סיגל ודני בן ברק – צוות מנצח

בני הזוג סיגל ודני בן ברק, מנהלל, הפכו לצוות שעבד תמיד יחד – צוות מנצח. לכל אחד מהם היה התחום עליו היה אחראי, תמיד בשיתוף פעולה וכאמור, תמיד בניהול משותף. כל החלטה שלהם היא החלטה משותפת.  דני בן ברק הוא מהאנשים הנדירים שעשירים ברעיונות ומצליחים לתרגם אותם לפרנסה. לכל אורך הדרך, הזוג בן ברק מקיימים דיאלוג יומיומי על כל פרט בחייהם – התכווננות של דיבור והחלטות משותפות, בשילוב ידיים של חלוקת אחריות

באתי לראיין את  סיגל ודני בן ברק, מנהלל, בשל ההמצאה והפיתוח שפיתח דני לפני כמה שנים – ייצור בליל ארוז בבלות (בלות = שקי ענק) כתזונה לרפתות ועגלים אותם מייצרים ומשמרים. החידוש הזה יצר התנהלות שונה וחסכונית מאד אצל בעלי הרפתות. הראיון שינה את פניו וככל שדיברנו ודיברנו – הצביעה התמונה הגדולה על התפתחות הדרגתית ושינויים, אותם עשו בני הזוג ועושים מידי מספר שנים.

סיגל (56) ודני (56) נשואים כשלושים שנה. סיגל היא בת קבוץ הזורע, בת שנייה במשפחתה ונכדה למקימי הקיבוץ. סבתא וסבא של סיגל הגיעו מגרמניה, עם רכוש, היו מבעלי המעמד הבינוני, ציונים, חילוניים, שהגיעו כדי להיות אנשי אדמה. הם הגיעו לקיבוץ כאנשים אמידים, בעליי ממון, היתה להם משאית שהכילה בין היתר פסנתר, מצלמה ורכוש – את הכל נתנו לקיבוץ. כמו רבים ממייסדי קבוץ הזורע היו להם תארים אקדמאיים.

קיבוץ הזורע נוסד ב-1936 על ידי קבוצה של אנשים שהחליטו לחיות בקיבוץ, לתת ככל יכולתם ולקבל על פי הצרכים. המייסדים היו ברובם "יקים" מגרמניה. הסבא היה דמות מובילה שעבד בגזברות והסבתא קיבלה מינוי מהקיבוץ לעבוד כמטפלת.

סיגל: "לעבוד בחינוך באותם ימים נחשב כתפקיד חשוב ויקר ערך מהמעלה הראשונה. סבתא שלי עבדה בחינוך, מה שבאותם ימים הביא להערכה גדולה כלפיה. היה זה מינוי של אסיפת הקיבוץ."

בגיל עשרים ושש – סיגל ודני נפגשו. תוך שבועות ספורים התחתנו ובהמשך ילדו ארבעה ילדים: הבת עומר, הבן ענבר, הבת נועם ונטע, הבן הצעיר מכולם, שהוא אדום שיער כמו דני אביו. סיגל ודני בנו את ביתם בנהלל, במשק בו דני גדל, משק הוריו, משק בן ברק. צילה, אמו של דני, הגיעה ארצה כילדונת, אחרי מסע מדהים שבו סבה הביא לארץ את שלושת נכדותיו והצילן מהגרמנים. יאיר הוא נצר למייסדי נהלל. משק בן ברק מאז ומעולם היה משק שהתפרנס מרפת חלב. כך גדל דני, על ברכי הרפת, במשק בן ברק. את הספר: "הדבר היה ככה", כתב בן דודו של דני, הסופר מאיר שליו, על סבתא טוניה, שהיא גם סבתו של דני.

לאחר נישואיהם בנו סיגל ודני אימפריה של גידול עגלים. במשך שנים רבות היו ממגדלי העגלים הגדולים בארץ וגידלו בהרבה משקים. באותן שנים הקימו עסק לגידול עגלים וקראו לו: "עומר שיווק בקר". השם עומר נבחר  לכבודה של עומר, הבת הבכורה. דני וסיגל עשו פריצת דרך והיו הראשונים שייבאו עגלים לארץ מאוסטרליה. "עומר שיווק בקר" היה מקור פרנסתם במשך כ-15 שנים.

בשילוב ידיים

בני הזוג הפכו לצוות שעבד תמיד יחד. לכל אחד מהם היה התחום עליו היה אחראי, תמיד בשיתוף פעולה וכאמור, תמיד בניהול משותף. כל החלטה שלהם היא החלטה משותפת. לכל אורך הדרך, הזוג בן ברק מקיימים דיאלוג יומיומי על כל פרט בחייהם – התכווננות של דיבור והחלטות משותפות, בשילוב ידיים של חלוקת אחריות. אחד המאפיינים של דני שלעולם אינו שוקט על שמריו. יש לו רעיונות וביחד השניים מגשימים ומפתחים את עסקיהם.

דני בן ברק: "לא הייתי מסוגל להחליט על חיסול הרפת. גדלתי עם הענף הזה. הבנים נטע וענבר דחפו שניקח את הרפת, שנחדש, שנגדיל ונבנה מחדש. על אף הקושי יש בכך גם תענוג גדול, לעבוד יחד עם הבנים. זה הענף החקלאי בו עבדתי מאז שאני זוכר את עצמי. יש כאן גם עניין רגשי"

דני: "גדלתי ברפת החלב, זהו נושא  שאני חי מאז היותי ילד. כיוון שכך, חשבתי: איך אפשר לייעל את תעשיית המזון במרכזי המזון? חשבתי שאם  תעשיית המזון לבני אדם חוסכת הרבה כסף ועבודה במזון מאופסן ומשומר נכון, אז בוודאי יש גם אפשרות כזו בבעליי חיים. התחלתי בניסוי קטן  עם נחום זרחי, בעל רפת ושכן שלי בנהלל – והניסוי הצליח. שיתפתי וגייסתי אנשים שהאמינו בי ובמוצר הזה. הראשון היה, הראשון היה דודי ליפטשר ממשואות יצחק והצטרף להמלצתו, יותם גבעתי מגבעת חיים מאוחד, פנינו לעוד כמה אנשים, ערכנו ניסוי שהצליח

"רשמתי את המוצר כפטנט על שמי והתחלנו תהליך של פיתוח המוצר, שהוא 'בליל ארוז בבלות'. רשם הפטנטים אמר לי: "אתה הראשון שהמצאת פטנט כזה. בשנת 2006 הקמנו מפעל תעשייה של בליל שנארז לבלות. ההמצאה הזו שינתה את כל ענף המזון לבעליי חיים. פיתחנו טכנולוגיה מיוחדת והצלחנו לייצר בליל ארוז, שאורך חיי המדף שלו ארוך לאין שעור מהבליל המסורתי. החסכון היה בלוגיסטיקה. בקרת האיכות יצרה מצה בו בעלי החיים קיבלו מזון עם איכות מזון גבוהה ברצף יומיומי. לאחר תקופה שבה עבדנו בארץ הקמנו בשנת 2013 מרכז מזון בירדן. המפעל שלנו נמצא באזור סחר חופשי בירדן ומאז אנחנו מוכרים את התוצרת שלנו לחקלאים ירדנים.

"לאחרונה המפעל בירדן לא עבד, בשל הרגולציה. עמדנו לחדש את הפעילות שלו אבל הקורונה שפרצה עצרה את הפעילות, ממש אחרי שבנינו את המפעל בירדן חיפשנו ומצאנו טכנולוגיה של ייצור מזון שתתאים לארץ. ההערכה שלנו הייתה שהרפתות בארץ גדלות ולכן חלק מהרפתנים יהיו מעוניינים לייצר את המזון לבד. חשבתי שטכנולוגיה של ייצור תחמיץ בשרוולים יכולה מאד להתאים לארץ. בכל שנות עבודתי תמיד הייתי ער וסקרן לכל מה שקורה בעולם בענף בעליי החיים וברפת בפרט. החלטנו להביא לארץ את השרוולים לתחמיץ, ששמם 'סילופרס'.

"בשנת 2014 הבאנו לארץ  את שרוולי התחמיץ. אנו עובדים עימם במרכזי מזון גדולים, ברפתות מושביות גדולות וקיבוצים רבים. לחברה הזו שעוסקת במזון לרפתות נתנו את השם 'ענבר טכנולוגיות ירוקות' – ענבר, לכבוד בננו ענבר, שעובד בעסק הזה עוד כנער לפני הצבא."

סיגל: "היום ענבר הוא מנהל התפעול של 'ענבר טכנולוגיות ירוקות'. דני הוא המשווק ומסייע בכל העסקאות ונטע, הבן הקטן שהשתחרר לא מזמן מהצבא, נכנס במלוא הכח לעבודה, הן ב'ענבר טכנולגיות ירוקות' והן במשק, בעבודת הרפת. אני אחראית על מערך הנהלת החשבונות, קשרי לקוחות והמערך הבריאותי ברפת."

דני ספר לי על "הסילופרס"?

דני: "החלטנו לייבא את ה'סילופרס' מכמה טעמים. ה'סילופרס' הינה מכונת אריזה ניידת, המסוגלת לארוז ולדחוס מאות טונות של ירק. שרוולי ה'סילופרס' עשויים מפוליאתילן איכותי ועבה במיוחד, כפול מהנהוג בכיסוי בורות התחמיץ. נוכחנו שכאשר מייצרים תחמיץ ב'סילופרס' הפחת נמוך בהרבה מהייצור בבורות התחמיץ. הסיבה לירידה בפחת נובעת מהאטימה המוחלטת המתקיימת  בשרוולי הפוליאתילן. בנוסף, בשל שיטת האריזה בשרוולים מתאפשרת גמישות מירבית בכמויות הייצור, עם התאמה לכל לקוח. שלא כמו בבורות התחמיץ, יש תיאום והתאמה מלאה בין צרכי הלקוח וייצור התחמיץ. ה'סילופרס' הוא בעיקר לייצור תחמיצים. שיטה זו מייתרת את בניית בורות התחמיץ ברפתות או מייתרת הגדלת תשתיות במידת הצורך, דבר המצריך השקעות גדולות. מכיון שעלויות המזון הן ההוצאה הגדולה ביותר ברפתות, השימוש ב'סילופרס' מונע השקעה  בתשתיות לאחסון תחמיץ."

עכשיו הגיע פרק חדש, בחייהם של סיגל ודני. הוריו של דני  קצת התבגרו, הם נושקים לשנות השמונים שלהם.  ההורים הגיעו לצומת בה היו שתי אפשרויות, או לחסל את הרפת או ככורח מציאות, להשקיע ברפת ולייצר תנופה מחודשת. בשל גילו של יאיר, אביו של דני – דני וסיגל החליטו לקחת את הרפת וכדרכם החליטו להמשיך ולבנות, להשקיע ולהגדיל את הייצור ולהתאים את הרפת בטכנולוגיה העכשווית.

שוב נכנסו לעשייה במלוא התנופה. הבנים, ענבר ונטע, עובדים עם דני ברפת. זוהי השקעה עצומה של עבודה וכסף. רוב האנשים בגילם של סיגל ודני היו מסתפקים בקיים וחיים בהתרווחות  ונוחות. בחייהם של סיגל ודני חוזר על עצמו מודל העשייה, ההתחדשות – חזון גדול של עבודה וצמיחה. בהחלטה זו המשיכו את המורשת המשפחתית, אותה בנה וביסס סבא אהרון.

למה בחרתם להשקיע ברפת ולא לחסל?

דני: "לא הייתי מסוגל להחליט על חיסול הרפת. גדלתי עם הענף הזה. הבנים נטע וענבר דחפו שניקח את הרפת, שנחדש, שנגדיל ונבנה מחדש. על אף הקושי יש בכך גם תענוג גדול, לעבוד יחד עם הבנים. זה הענף החקלאי בו עבדתי מאז שאני זוכר את עצמי. יש כאן גם עניין רגשי."

ולאן הפנים מעכשיו קדימה?

סיגל ודני מחייכים ועונים: "בעתיד הרפת תעבור לבנים."

והעתיד?

שוב הם מחייכים ואני שמכירה אותם כבר שנים, את הזוגיות הכל כך מיוחדת שלהם מהנהנת ועונה – עם השניים האלו יהיו עוד הפתעות מרהיבות ומשמחות.שהריי, זה הד.נ.א. שלהם. זוג שהוא צוות, שהוא הנהלה, שהוא תמיד מביא את העתיד להווה ובענק.