ריילינגר, חבר הזורע, פעל למען יצירת מקום לאמנות בקיבוץ, והאמין בחברה שיש בה מקום לאמנות. ארבעה פרקים בספר, וביניהם משולבים מקבצי ציור, תפאורות תיאטרון, פיסול וטקסטים
ספר חדש על אמן ויצירתו הוא אירוע אמנותי-תרבותי חשוב. כאשר מדובר באמן, חבר קיבוץ (הזורע) ומי שהיה לי ידיד אישי בחייו, השמחה אצלי כפולה. רודא ריילינגר נפטר בשנת 2003 (יליד 1919). עברו למעלה מ-18 שנה עד הוצאתו לאור של הספר. הספר הוא הד לתערוכת זיכרון רטרוספקטיבית רב תחומית מיצירותיו, שהתקיימה בבית וילפריד ישראל בהזורע בשנת 2018. אין לי אפשרות לכתוב על הספר במנותק ממערכת יחסים אישית מכבדת ומעורכת שהייתה ביננו לאורך כמה שנים. מהמפגשים עם דמותו, אישיותו ויצירתו. יחד עם זאת אין לפסוח מדיון ברשימה זו ממהות הספר, מה הוא משדר למתבונן בו, מה הוא מכיל וכיצד משתקף רודא האמן בעיני הכותבים. (עריכה ומחקר: גליה בר אור, רותם לבנון. עריכה גרפית: נעם שכטר. עריכת טקסט: רוני כוכבי. הפקה: מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות ולידיעת המזרח)
בחירת פורמט הספר הייתה הפתעה מעניינת ומרעננת בצניעותה. מנוגדת לדמותו הפיזית וליצירתו של רודא ריילינגר. רודא היה אדם ואמן מונומנטלי. גבה קומה, חסון, מרשים בחיצוניותו ובאישיותו. יצירתו לאורך שנים רבות ביטאה חומריות, פיזיות יצוקה בבטון חשוף, בברזל, ברונזה ופלדה, פיסול מונומנטאלי, לצד תפאורות של במה להצגות תיאטרון רחבות יריעה ומעוף. יצירה פונקציונאלית, מוזמנת, כבדת משקל המיועדת בחלקה למרחב הציבורי ולסביבתו. הספר לעומתה משדר אינטימיות, כריכה רכה, מידות צנועות (15.5X22.5 ס"מ), כאשר העיצוב שומר על אוטנטיות כמו שבא לידי ביטוי מובהק בפרק האחרון של הספר "מקבץ טקסטים", המופיעים בדיוק כמו היו המקור; סטנסיל של עלון הקיבוץ ודפי מחברת מחוררת עם שורות, הערות בכתב ידו של הרצאה בפני סמינר מורים ב"אורנים" בשנת 1960. אהבתי את המסגרת של הספר, ואת רעיון צורתו הגרפית והתכנית המתארת בתמציתיות חזותית את רודא; אמן שיצירתו מונומנטלית ונפשו רגישה ואינטימית.
מבנה הספר
ארבעה אנשי מחקר ואוצרות בתחום האמנות חברו לפרקי הספר:
גליה בר אור: "העולם הוא כאן" – אמן בצומת של שינוי בתנועת הקיבוץ הארצי.
רוני כוכבי-רהב: "כך היו חיינו: קשים, אך יצירתיים" – תרומתו של רודא ריילינגר לחיי התרבות בקיבוץ הזורע.
בפרק זה שני נספחים: א – הצגות בקיבוץ הזורע בין השנים, 1936-1992 ב – תפאורות ותלבושות שעיצב רודא בתיאטרון הרפרטוארי.
מיכאל יעקובסון: "אני רוצה שזה יהיה חי" – יצירות ופסלים של רודא ריילינגר במרחב הציבורי.
רותם לבנון: ""אמנותו עבודתו" – קונפליקט ושיח בין האמן לקהילה.
בין הרשימות משולבים מקבצי ציור, תפאורות תיאטרון, פיסול וטקסטים. ראוי לציין שרשימות הכותבים תורגמו לאנגלית.
המשותף לכותבים בספר הוא התייחסותם לפרובלמטיקה ולדילמות בפניהם נעמד רודא כיוצר קיבוצי המזדהה עם הרעיון הקיבוצי.
ד"ר גליה בר אור, חוקרת ואוצרת אמנות, מובילה את הקורא לאורך תחנות חייו האמנותיות של רודא. מהשער לציור שנפתח לו במחנה המעפילים בעתלית, בעזרת הדרכתו של האמן איזדור אשהיים (1968-1891) שאף הוא נעצר בעתלית כעולה בלתי לגלי מגרמניה. בהמשך סימונו של רודא בארגון אמני הקבה"א כאמן צעיר מבטיח, עד תערוכותיו מקרא סטודיו ברח' אלנבי 56 בתל אביב, אותה גלריית קפה שנתנה מקום לאמני התנועה בראשית דרכם האמנותית בארץ (יוחנן בן יעקב, שרגא ווייל, רודא ריילינגר, רות שלוס ועוד). באותה תקופה של סוף שנות הארבעים, נבחר רודא למזכיר ארגון אמני הקבה"א (1947 – 1951). רודא מגלה התנגדות להשקפה הדוגלת "בהזמנה סוציאלית" שפירושה אמנות הדוגלת בשיטה של "הריאליזם הסוציאליסטי". "אמני הקיבוץ כולם מבקשים את חוויית זמננו וחברתנו הפועלית הקיבוצית" אך הדגיש כי "אין לבטל את הישגי האמנות העולמית" (עמ' 16) איש התרבות של הקבה"א משה זילברטל הופקד על רוח התקופה בנוסח הריאליזם: "אהבת האדם והמאמץ הקולקטיבי" וביקר את האמנים המציירים "קרעי חוויות וצבעים". בסוף שנות החמישים מתבסס מעמדו של הציור המופשט, שאמנים כמו רודא הושפעו ממנו.
ריילינגר פעל למען יצירת מקום לאמנות בקיבוץ, והאמין בחברה שיש בה מקום לאמנות. הוא היה ספקני לגבי העתיד, אבל חש סיפוק מהיצירה שהיה שותף לה בחייו. "אפשר לומר שהעולם הוא כאן" נהג לומר, ביודעו שהעולם הוא כאן כאשר החברה מכבדת ונותנת מרחב "לכוחות הפוריים והדינמיים, החיוניים ביותר שמרכיבים חברה". כוחות האמנות" (עמ' 22).
ד"ר רוני כוכבי, חברת הזורע, היסטוריונית תרבות ועורכת ספרותית, מצטטת את רודא: "דגלתי בגישה חברתית שעל האמנות והאמנים לשרת את החברה. בעשיית תפאורות ראיתי הזדמנות לתרום לחברה. בהזורע היו תמיד הצגות שעשיתי להן תפאורה". כל השנים נאבק רודא על שילוב בין שתי הזהויות – זו של אמן וזו שלחבר קיבוץ, תוך שיתוף החברים בעבודותיו" (עמ' 50).
"קשה לתאר את קיבוץ הזורע בלי אותה חבורה של אמנים וחברים ברוכי כישרונות, שהיו בין המצטרפים ה'צעירים' ובהם רודא ריילינגר, ארנון תמיר, במאי וכותב, איש תקשורת, אדית פרוינדליך תופרת במקצועה, ציירת ומלבישה ואף במאית הצגות תיאטרון" (עמ'49) . ברשימה של כוכבי עוד חברי קיבוץ פעילי רוח ותרבות. "עם בואם תם עידן הציפייה להתגלות ניסית והוחלף בחיי יצירה תרבותית עשירים ומפוארים" (עמ' 50).
רוני כוכבי נותנת בסוף רשימתה את לוח ההצגות שהתקיימו בקיבוץ הזורע לאורך שנים (1992-1936) למעלה מ-60 מופעים על טהרת חברי וילדי הקיבוץ. משנת 1942 נכנס רודא לעיצוב תפאורות בהצגות הבית. (פרה על הגג, הצגת בובות) . מה שהרשים אותי ברשימתה, הוא מגוון הטכניקות של המופעים: צלליות, בובות, אופרה, מחזמר וכמובן הצגות רגילות. אפשר להגדיר את קיבוץ הזורע באותה עת "כקיבוץ – במה ".
בשנת 1968 חזיתי בתיאטרון הקאמרי בהצגה "אוץ לי גוץ לי" בחריזתו של שלונסקי לפי האחים גרים. מה שהרשים אותי אז והעצים את החוויה מההצגה, הייתה התפאורה הסגנונית והצבעונית שרודא עיצב. בספר, תצלומי תפאורות של רודא, ביניהם שש סקיצות לתלבושות שהוא רשם בשנת 1965 לדמויות ההצגה. רישום קליל, הומוריסטי, עם הוראות והערות ביצוע לידם, בכתב ידו. כל רישום היא יצירה העומדת בפני עצמה. הרשימה מספרת על עושר ומטען תרבותי רב הזורם באמצעות תפאורותיו של רודא.
מיכאל יעקובסון, אדריכל בהשכלתו ומבקר וחוקר אדריכלות ואמנות במרחב הציבורי, (1) מתעכב במאמרו על שתי יצירות פיסוליות של רודא. אחת מהן "הסירה" משנת 1968 הוקמה בכיכר דניה בשכונת בית הכרם בירושלים, לציון הצלתם בסירות של יהודי דניה והעברתם לשוודיה בתקופת הכיבוש הנאצי. רודא ביקש ביצירתו למחוק את הפער בין הפסל המוצב בכיכר לאלה הנמצאים בסביבתו. "כאשר עשיתי עבודה זו אמרתי מראש, שאני לא רוצה שזה יהיה קדוש, אני רוצה שזה יהיה חי, שילדים יקרעו שם את המכנסים". מיכאל יעקובסון מסכם את התרשמותו מהפסל: "כיכר דניה נותרה מוקד של מרחב ציבורי במערב העיר, כשנוכחות עבודתו של רודא בולטת בנוף ומותירה רושם עז , גם למעלה מחמישים שנה לאחר שהוצבה" (עמ' 79)
פסל שני עליו מתעכב המחבר מתייחס לפסלו בלב הקיבוץ בואכה לחדר האוכל ולבית התרבות אותו יצר האמן לכבוד יובל הקיבוץ בשנת 1986. הקמת הפסל (2) עוררה פולמוס ציבורי רחב בין חברי הקיבוץ. פסל נירוסטה מופשט. בחלקו העליון של הפסל כנפיים בהן משולבות זכוכיות צבעוניות, המופעלות בהפעלה מכנית באמצעות ידית, ע"י חברים וילדים מהקיבוץ (מנגנון ההפעלה התקלקל עם השנים). בין הברזל הגולמי הכבד של סירת כיכר דניה לבין אצילות מתכת הנירוסטה המבריקה בשמש, מתממשת יצירתו הפיסולית ארוכת השנים של רודא. יעקובסון מציין ששנים לאחר הצבתו, נותר הפסל נושא לדיון, חלקו סטירי. נספח לרשימתו של יעקובסון, נמצאת רשימת הפרויקטים הציבוריים אותם יצר משנת 1949(סגרפיטו, שיכון היוגוסלביים בהזורע) עד שנת 1989 ("הסנה הבוער", יציקת ברונזה, שטוטגרט, גרמניה). רשימה מכובדת בארץ ובחו"ל.
רותם לבנון, מאוצרות התערוכה של רודא בשנת 2018, ממקדת ברשימתה את תשומת הלב אל מקומו של האמן בקיבוץ והדיאלוג המתפתח בינו לבין הקהילה הקיבוצית: "בצורה פשטנית ניתן לומר כי קיים מתח מובנה, או אפילו סתירה, בין היותו של רודא חבר קיבוץ ובין היותו אמן מאסכולת המודרניזם" (עמ' 133). רותם לבנון מנסה ברשימתה למצוא את האיזון בין החומר לרוח. או כפי שהגדיר זאת מיכאל יעקובסון – בין הברזל לנירוסטה. גם היא בדומה ליעקובסון נותנת מקום נרחב ברשימתה לפסל הנירוסטה של רודא בהזורע ואת השיח הציבורי שהתקיים בגינו. "השיח בין רודא לחברי הקיבוץ נמשך חצי שנה, וכלל שלוש אספות שונות שבהן הועלו טענות שונות ביחס לפסל" (עמ' 136)
מביתו בבית האבות הקיבוצי כותב רודא לחברים מכתב שפורסם בעלון הקיבוץ: "(16.11.2001) "תמיד היה מאבק , ונכון – לא התפרנסנו! השומעים אתם? לא התפרנסנו! אך יצרנו את האיזון היפה בין חומר לרוח, שציין ומאפיין את הזורע…" (עמ' 137).
התמונה האחרונה המופיעה בספר, דיוקן עצמי – שמן על בד (30X30 ס"מ) אותה צייר רודא בשנת 1999 ארבע שנים לפני פטירתו. דיוקן קשיש כעוס וזועם עם עיניים כבויות. ניגוד גמור לדמותו הצעירה והנחושה המציירת על בד בסטודיו משנות ה-40 צילום הפותחת את הספר.
הריאיון האחרון
ב-21.7.1997 הגעתי להזורע לפגישת ראיון עם רודא במסגרת מחקרי על האמנות הקיבוצית ביד יערי. רודא כבר היה ספון בבית הסיעודי בקיבוצו. נע בעזרת קלנועית. הגענו לצריף הסטודיו שלו לשיחה. "נזכרתי בשיחה קודמת שקיימתי עמו במטרה לשכנעו להציג מעבודותיו בגלריית ה"שלום" בגבעת-חביבה. רודא התוודה לפני בצער, על שזנח את הציור. "התמסרתי לאמנות פונקציונאלית רציתי להוכיח קיום כלכלי". ועוד הוסיף אז, "אין לי מה להציג". הייתי האחרון שראיין את רודא בסטודיו שלו.
אינני בא להביע דעתי על יצירתו של רודא ומקומו של האמן בקיבוץ. אני בא לשבח ספר חדש, שמוסיף עוד אינפורמציה ודעת לארון ספרי האמנות הקיבוצית והישראלית ולהגיד תודה ליוזמיו וכותביו, לקיבוץ הזורע ולמשפחת ריילינגר היקרה! את דברי אני כותב "מיד יערי" בגבעת-חביבה, מקום שאת כניסתו, וסביבתו הפיסולית המרשימה הכוללת גם את חדר הזיכרון לנופלי הקבה"א במערכות ישראל יצר ועיצב האמן רודא ריילינר.
הערות:
(1) – בית אבי היה בשכונת בית הכרם בירושלים, לא הרחק מכיכר דניה. זכיתי לראות את הקמת הפסל של רודא במו עיני, ולבקר בתדירות רבה בכיכר דניה. אכן הפסל לא רק מרשים בתנופתו ובחומריותו, אלא משמש כיכר משחקים לילדי השכונה ובכך ממלא משאלת לב של האמן, פסל שהציבור נוגע בו ונוכח בתוכו. מקצת מאוסף היצירות של רודא נמצא בארכיון גבעת-חביבה. ביניהם כמה סקיצות עיפרון עזי תנופה של פסל הסירה.
(2) – רודא נמנע מלתת לפסל שם. בפי החברים הוא נקרא – הפסל …
(3) בשנת 2018 יצרו ראומה ודוד ריילינגר את הסרט 'רודא', על מורשתו כאומן, מורה ואדם.
