"מדיניות שיפוטית ראויה נועדה לחזק את מוסד הבוררות ולהגביל את ההתערבות השיפוטית בפסק הבוררות. יש לראות אפוא את ביטולו של פסק בוררות כצעד חריג ומיוחד שיש לנקוט אותו רק במקרים נדירים, וכאשר נמצא לכך בסיס איתן", אמר באחד מפסקי הדין השופט יעקב טירקל מבית המשפט העליון.
רף גבוה, אם כן, הציבה לעצמה קבוצת גבע, כשביקשה באמצעות עורכי הדין יואב שימשי וספיר חזן (שלמה כהן ושות'), לבטל פסק בוררות שניתן במוסד לבוררות של התנועה הקיבוצית, שקבע במרץ 2020, ש"האטה כלכלית או קושי לגייס אשראי אינם כוח עליון", ואינם נימוק שלא לקיים החלטה של אסיפת חברים בגבע משנת 2009, שאישרה "תכנית בנייה", במסגרתה ניתנה למעשה לחברים הזכאים, התחייבות לשיפוץ או בנייה של בית חדש בלוח זמנים מוגדר (אותו ניתן "למשוך" לכל היותר עד סוף 2019). "תוכנית הבנייה" הופסקה במהלכה ולא יושמה במלואה וכך לא מומשה זכותם של שלושה זוגות של חברים לבתים חדשים. משכשלו ניסיונותיהם להסכים עם הקיבוץ על מועד בניית בתיהם החדשים, הם פנו באמצעות עו"ד נועה וייס מור (כנרת), בתביעה לחייב את קיבוצם לקיים את ההחלטה, ולבנות להם בתים במועדים מוגדרים.
טענה מרכזית של הקיבוץ בבוררות הייתה, שהחלטת האספה כפופה לאילוצים ויכולות כספיות של הקיבוץ כפי שיהיו בזמן נתון, וכי החלשותו הכלכלית, אינה מאפשרת לו, במסגרת ניהול כלל צרכי האוכלוסיה, לבנות לעת הזו את הדירות. משכך, ההחלטה יושמה חלקית, והבנייה לחברים-התובעים טרם בוצעה. הבוררים דחו טענות אלה וקבעו שהחלטות אסיפה מחייבות את מזכירות הקיבוץ ובעלי התפקידים בו ואין בידי מי מהם הסמכות להחליט איזו החלטה לקיים ואיזו לא. תפקיד ההנהלה הוא לקבוע סדרי עדיפות נכונים ועל המזכירות ליישם את החלטות האסיפה, כל עוד לא התקבלה החלטה אחרת.
לא יתכן, אמרו הבוררים, ש"שרמת המחוייבות כלפי התובעים עולה ויורדת לפי זהות בעל התפקיד שמכהן באותו זמן בקיבוץ". להנהלת הקיבוץ השיתופי, הדגישו הבוררים, אחריות מיוחדת לרווחת החבר היחיד, המוסר את כל כוחו והונו לקיבוץ ובתמורה אמור לקבל את כל צרכיו. הבוררים פסקו שעל גבע להתחיל בבניית הבתים עד יולי 2020 ולסיים אותם בתוך שנתיים נוספות. הם הורו לקיבוץ להשתמש למימון הבניה בכספים שהופקדו בקרן ייעודית לצורך כך, ולהשלים את היתרה ממקורותיו האחרים.
הקיבוץ לא השלים עם הפסק ועתר לביטולו בבית המשפט המחוזי בנצרת. לטענתו, הבוררים חרגו מסמכותם והתערבו בהחלטות האסיפה (שהתקבלו במשך השנים וכללו הקצאת מקורות כספיים לפי סדרי עדיפויות). לא הייתה לבוררים סמכות להתערב בהחלטות מוסדות הקיבוץ והם אינם יכולים לשים עצמם במקום האסיפה או הנהלת הקיבוץ. החברים, מנגד, אמרו שלו רצה הקיבוץ לקבל החלטת אסיפה אחרת לגבי המסגרת התקציבית של הבנייה הוא יכול היה לעשות זאת במשך כל העשור שחלף, אך הוא לא עשה כן.
בד בבד, ביקש הקיבוץ לעכב את ביצוע פסק הבוררות עד להכרעה בשאלת הביטול. השופטת עינב גולומב שדנה ב"בבקשת העיכוב" ביוני שחלף, סברה ש"באיזון הכולל" הכף נוטה לעיכוב הבנייה בשטח (שכן אם תתקבל הבקשה לביטול הפסק, לא ניתן יהיה להשיב את הגלגל אחורה), אך הורתה שאין לעכב את פעולות ההכנה, התכנון והוצאת היתרי בנייה. יוני חלף הלך לו, ובחודש נובמבר האחרון הגישו החברים, בקשה מיוחדת, לפי פקודת בזיון בית המשפט, בה הם טענו כי הקיבוץ לא קידם את הליכי התכנון, הפר בכך את החלטת השופטת. הם ביקשו מבית המשפט לקנוס את הקיבוץ בסך 5,000 שקלים בעד כל יום של הפרה מתמשכת.
החודש הגיעה תורה של "בקשת הביטול" לדיון בפני השופט ערפאת טאהא. פרקליטת החברים ביקשה לדחות את טענות הקיבוץ ולאשר את פסק הבוררות. השופט טאהא לא השתכנע מטענות הקיבוץ. הוא המליץ לקיבוץ לחזור בו מהבקשה לביטול פסק הבוררות ולחברים הציע שלא לדרוש הוצאות משפט. הקיבוץ נעתר להמלצה והשופט אמר ש"טוב שעשה כך". הוא אישר את הפסק ובהסכמת החברים לא חייב את הקיבוץ בהוצאותיהם המשפטיות. תם, אך לא נשלם. הצדדים ייפגשו בחודש הבא, לדיון בבקשת החברים להטיל קנס על הקיבוץ.
צילום עו"ד נועה וייס מור | ארזביט
