את ילדותי הקסומה ביליתי בימות החורף השמשיים בינות שורות גידולי סלק סוכר כשעלוותם הצעירה הרכה החלה לבצבץ והיה צורך לדלל אותם. השדה בחלקות ב' של מושב שיבולים היה שייך לדודי רפאל ז"ל. היתה לו סוסה יפהפייה חומה ואצילית רתומה לעגלה. הסיבה שהייתי רצה מיד אחרי הלימודים לשדה הירוק והבוצי ולעזור בעבודת הדילול – היתה החוויה לחזור הביתה בעגלה ההיא (למרות שריחמתי על הסוסה). באותה תקופה (בערך סוף שנות השישים) פשטו על השדות זרזירים, ציפורים שחורות מנוקדות. עלינו הילדים הוטלה המשימה לגרש אותם. כל אחד מאיתנו הכין קופסת שימורים ריקה, הניח בתוכה אבנים קטנות, ורץ אל השדה תוך שקשוק הקופסא. תארו לכם עשרה ילדים עם הרעשן הזה…הציפורים הנחרדות התנופפו והשחירו את השמים. נשק יעיל מאד.
הסלק היה גידול חורף שלקראת הקיץ הוצא מן האדמה ונזרק אל על לתוך משאית שהובילה אותו לביח"ר לייצור סוכר. העבודה נעשתה ע"י חברי המושב בלבד. הם נעזרו האחד בשני לפי תור, וכל זה נעשה תוך שירה וריקודים וצחוקים. וכמובן ארוחת מלכים חיכתה להם בבית התורן. הנשים היו נאספות במטבח ומכינות מטעמים לגברים שחזרו מן השדה להפסקת אוכל.
אבי היקר ז"ל שימש כמזכיר מושב באחד הישובים הסמוכים, לא ממש היה חקלאי אבל היתה לנו חלקה בכרם הענבים שהיה שייך לכל המושב. גם כאן רוב העבודה נעשתה ע"י החברים עצמם, וכן כמה פועלות מהמושב או מהעיירה נתיבות. צער רב הצטערתי יחד עם אחיי כאשר עקרו את הכרם. הסיבה לכך היתה כי לאחר מלחמת ששת הימים התחילה לזרום סחורה מאזור חברון ולנו כבר ממש לא השתלם לתחזק את הכרם. במקומו נשתלו גמבות או סלרי ועדיין רוב העובדים היו אנשי המושב.
ענף נוסף היה למושב – ביצים ששווקו לתנובה. המטילות שוכנו בסוללות בצפיפות נוראית. אנו הילדים, תפקידינו היה לאסוף את הביצים, לשים בקרטונים ולשנע אותם עם עגלה מיוחדת למחסן שנקרא בפי כולם: תנובה. כן הוטל עלינו לפזר לתרנגולות תערובת במתקן מיוחד. אני אישית שנאתי אפילו להתקרב לסוללה ואחת הסיבות שבגינן נעשיתי צמחונית זה כאשר המירו את המטילות בתרנגולות פטם. כמובן שהמטרה הסופית היתה שחיטה שלהם.
בשלהי שנות השבעים אבי עזב את עבודתו כמזכיר וגמלה בליבו החלטה לגדל פרחים. תחילה גידלנו את פרח העדעד כשמו כן הוא. לא נובל. פרח זה גַדֵל בשדה ולא בחממות. בני המשפחה היו עדיין הפועלים. הגידול השני היה פרח הציפורן, שורות שורות של פרחים בשלל צבעים שריחם ממש משכר אך העבודה קשה מאוד. לימים שכרנו פועלים מעזה והנטל התחלק בינינו לבינם.
עם הזמן קיבלנו הצעה לגדל ורדים ליצוא. משרד החקלאות בזמנו עזר לחקלאים להקים חממות ושלח אלינו מדריכי ורדים. לאט לאט החממות השתלטו על המושב וכמעט לא היתה משפחה שלא הקימה חממות ורדים. גם מושבים בסביבה החלו בכך. הוקם בית אריזה לפרחים וחלק מצעירי המושבים עבדו כממיינים ואורזים. משם נשלחו הפרחים לבורסה בהולנד. כעת החלו חברות כוח אדם לייבא עובדים מתאילנד אשר הקלו מאוד על החקלאים שכבר לא היו צעירים. לרוב המגדלים היו ורדים אדומים מזן גבריאלה אבל לנו היו צהובים – פריסקו וגולדן טיים. ברבות הימים נראה היה כי אין יותר תמיכה ממשלתית ומוסדית בענף וכך גווע ענף הפרחים אט אט. במושב נותרו מעט מאוד חברים שעסקו בחקלאות. חלק, מפאת גילם, משכו את ידם מהעבודה הקשה וחלק הבינו שכלכלית זה לא משתלם. כמה מהבנים הממשיכים גידלו עגבניות, חצילים ופלפלים לשוק המקומי, יש שעדיין ממשיכים בכך. צעירים רבים עזבו, בעיקר פנו ללימודים אקדמיים או לעבודה משתלמת מחוץ לאזור.
אני התחלתי קריירה בעיצוב וייצור כובעים וכיסויי ראש לנשים ושיווקתי אותם באזור ומחוצה לו. בהמשך פתחתי חנות שהיתה הצלחה גדולה. אהבתי את היצירה אבל התגעגעתי למשק ולחצר, לציפורים ולבעלי החיים שמסתובבים שם בחופשיות. החנות נסגרה מכל מיני סיבות. המשכתי לעסוק בכך מהבית ותוך כדי שאני נותנת דרור לכשרון אחר שלי (בצניעות, כן?) והוא הכתיבה. יש לי הרבה התחלות כתיבה במגירה אבל את הספר "מסיבה בחווה" הוצאתי לאור בשל בקשתו של יהונתן אחייני האהוב. הספר (לילדים) כתוב בחרוזים ומלא באיוריה היפים והססגוניים של דיאנה שמעון. הוא נכתב מתוך אהבה וחמלה לבע"ח. כעת אני באמצע כתיבת רומן המבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש במושב בשנות החמישים המאוחרות.
