במאי יוסר הלוט מעל האנדרטה לזכר יהודי העיר רמשייד שבגרמניה שעוצבה על ידי גד פרנק מיפתח. האנדרטה, שנולדה בעקבות מסע אל שורשי משפחתו ומפגש מקרי עם הנס-היינץ שומאכר, גרמני בן העיר, עוצבה בידי גד ועם מותו השלים בנו איל את הקמתה. ניצחון משפחת פרנק על תוכנית ההשמדה הנאצית
"כשאבא שלי היה על ערש דווי, שכבתי לידו במהלך הלילה. הוא היה צלול לגמרי, ושנינו כבר ידענו שזה הסוף. בשיחתנו האחרונה הוא השביע אותי שאדאג להקים את האנדרטה שעיצב, בעיר ריימשייד שבגרמניה. הבטחתי לו שאעשה הכל כדי שצוואתו תתגשם".
איל פארן (יפתח), מספר בהתרגשות וביראת כבוד על המשימה הכבדה, תרתי משמע, שהוריש לו אביו – גד פרנק. גד, איש פלמ"ח, מוותיקי יפתח, עבד לאורך שנותיו בקבוץ כרועה צאן, חקלאי, מסגר, ואיש מפעל ותעשייה. לצד כל אלו, היה גם אמן. הוא נהג לצייר את נופי הגליל, פיסל באבני האזור, כתב שירים, ולעת זקנה, יצר דמיות ודגמים מקיפולי נייר. "אבא היה איש מלא רגש. זכינו לירושה הרוחנית שלו, כך שפרטי האומנות שיצר מפארים את בתינו, והפסלים שעיצב מפוזרים בפינות הנוי השונות ברחבי הקבוץ", מסביר איל בעיניים נוצצות.
שורשים בגרמניה, ענפים ביפתח
שורשי משפחתו של גד, נעוצים בגרמניה, כ-150 שנה לפני עליית הנאצים.
סבו וסבתו, זיגמונט ואמילי פרנק, התפרנסו ממפעל טקסטיל ומחנות למכירת בדים ובגדי יוקרה, שהיו בבעלותם. הוריו של גד, ארנה ושמואל פרנק, חיו בעיר רמשייד והולידו שני בנים – פטר וקלאוס. עם עליית הנאצים, זיהה שמואל את המגמה ההרסנית, והחליט כבר ב 1934 לעלות לא"י, על האניה "פטרייה". בהגיעם לנמל יפו, שונו שמות הילדים ע"י נציגי היישוב היהודי בארץ ישראל – פטר הפך לפנחס, וקלאוס הפך לגד. בגרמניה נשארו, הסב והסבתא ואיתם מספר דודים, דודות ובני משפחה נוספים. ב- 1937, הגיעו זיגמונט ואמילי פרנק לישראל. הם שהו בארץ מספר שבועות, שבסופם החליטו ש"אי אפשר לחיות כאן בחום הנורא, בארץ מוקפת אויבים", ולכן חזרו לגרמניה. ב- 1940, נסע שמואל פרנק לגרמניה, והביא למשפחתו סרטיפיקטים שיאפשרו להם לעלות ארצה. למרות שמפעל הטקסטיל המשפחתי נותץ והוחרב ב- 1938, בארועי ליל הבדולח, נדחה הרעיון בטענה שזיגמונט פרנק היה קצין פרוסי במלחמת העולם הראשונה, ולכן זכותו תגן על כל המשפחה, והוא היה סמוך ובטוח שלא יקרה לו דבר. מאוחר יותר, גורשו כולם למחנות הריכוז וההשמדה, ונרצחו ע"י הנאצים.
גד, שהגיע לארץ בגיל ארבע, המשיך לדבר עם הוריו בשפה הגרמנית, אך מעבר לכך עשה כל פעולה על מנת להשתלב ולהשפיע בארץ ישראל, שהלכה והתגבשה לכדי מדינה ריבונית.
בגיל 15 כבר היה פעיל ב"הגנה", וכעבור שנה התגייס לפלמ"ח. ב- 1948 לחם במלחמת העצמאות – ליווה שיירות לירושלים, לחם בקרבות במשמר העמק, ואף נלחם בקרב הקשה על מלכיה ב- 15.5.48, יום הכרזת המדינה. משם עבר להילחם ברמלה, לוד, לטרון ושוב ירושלים. לימים נישא לאפרת (דורסיני), בת עין חרוד, שם נולד בנם הבכור. לאחר תקופה בה הדריכו הוא ואפרת ביישובי עולים, בינהם מושב מרגליות בגליל, החליטו להצטרף לקבוץ יפתח, בשנת 1955. המשפחה התרחבה, והזוג גידל חמישה ילדים, שניים מהם חיים כיום ביפתח עם משפחתם.
מסע משפחתי רגשי
ב- 2018 יצאה משפחת פרנק למסע שורשים בגרמניה. האב גד וחמשת ילדיו פסעו יחד בין נבכי הזמן במטרה לחזק את השורשים המשפחתיים מהעבר, ולאחות את הקשרים בין בני המשפחה בהווה. עוד קודם לכן, יצא גד, שהיה אז בן 88, למסע הכנה מקדים, אותו ערך יחד עם נכדו, אהרון פארן, שזכה בקשר קרוב ואינטימי עם סבו.
בשעת צוהריים שוטטו השניים בין רחובות הקהילה היהודית ברמשייד, עיר הולדתו של גד בגרמניה, וחיפשו מסעדה כשרה לאכול בה. באותה העת, נכנס במקרה למסעדה, הנס-היינץ שומאכר. "הנס-היינץ הוא גרמני טהור-גזע, כבן 70", מתאר איל את הסיטואציה. "סביר להניח שהוריו חיו בתקופת השואה, אם כי את מעשיהם המדויקים בתקופה זו איני יודע. הנס-היינץ לקח את מאורעות השואה באופן אישי, וכאדם שמונע מרגשות אשם חזקים, שם לעצמו מטרה להנציח את זיכרון כל נרצחי השואה בעיר רמשייד". החיבור בין גד להנס-היינץ היה מהיר. בשיחה קצרה התברר שהנס-היינץ ניהל את בית הספר המקומי, שבזמנו גם למד בו אביו של גד, קורט שמואל פרנק. כאשר תם טיול ההכנה, ובאה העת להיפרד מהנס-היינץ, קבעו השלושה שכאשר יערך המסע המשפחתי רב המשתתפים, ילווה הנס-היינץ את החבורה כולה.
מסע השורשים בגרמניה, היה אבן דרך מכוננת בתולדות המשפחה. "לא העזנו להתנגד לרעיון ולנסיעה הזו, וגם לא רצינו. מבחינתי דובר בכיבוד אב, ברצון עז להתחבר להיסטוריה המשפחתית, ובהזדמנות לגיבוש משפחתי". מבהיר איל את המעמד. לקראת המסע, הכין גד לילדיו קלסר גדוש בתמונות ובפסקאות המתמצתות את פרקי ההיסטוריה המרכזיים של המשפחה מאז המאה ה- 17. דפדוף בקלסר מעלה שרטוט של עץ השורשים המשפחתי, פרוש שם המשפחה 'פרנק', תמונות בית העלמין בו קבורים אבות אבותיה של המשפחה, כרטיסיות המעקב של הנאציים אחרי סבא וסבתא של גד (שהושגו באדיבות "יד ושם"), ולבסוף ניתן גם להתבונן בצילום של המבנה בטרזינשטט, אליו נשלחו בני המשפחה למותם ב- 1938. "זה היה אירוע משפחתי רגשי עמוק ביותר. מאז הבנו יותר את אישיותו של אבא והעמקנו את החיבור ביננו", מסכם איל את המסע בחיוך של הודיה. כמתוכנן, פגשו גד וילדיו את הנס-היינץ, ובילו עימו זמן איכות בעיר ריימשייד. כמו כן, לקח הנס-היינץ את החבורה לבית הספר שניהל, והפגיש את גד עם תלמידי כיתה י', שם סיפר את סיפורה של משפחת פרנק. "זה היה אירוע מאוד מרגש ומשמעותי", נזכר איל. "לאבא היה חשוב להדגיש לתלמידים הצעירים, שהנה, למרות הכל, הוא הגיע לרמשייד משפחתו, כדי לערוך להם סיור הכרות עם שורשיו". כשהתברר להנס-היינץ שגד יוצר ומפסל, עלתה ההצעה שגד יעצב אנדרטה לזכר יהודי ריימשייד. עוד באותם הימים, ארגן הנס-היינץ פגישה בין משפחת פרנק לראש העיר, והרעיון קיבל את ברכת הדרך.
פסל של שלוש ידיים בין שתי יבשות
גד חזר לישראל כשהוא נושא עימו משימה. לאורך ארבע שנים (בין 2018-2022), ניהלו גד והנס-היינץ שיחות בין-יבשתיות, והחליפו רעיונות שעסקו בדגמים אפשריים לאנדרטה. הנוסח המוסכם על שניהם התגבש כעשרה חודשים לפני פטירתו של גד. הדגם העשוי מנייר היה אמור להתגשם לכדי אנדרטה מפלדה, שגובהה שישה מטר. הפסל שתכנן גד יוצר מבנה המורכב משלוש ידיים – הראשונה שבהן, שמוטה, אפלה ומורכנת – כסמל לשלטון הנאצי, השנייה מחזיקה בית ומסמלת תקומה, והשלישית מונפת אל על ומחזיקה פרח, כסמל לעתיד של תקווה ושלום. בנוסף, עולה מהצד מעין ענף בעל מספר עלים, כמחווה לתרבות האינטלקטואלית והליברלית שהיתה בגרמניה לפני המלחמה. גד תאר את יצירתו זו במילותיו: "בחרתי לשלב את העבר האפל, עם ההווה המרשים ואת העתיד המבטיח, אינני מאמין בצדקת מלחמות, כל החושב כך, ימצא ביצירה זאת ביטוי לכמיהת לב אופטימית זאת. כך נבנה לנו עולם טוב ויפה יותר".
גד הלך לעולמו בדצמבר 2022, בידיעה שילדיו יפעלו להקמת האנדרטה שתכנן. מששמע הנס-היינץ על פטירתו של גד, הגיע לישראל ובא לבקר ביפתח. "אירחנו אותו כאן במלוא הכבוד, עשינו לו סיור ברחבי הקבוץ ובבית הורינו, ולקחנו אותו לבית העלמין. הנס-היינץ הביא אבן מרמשייד והניח על קברו של גד ובכה מהתרגשות. בהמשך הביקור הראנו לו גם את דגם האנדרטה. הנס-היינץ גילה מחויבות עמוקה לבנייתה וכשרצינו להעביר לו את הכספים שאבא הוריש לטובת העניין, או לגייס תרומה מ'יד ושם', הוא סרב בתוקף. 'הגרמנים רצחו והם יממנו', הודיע הנס-היינץ בנחרצות".
הנס-היינץ רצה לקחת את דגם הנייר אליו לגרמניה, אבל איל סרב בתוקף. גם המחשבה שאיל יגיע לגרמניה מידי פעם, וילווה את תהליך הבניה מקרוב, התבררה כלא מעשית, במיוחד עם פרוץ המלחמה הנוכחית. השניים החליטו לחלק בינהם אחריות ולפעול במקביל.
איל חיפש אדם מקצועי שיכול לצלם את הדגם ולהעבירו לפורמט דיגיטלי בתלת מימד.
"הגעתי לגבר צעיר יחסית, המתגורר בירושלים, ובמשך לילה שלם הוא צילם את הדגם כ 4700 תמונות מכל כיוון", מנסה איל להבהיר שלבים לא פשוטים בתהליך. הקובץ הדיגיטלי נשלח אל הנס-היינץ, שבינתיים השיג אישור להקים את האנדרטה בשטח שנקרא 'אורוות הסוסים', בו רוכזו יהודי רמשייד ומשם נשלחו למחנות ההשמדה, אל מותם.
לאחר שהנס-היינץ הצליח לגייס 150,000 יורו, התחיל תהליך הבנייה. "בכל שלב דברנו והתייעצנו. אם ביקשתי צבע מסוים, תאורה, או חומרים שישמרו על הפסל מפגעי הטבע – הנס-היינץ רשם הכל לפניו. הוא שיתף אותי בהתקדמות השלבים ולקח את הערותיי בחשבון. אני מאד מעריך את הנחישות שלו. בלעדיו זה לא היה יוצא לפועל. זה בוודאי היה מורכב להשיג מימון ושיתוף פעולה מהגרמנים, בתקופה שבה ישראל מנהלת מלחמה, ומוצגת באופן לא אוהד, בלשון המעטה, בעיתונות העולמית", מציין איל עוד זווית בפרויקט המיוחד הזה.
ב- 10.2024 התקשר הנס-היינץ לאיל וטען שיש פער בין צילומי הדגם לבין המידות שנלקחו לבניית בסיס האנדרטה. לרגע נדמה היה שהפרויקט תקוע. איל הציע לחדש את הקשר עם הבחור מירושלים שצילם את הדגם, אך התברר שהוא נפצע במלחמה ונמצא בשיקום רפואי בארה"ב. "אני שמח שהוא יצא חי מהמלחמה, בשבילו וגם בשבילנו. למזלנו הוא הסכים לשלוח להנס-היינץ את כל התצלומים כדי שיצליחו לדייק בבניית בסיס האנדרטה, ולהתקדם עם שאר חלקיה".
פסל בזמן של אנטישמיות גואה
איל מספר בכנות, שזיכרון השואה לא תמיד העסיק אותו ולא היה בראש מעייניו. מגרמניה עצמה הקפיד להתרחק, ומעולם לא שאף לבקר בה. "השפה הגרמנית גורמת לי לתחושות לא נעימות", הוא מעוות את פניו בפרצוף של דחייה. "עם זאת, כן הקשבנו לסיפוריו של אבא על ההיסטוריה המשפחתית, ועד היום אני זוכר את האנקדוטה על סבא וסבתא שהגיעו לארץ בקיץ עם פרוות מינק לתל אביב המהבילה". איל מדגיש כי נרתם למשימה "מתוך חיבור רגשי עמוק לאבא שלי ומתוך השליחות שהוא העניק לי. הרגשתי מחויב במאה אחוז ליצירה הזו, חשתי שאין לי אפשרות בחירה. לא יכולתי להגיד 'זה לא מעניין אותי'. נכון שלאורך הדרך היו מחשבות של ייאוש וחששות שמא לא נצליח להקים את הפרויקט, אבל הכבוד לאבא ולעבודתו תמיד הובילו אותי קדימה".
לאחר שנתיים של עבודה, הושלמה האנדרטה. יום הסרת הלוט מעל הפסל נקבע לחודש מאי הקרוב, וההתרגשות רבה. "כל משפחת פרנק מישראל תגיע לאירוע, ותהייה נוכחת בהגשמת צוואתו של אבא, וניצחון משפחתו על תוכנית ההשמדה הנאצית. זו עבודה ענקית של אבא. הוא אמנם עשה מספר אנדרטאות – לזכר נחשון וקסמן ביהוד, במלכיה הקים אנדרטה גדולה לזכר חבריו שנהרגו בקרבות, אבל כאן יש עבודה ענקית גם מבחינת גודלה, וגם מבחינת המיקום שלה – רמשייד, עיר הולדתו. שמו של אבא ושמות הסבים שלו יהיו כתובים בשלט שיותקן לצידי הפסל".
הנס-היינץ יצר קשר עם יהודים נוספים, ניצולי רמשייד שחיים ברחבי העולם, והזמין גם אותם לאירוע המיוחד. בדברים שמתכנן איל לקרוא בטקס הסרת הלוט ברמשייד, יאמר:
"אנו, בני ובנות משפחת פרנק, יוצאת רמשייד גרמניה, מלאים ברגשות כבוד והוקרה לעיריית רמשייד, ולתורמים הרבים שבזכותם הוקמה אנדרטת זיכרון זאת. מעל כולם אנו מודים לחבר הישר, האמיץ, הנחוש והאהוב – הנס-היינץ היינץ שומאכר, שהאמין בהגשמת המטרה, ולמרות הקשיים והמכשולים שבדרך – הצליח להוציאה לפועל.
האנדרטה שבנה אבא מתאימה ורלוונטית גם למציאות בישראל היום. עדיין אויבינו-שכנינו, עומדים לכלותינו באכזריות זוועתית שלא היתה כמותה מאז תקופת השואה בגרמניה הנאצית. בכל רחבי העולם האנטישמיות גואה ומאיימת.
לצערינו, היד השמוטה באנדרטה, המסמלת מגמות גזעניות, עדיין יכולה להתעורר.
אנו כאן, במדינת ישראל, נלחמים על זכות קיומנו – על הבית המואר שבמרכז האנדרטה.
כמו היד המושטת לשחקים ואוחזת בפרח אנו מבקשים עתיד טוב יותר, לנו ולעולם כולו. יהי זכרם של הנרצחים חקוק לעולמי עד, יהי זכרו של אבא ברוך".
