש חניה לזמן ארוך" לנוסעים לחו"ל דרך נתב"ג. לא יכול להיות כל ספק שהמערערים התעשרו שלא כדין ללא ששילמו דמי חכירה לפי הערך הריאלי של השימוש בקרקע.
במסגרת הליכים פלילים נקנסו בעלי הנחלות על ידי הועדה המקומית ב – 2.5 מיליון ₪ והם הסכימו, על פי הודאתם, לצו הפסקת שימוש והריסה, אולם לא קיימו את צווי ההריסה והפסקת השימוש.
במקביל להליכים הפליליים נקטה רמ"י בהליך אזרחי כנגד בעלי הנחלות. בית המשפט קבע כי המערערים הפרו הפרות יסודיות את הסכם המשבצת בכל הקשור לשימוש בקרקע החקלאית, והפרות אלה מצדיקות "כפל ענישה" הן במישור הפלילי והם במישור האזרחי.
פינוי משפחה מנחלתם בכפר טרומן
זו פעם ראשונה שבית המשפט העליון מאשר ביטול זכותם של בעלי נחלות ופינויי בני המשפחה מבתי מגוריהם ללא כל פיצוי בגין השקעותיהם בבניית הבתים, בתים שנבנו על ידם ועל חשבונם בהיתר כדין.
נראה בעליל כי בית המשפט העליון פסק כפי שפסק "למען יראו ויראו"; קביעותיו הן המשך למגמה של הרעה הולכת וגוברת בזכויות בעלי הנחלות בישראל תוך מתן "רוח גבית" לרמ"י להקצין ב"ענישה" של מי העושים שימוש חורג בנחלתם.
בית המשפט העליון ביסס את נימוקיו בעיקר על נוסח הוראות הסכם המשבצת של המושב הקובעות כי הקרקע נמסרה לאגודה החקלאית למטרה של עיבוד חקלאי בלבד והוא חוזר ומדגיש כי כל התכלית של הקמת המושבים הינה "חקלאית" ואילו הזכות לבנות בתי מגורים ולגור בנחלה הינה זכות נלווית לחובה לעבד את הקרקע;
בית המשפט דחה את טענת המערערים
לפיכך, משנעשה שימוש חורג בקרקע החקלאית יש זכות לרשות מקרקעי ישראל לבטל גם את זכותם של בעלי הנחלה בבתי מגוריהם וזאת חרף העובדה, שאינה שנויה במחלוקת, שלא נעשה בבתים שימוש חורג והם נבנו כדין.
נראה כי בית המשפט ראה לנכון להחמיר בהחלטתו גם משום שמי שגר בבתי המגורים הם הילדים של בעלי הנחלות ולא בעלי הנחלות עצמם.
בית המשפט דחה את טענת המערערים לפיה זכותה של רמ"י להשבת הקרקע אינה כוללת את בתי המגורים. כב' בית המשפט אימץ את עמדת רמ"י לפיה משעה שבוצעו הפרות בשטח החקלאי יש להשיבו, ונוכח עקרון "שלמות הנחלה" זכאית רמ"י, הן על פי הוראות חוזה המשבצת והן על פי עקרונות יסוד בחוק החוזים, להשיב את כל אשר נתנה מכוח החוזה, קרי, לרבות את חלקת המגורים המהווה חלק בלתי נפרד הימנה.
בית המשפט הוסיף ודחה את טענת המערערים לפיה נוכח חובת ההשבה של כל הנחלה מגיע להם פיצויי בגין השקעותיהם.
ובאשר לטענת המערערים שיש לאמץ את פסק הדין של בית המשפט העליון "בפרשת בלוך" בו נקבע כי אין הבדל בין נחלה שהזכות בה היא "חכירה לדורות" לבין נחלה שהזכויות בה היא "בר-רשות", איבחן בית המשפט את המקרים בקובעו כי לצורך תשלום היטל השבחה יש לראות את כל בעלי נחלות כחוכרים לדורות, בעוד שבכל הקשור לתשלום "דמי שימוש", יש לראות את בעלי הנחלות דנא כ"ברי רשות".
זאת ועוד, בית המשפט הוסיף שגם אילו היו בעלי הנחלות דנא "חוכרים לדורות" לא היה בכך כדי לשנות את תוצאות פסק הדין.
לעניין תשלום "דמי שימוש" אישר בית המשפט את עמדת השמאי הממשלתי לפיה יש לאמוד את התשלום לא רק לפי שווי הקרקע אלא בנוסף להוסיף את ערך "זכות היזום" המעלה את שווי הקרקע, למרות שהעלאה השווי נובעת מהשקעות של בעלי הנחלה.
המושבים הוקמו שלא למטרה "חקלאית"
יובהר כי הוספת ערך "זכות הייזום" לשווי הקרקע מהווה תקדים מחייב שיגדיל את "דמי השימוש" בגין שימוש חורג מעל 6% לשנה, כפי שהיה מקובל עד כה.קודם יישוב הארץ ולא חקלאות אימוץ פרשנות מילולית של חוזה המשבצת שהוא חוזה אחיד, נוגד את סיבת הקמת המושבים.
עם כל הכבוד, בעינינו תפיסת העולם של שופטי בית המשפט העליון שגוייה: המושבים הוקמו שלא למטרה "חקלאית" דווקא, אלא למטרת "יישוב הארץ". במציאות כפי שהייתה משנות העשרים עד שנות החמישים של המאה הקודמת ניתן היה ליישב את הארץ בעולים חדשים בעיקר על בסיס כלכלי-חקלאי ששימש למחייתם של המתיישבים.
הדגש אז היה על עיבוד הקרקע במטרה לתפוס חזקה ולקבוע את גבולות המדינה. אולם, המדיניות הממשלתית ביחס לחקלאות בישראל בעשורים האחרונים והמדיניות האגררית של רמ"י, המקנה כ – 25 דונם בממוצע לבעל נחלה על בסיס חישוב כלכלי שנערך על פי נתונים משנות ה 30 של המאה הקודמת, אינה מאפשרת קיום מחקלאות.
בשנת 2021, קיימים בכל ישראל כ – 10,000 חקלאים (ללא מגזר המיעוטים) המתפרנסים מחקלאות וגילם הממוצע 63. מתוך מספר זה של חקלאים רק חלקם במושבים והיתר בקיבוצים ובחקלאות הפרטית במושבות.
עם כל הכבוד נראה בעיננו שבית המשפט שגה בכך שביסס את עיקר פסק דינו על נוסח מילים הכתובות בחוזה המשבצת, שהינו "חוזה אחיד" שנוסח באופן חד צדדי על ידי רמ"י, לפיו משתמע שהמטרה העיקרית והיחידה לשמה קיימים המושבים בישראל היום, ותכלית קיומה של "הנחלה" בשנת 2021, היא "עיבוד חקלאי" בלבד ואילו זכות המגורים בנחלה הינה זכות נלוות הבטלה ביחס למטרה החקלאית העיקרית.
שכן, ברור לכל כי לאחר שהוקמה המדינה ונקבעו גבולותיה התכלית להחזקת הנחלות במערכת היחסים שבין בעליהם לרשות מקרקעי ישראל היא המשך ה"התיישבות" ופריסה של האוכלוסייה במרחב הכפרי ולאו דווקא – קיום חקלאי.
בית המשפט דחה את טענת המערערים
לדעתנו במערכת היחסים החוזית שבין הרשות לבעלי הנחלות מן הראוי שהמדינה תתאים את הוראות חוזה המשבצת לצרכים האמיתיים של ההתיישבות במושבים כפי שהיא באה לידי בעשורים האחרונים.
על כב' בית המשפט העליון היה לתת פרשנות ריאלית לנוסח החוזה. ביסוס פסק הדין על הנימוק לפיו כל התכלית להקניית הזכות בקרקעות המושב היא "שימוש חקלאי", יש בו משום "עצימת עיניים" לתמורות הרבות שחלו במושבים בכלל ובחקלאות המודרנית בפרט במאה שנות ההתיישבות.
לדעתנו, היה על בית המשפט לאשר את עמדת המערערים לפיה זכות הקניין של בעלי הנחלות בחלקת המגורים או לכל הפחות בבתי המגורים הינה בלתי הדירה. שכן, לאורך עשרות שנים התפתחה ציפייה במגזר החקלאי לפיה בתי המגורים אינם ברי השבה וניתן לרכוש את הקניין בהם לצמיתות, או לכל הפחות לקבל בעת השבה את עלות הקמתם.
לנו נראה כי השבה של בתי המגורים ללא פיצויי אינה מתאימה למדינה דמוקרטית המקדשת את זכות הקניין ואף נוגדת לעקרונות יסוד בדיני החוזים המתייחסים לביטול חוזה.
במחלוקת, שלא נעשה בבתים שימוש חורג והם נבנו כדין. נראה כי בית המשפט ראה לנכון להחמיר בהחלטתו גם משום שמי שגר בבתי המגורים הם הילדים של בעלי הנחלות ולא בעלי הנחלות עצמם.
בית המשפט דחה את טענת המערערים לפיה זכותה של רמ"י להשבת הקרקע אינה כוללת את בתי המגורים. כב' בית המשפט אימץ את עמדת רמ"י לפיה משעה שבוצעו הפרות בשטח החקלאי יש להשיבו, ונוכח עקרון "שלמות הנחלה" זכאית רמ"י, הן על פי הוראות חוזה המשבצת והן על פי עקרונות יסוד בחוק החוזים, להשיב את כל אשר נתנה מכוח החוזה, קרי, לרבות את חלקת המגורים המהווה חלק בלתי נפרד הימנה.
בית המשפט הוסיף ודחה את טענת המערערים לפיה נוכח חובת ההשבה של כל הנחלה מגיע להם פיצויי בגין השקעותיהם.
ובאשר לטענת המערערים שיש לאמץ את פסק הדין של בית המשפט העליון "בפרשת בלוך" בו נקבע כי אין הבדל בין נחלה שהזכות בה היא "חכירה לדורות" לבין נחלה שהזכויות בה היא "בר-רשות", איבחן בית המשפט את המקרים בקובעו כי לצורך תשלום היטל השבחה יש לראות את כל בעלי נחלות כחוכרים לדורות, בעוד שבכל הקשור לתשלום "דמי שימוש", יש לראות את בעלי הנחלות דנא כ"ברי רשות".
זאת ועוד, בית המשפט הוסיף שגם אילו היו בעלי הנחלות דנא "חוכרים לדורות" לא היה בכך כדי לשנות את תוצאות פסק הדין.
לעניין תשלום "דמי שימוש" אישר בית המשפט את עמדת השמאי הממשלתי לפיה יש לאמוד את התשלום לא רק לפי שווי הקרקע אלא בנוסף להוסיף את ערך "זכות היזום" המעלה את שווי הקרקע, למרות שהעלאה השווי נובעת מהשקעות של בעלי הנחלה.
יובהר כי הוספת ערך "זכות הייזום" לשווי הקרקע מהווה תקדים מחייב שיגדיל את "דמי השימוש" בגין שימוש חורג מעל 6% לשנה, כפי שהיה מקובל עד כה.קודם יישוב הארץ ולא חקלאות אימוץ פרשנות מילולית של חוזה המשבצת שהוא חוזה אחיד, נוגד את סיבת הקמת המושבים.
עם כל הכבוד, בעינינו תפיסת העולם של שופטי בית המשפט העליון שגוייה: המושבים הוקמו שלא למטרה "חקלאית" דווקא, אלא למטרת "יישוב הארץ". במציאות כפי שהייתה משנות העשרים עד שנות החמישים של המאה הקודמת ניתן היה ליישב את הארץ בעולים חדשים בעיקר על בסיס כלכלי-חקלאי ששימש למחייתם של המתיישבים. הדגש אז היה על עיבוד הקרקע במטרה לתפוס חזקה
כותב המאמר, עו"ד גד שטילמן – עוסק בדיני אגודות שיתופיות בראשות מקרקעי ישראל
