בחודש מרץ 2021 דחה בית המשפט המחוזי בנצרת את את עתירתה של "קבוצת כנרת – קבוצת פועלים להתיישבות ציונית" להאריך בתקופה נוספת את ההרשאה שנתנה להם רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) להמשך החציבה במחצבת פוריה.
רמ"י העניקה לקיבוץ בשנת 2005 הרשאה לחציבה שהוארכה, עד אשר בשנת 2019 הודיעה רמ"י לקיבוץ כי כי לא תעניק לו הרשאה לחציבה בפטור ממכרז לתקופה נוספת.
רמ"י אמרה כי הקיבוץ הפר את תנאי הסכם ההרשאה ו"האריך את ימיה של המחצבה באופן מלאכותי, בכך שלא פעל למיצוי וכריית עתודות הבזלת בקצב סביר".
'המחוזי' פסק כי ככל שיש לכנרת זכויות קנייניות בשטח המחצבה, אין בהן ללמד "על זכות קנויה להמשך הכרייה במחצבה", וגם אם ניתנה לכינרת התחייבות להמשך ההרשאה לכרייה, כי אז "צרכי ציבור חיוניים שאינם מתיישבים עם המשך קיומה של ההתחייבות מצדיקים את ההשתחררות ממנה".
בית המשפט התרשם כי כנרת לא פעלה "במשך השנים לסיום העתודות במחצבה, וזאת באופן מכוּון". הוא הדגיש כי שנים טענה כנרת, "שנותרו במחצבה רק כ-10% מהמחצבים", אך לא הראתה "התקדמות משמעותית בכרייה" לסיום עתודות האבן.
סגירתה של מחצבת כנרת
הקיבוץ ערער על ההחלטה לבית המשפט העליון וביקש כי עד ההכרעה בערעור יינתן לו "סעד של עיכוב ביצוע" (לגבי ההחלטה של 'המחוזי'), כך שיוכל להמשיך בכרייה עד להחלטה בעירעור. הוא חזר על טענתו שהובטח לו שיוכל להמשיך את חציבת אבני הבזלת במחצבה שבקיבוץ עד לתום עתודות האבן במחצבה.
באמצעות עורכי הדין צבי אגמון, טל מישר, עדיאל זימרן, יהודה טוניק ואהוד נולמן, אמר הקיבוץ שהפעלת המחצבה עד להכרעה בערעור לא תסב כל נזק לרמ"י או למדינה.
"אין בנמצא תכנית קונקרטית ביחס לשטח המחצבה", ציין הקיבוץ בעוד שהוא מבקש "למצות את חומרי הגלם המצויים במחצבה באופן שיש בו כדי לשרת את האינטרס הציבורי".
הקיבוץ תיאר ש"הפסקת פעילות המחצבה תוביל לנזק מיידי וארוך טווח", הנובע מפיטורי עובדים, מכירת כלי עבודה, הפרה של חוזי התקשרות עם ספקים ועוד, "באופן שיקשה על השבת המצב לקדמותו אם הערעור יתקבל ופסק הדין יבוטל".
המדינה, באמצעות עו"ד שרון הואש-איגר, אמרה שהקיבוץ פעל בחוסר תום לב. אין בידיו רישיון חציבה בתוקף ובהמשך הפעלת המחצבה יש כדי להסב נזק לסביבה.
עוד אמרה המדינה כי שטח המחצבה נדרש לקידום פיתוח העיר טבריה והיישובים הסמוכים לה, ובכוונתה לפעול לקידום תכנית שתכלול ניצול של יתרת העתודות בקרקע המחצבה.
השופט יצחק עמית, מבית המשפט העליון, אמר שלצד טענות רמ"י והמדינה "המטילות צל מסוים" על אופן התנהלות הקיבוץ, אבן הבוחן אם לעכב ביצוע של החלטה עליה מערערים – היא מאזן הנוחות בין הצדדים (מי יינזק יותר אם יוחלט לטובת הצד האחר), ובנסיבות המקרה הוא נוטה לטובת הקיבוץ (ולא לטובת המדינה או רמ"י).
השופט הסביר, כי אל מול טענות הקיבוץ שעצירת העבודות תגרום לו נזקים כלכליים משמעותיים, תוביל לפיטורי מאות עובדים, תפגע בהכנסות כנרת (שמחצית מהן מגיעות מהמחצבה), ותגרום להפסדים ועוד – לא ברור מהם הנזקים הצפויים במקרה שעבודות החציבה כן תימשכנה.
מאחר והכוונה להעביר את המחצבה לשיקום, אמר השופט, כאשר פינוי החומר הנותר במחצבה יתבצע במהלך השיקום, הרי אין חשש שהמשך הפעלת המחצבה ומיצוי חלק מעתודות האבן, עלול לבוא על חשבונו של זוכה אחר בהפעלת המחצבה.
בהיעדר תכנית קונקרטית קיימת לקידום המחצבה, לא ברור מה "התועלת הגלומה בעמידת המחצבה שוממה על פני המשך הפעלתה". בית המשפט העליון התיר לקיבוץ להמשיך בעבודות החציבה עד להכרעה בערעור, תוך שהדגיש שהמשך ביצוע העבודות מותנה במתן רישיון כנדרש לפי דין.
סגירתה של מחצבת כנרת | צילום: קבוצת כנרת
