טעם מרק העוף והקניידלעך של סבתא, תפילת שבת עם סבא ומלאך שהופיע בחלום. הדי בן עמר מוצא את האפיקומן שלו עמוק בלב
מאז שסבא שלי, יצחק שפר, נפטר לא ידעתי סדר פסח כהלכתו.
ניתן לטעון שהוא לא באמת היה הסבא שלי – הוא לא היה האבא של אמא שלי ולא אבא של אבא שלי, אבל הוא היה הסבא היחיד שהיה לי, והאדם היחיד אי-פעם שקראתי לו סבא.
הוא היה יליד הונגריה, שם איבד את כל משפחתו בשואה. הוא נשלח למחנה ריכוז והיה לו מספר על היד, אבל מעולם לא היה בו שמץ של התמרמרות על העבר – מבחינתו אלוהים נתן ואלוהים לקח, ועכשיו כאן בארץ, במדינת ישראל שאחרי המלחמה, הוא קיבל במתנה משפחה חדשה, ועל כך הוא היה מלא הכרת תודה.
הורי וסבתא שלי דיברו אתו ביידיש ואני דיברתי אתו בעברית שאותה לא הבין, והוא היה מנענע בראשו ועונה לי ב"כן".
אני לא זוכר שאי-פעם הוא אמר לי "לא".
סבתא שלי מצד אמי, היחידה שהכרתי, התאלמנה מבעלה הראשון עוד ברומניה – הוא היה בעלים של בית קפה שאותו הפסיד בהימורים ומת משכרות ושחמת כבד – וכאן בארץ היא הכירה את סבא שלי. הייתה ביניהם הרמוניה וסוג של חיבה שאיננה אהבה כמו שאנחנו מכירים אותה, אלא הכרת תודה אחד לשני, על שבזכותו הוא אינו לבד.
זה יפה בעיניי גם כשאני חושב על זה היום. לא מעט זוגות שאני מכיר יש ביניהם הרבה פחות מזה.
סבא שלי היה צעיר מסבתא שלי בעשר שנים, ולמרות זאת כשנפטרה, נפטר שלושה חודשים אחריה, הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה להמשיך לחיות בלעדיה.
אמונה פרטית
הם ניהלו אורח חיים דתי, הסבא והסבתא שלי, ובביתם שמרו שבת וכשרות.
בילדותי מדי ליל שישי נהגו הוריי לנסוע לחברים למפגשים קבועים שבהם הגברים שיחקו פוקר והנשים שיחקו רמי אבנים, כדרך יוצאי רומניה אז. כך קרה שהעברתי את ימי שישי אצל סבא וסבתא שלי, כשסבתא שלי מדליקה נרות וסבא שלי מקדש על היין – ואני עם כיפה על הראש.
מי שמכיר אותי כיום יתקשה לעכל את התמונה.
לפעמים גם ליוויתי את סבא שלי לבית הכנסת לתפילת השבת, והכרתי אנשים מאמינים מסוג יפה שאני לא פוגש כמוהו כיום.
האמונה שלהם הייתה עניינם הפרטי והם לא הציקו לאיש בגללה. גם לא לי.
* * *
כשאומרים "אדם טוב" אני נזכר בסבא שלי.
הוא היה איש תמים וישר, שלא ידע להרע או להציק ומעולם לא עשה זאת. משום כך, אני מניח, מונה פה אחד וללא מתחרים לתפקיד גבאי בית-הכנסת.
בסבא שלי לא היה שמץ מהתכונות המאפיינות גבאים בימים אלה. היה לו רק דבר אחד שכולם ידעו שיש בו, מבלי שהיו צריכים לומר זאת אחד לשני בקול או לבטא במילים בכלל – הוא היה אדם ישר.
והוא היה איש טוב.
הוא היה פועל ייצור פשוט במפעל נשק של תע"ש, והיה יוצא לעבודתו בארבע וחצי בבוקר כשאוטובוס של המפעל היה אוסף אותו, מצויד בסנדביץ' של שתי פרוסות לחם עבות מרוחות בריבת תפוזים, נתון בשקית נייר, וחוזר לפנות ערב, ציפורניו עם שאריות שחורות מעבודתו הקשה, לא חשוב כמה עמל לנקות אותן. למרות פשטותו, לא הייתה כל מחלוקת בקרב הקהילה בשאלה מי האיש הנכון להיות הגבאי, וסבא שלי מונה לתפקיד הזה.
אצל סבא וסבתא שלי חגגתי את לילות הסדר הראשונים של חיי.
פיג'מה של "אתא"
ככל שאני חושב על זה, אלו היו ככל הנראה גם לילות הסדר האחרונים של חיי.
בכל לילות הסדר שחגגתי אחר כך, אחרי מותם של סבא וסבתא שלי וככל שבגרתי ונעשיתי אני עצמי לאב ולבעל משפחה, הלכה וגדלה בי הסלידה מההגדה ומהטקסים הפגאניים שבה וממה שהיא והערב הזה מבטאים, ויותר ויותר הוא הפך עבורי לארוחה משפחתית חגיגית גרידא, שהמשפט החגיגי היחיד שקוראים בה הוא "שולחן עורך".
זה בעיניי המשפט היחיד בהגדה שאין בו עבודת אלילים, גזענות, או התנשאות.
גם עכשיו כשאני כותב "שולחן עורך", טעם מרק העוף והקניידלעך של סבתא שלי והגפילטע-פיש והחזרת והעוף המבושל עם בבלעך, שהיא שעועית לבנה מבושלת, ומלפפון חמוץ תוצרת בית – כל אלו עולים בפי והוא נמלא רוק.
עם סבא שלי הלכתי בראש השנה וביום כיפור לשמוע תקיעת שופר, ובסוכות סבא שלי היה ישן בסוכה שאבא שלי עזר לו תמיד לבנות. בפורים נהגתי ללכת עם סבא שלי לבית הכנסת לאכול אוזני המן, ובפסח חגגנו אצלו, הורי ואני ורותי ויוסי בני הדודים שלי והוריהם, את ליל הסדר: שלוש שעות, ארוכות, מלהיבות בשעה הראשונה ומשעממות עד מוות בשאר הזמן.
במהלך הטקס נהג סבא שלי לבצוע חתיכה מהאפיקומן ולהחביא אותה מתחת לכרית הענקית שעליה ישב, ואז הלך לשירותים כדי לאפשר לי לגנוב אותה. לקראת סיום הערב הגיע הרגע שסבא שלי מחפש את האפיקומן שהחביא ואינו מוצא, וכולם נכנסים ללחץ-כביכול ושואלים אותי מה אני רוצה תמורת האפיקומן כדי שניתן יהיה לסיים את הערב, ואני ורותי ויוסי מבטאים כל אחד את משאלתו הכמוסה.
וכולם מבטיחים לנו שאין בעיה – נקבל את זה.
וכחלק מהטקס הזה, בין אם אמרתי שאני רוצה מכונית כיבוי אש, בובת חייל, או רובה צעצוע – תמיד קיבלתי פיג'מה תוצרת "אתא".
ולמדתי שבחיים לא כל מה שרוצים מקבלים.
אז החיים נראים לי עכשיו, בגילי, כמו פיג'מה של "אתא", ואני אומר תודה ולא מתלונן. זה מה שיש.
מלאך בחלום
סבא שלי נפטר שלושה חודשים אחרי שסבתא שלי הלכה לעולמה, ולא ראיתי אותו מאז – למעט פעם אחת. זה היה בתחילת שנות האלפיים, יותר מ-20 שנה אחרי שמת. מה שקרה הוא שבתחילת שנות האלפיים, יומיים לאחר קריסת מגדלי התאומים, לאחת מבנותיי הייתה תאונת דרכים קשה בתקופת שירותה הצבאי והיא שכבה ללא הכרה בטיפול הנמרץ הנוירוכירוגי ולאחר מכן בבית החולים לווינשטיין תקופה ארוכה.
לא ידענו מה צפוי לקרות הלאה והאם תתעורר.
באחד הלילות בתקופה ההיא הופיעה סבא שלי אצלי בחלום. זה אינו דבר אופייני לי, לחלום על דמויות ולשוחח אתן בחלומות, ועל כן יש להניח שהייאוש והצער של אותה תקופה גרמו לכך.
הוא היה לבוש בגלימה לבנה וצחורה של מלאך, וכשראיתי אותו בחלומי עלתה בי המחשבה שזה היה כל כך צפוי – אדם טוב וטהור שכמותו שימצא את מקומו לאחר מותו כאחד המלאכים. "אין דבר נכון מזה", חשבתי אז, וקראתי אליו בייאוש: "סבא, תעשה משהו!".
והוא חייך את חיוכו הטוב והנבוך, ואז צחקק מתחת לשפמו במבוכה, ואני התקרבתי אליו לחבק אותו, וכשהתקרבתי אליו ראיתי שהגלימה הלבנה שחשבתי אותה לגלימה של מלאך הייתה הכותונת של המוסד הסיעודי בו סיים את חייו לאחר שחלה, לאחר פטירתה של סבתא שלי. אז התקרבתי אליו עוד כדי לנצל את ההזדמנות להיפרד ממנו, הזדמנות שלא הייתה לי טרם נפטר.
וחיבקתי אותו, חיבקתי חזק, ושמתי את ראשי על כתפו ובכיתי בקול, בכיתי עליו ועל בתי ששכבה ללא הכרה, בכי שכמותו לא הרשיתי לעצמי לבכות כשהייתי ער, בכי מר אבל משחרר.
ואז התעוררתי.
ומאז לא ראיתי אותו עוד.
