עדת ראיה 

עד הקורונה נהגה אסתר צמרי בת ה-85 מקיבוץ מרחביה לנסוע מספר פעמים בשנה כעדת משלחות לפולין. המשלחות הגיעו לכפר שבו הוסתרה על ידי איכר פולני ומשפחתו באסם והיא סיפרה לדורות הבאים כיצד ניצלה  

היא נולדה בפולין בשנת 1935 בעיירה צֶ'חָנוביץ, עיירה שבה חיו יחד פולנים ויהודים, לא רחוק מביאליסטוק. משפחה אמידה, מסורתית, ילדה רביעית אחרי שלושה בנים. אביה אברהם היה בעלים של מחסן שבו אחסנו הפולנים את התבואות ואמה טובה גידלה בבית אותה ואת אחיה: גרשון בן ה-16, יצחק בן ה-13 ואריה שהיה בן 9 ערב פרוץ המלחמה. "הייתי ילדה קטנה, אבל זכור לי הבית, במיוחד השולחן הערוך בלילות שבת. אני ואמא מחכות לאבא ולאחיי שיחזרו מבית הכנסת ואמא מדליקה נרות שבת, מטפחת לבנה לראשה. מבית הכנסת אבא היה חוזר כשאתו אדם או שניים שבאים לסעוד אתנו, גם אז היו אנשים עניים. אני זוכרת את התנור בקיר עם לבנים לבנות ועל התנור פלטה ששם היה מתחמם האוכל לשבת. בשבתות היינו יוצאים לטייל ביערות, היו הרים סביב ונהר זורם בין העיר העתיקה לחדשה. היינו לוקחים גוי של שבת ושטים בנהר".  

מלחמה מתקרבת 

"הייתי בת ארבע כשהתחילו להגיע שמועות שמתקרבת מלחמה. פתאום יצאו הוראות שהיינו צריכים למלא, יצאה הוראה שעל כל היהודים בעיר לסגור את מקומות העבודה: הסנדלר, האופה, החייט, הרבי שלימד את הילדים. גם אבי נאלץ לסגור את מחסן התבואה, אין כסף, אין איפה לקנות אוכל. העבירו את היהודים לגטאות וגם בעיירה שלנו יצרו גטו, שמו סביב החלק היהודי גדר בגובה שני מטר, פולנים הולכים בצד אחד ויהודים בצד השני. בתי היהודים סומנו במגן דוד וכולנו היינו צריכים לענוד מגן דוד צהוב על הבגדים, משמע 'פה הולך יהודי'. הבנו שמשהו מתרחש".  

העיירה שבה גדלה אסתר קרובה לרוסיה, ועל אף התקדמות הצבא הגרמני מי שלקח את אביה היו דווקא הרוסים שהגלו אותו לסיביר ואמה נשארה לבד עם ארבעה ילדים קטנים. באותה עיירה התגורר גם אחיו של אברהם, גם לו ארבעה ילדים, שהציע שהמשפחה תברח לכפר, שם תחפש מקום בו יוכלו להסתתר. "כבר הבנו שמי שברח ליערות או לבתי הקברות מצאו אותו שם. החלטנו ללכת לכפרים הפולנים שסביב למצוא מי יכול לעזור לנו עד שהמצב יעבור". את דברי הערך, כסף, פרוות, מעילי עור סגרה אימה בחביות פח שהטמינה תחת הבית ותפרה כיס קטן במעילי הילדים ובו מטבעות זהב וכסף, "שיהיה לנו להציע תמורת החיים". תחת הגדר הגבוהה שמקיפה את הגטו חפרו אחיה של אסתר שוחה "וערב אחד אמא מחליטה שאנחנו בורחים".  

האח הגדול גרשון מודיע למשפחה שבמקום לברוח יחד אתם הוא חובר לחבורת פרטיזנים, ולמרות תחנוניה של האם הוא נפרד ויוצא. פטרול שעובר ליד הגדר הורג אותו ואת חבריו. באותו הלילה בורחים דרך השוחה האם עם אסתר ושני אחיה. "התחלנו ללכת. הכפרים הראשונים היו כ-30 קילומטר מהעיר. הלכנו עד שהיה אור בוקר ואז נכנסנו לחורשה כדי לא להתגלות. התכסינו בזרדים וענפים ואני צמודה לבטן של אמא, לשמלה. כך העברנו את היום עד החשכה. התקרבנו לאזור שיש בו חמישה כפרים, הגענו לכפר הראשון מילצ'קי, כפר שיש בו כעשרה בתים. לילה, אימא דופקת בדלת של הבית הראשון, הפולנים לא רצו לשמוע וסגרו את הדלת. הלכנו לבית נוסף, אמא דופקת, מבקשת – יש לי כסף. גם שם הדלת נסגרה. אמא החליטה שנלך עד קצה הכפר, לא רחוק מהיער. מגיעים לבית, יש חצר גדולה, תרנגולות, סוסים, פרות, בית קטן מעץ. אמא דופקת בדלת, והדלת נפתחת. ואמא מבקשת מהאיכר 'יש לי שלושה ילדים קטנים, אנחנו יהודים, ברחנו מהעיר, יש לי כסף, יש לי זהב, תסתיר אותנו למשך היום ובלילה, אם לא תרצה אותנו, נלך. ובבית אישה וילדה קטנה בערך בגילי. האיכר מסתכל עלינו ואומר 'טוב, יש לי מקום קטן. שם תהיו ביום, אשתדל לעזור לכם'. והאישה אומרת 'אתה לא משאיר אותם פה, הם יהודים. ילשינו עלינו שאנחנו מחזיקים יהודים ויהרגו אותנו'. הם התווכחו בפולנית ולבסוף הושיבו אותנו במרפסת סגורה והביאו לנו אוכל, מרק חם. יומיים לא אכלנו".  

מסתתרים באסם 

האיכר הפולני מרחם על האימא ושלושת הילדים ומשכן אותם באסם שבחצר. בקומה התחתונה פרות, תרנגולות, חזירים ולמעלה, בין הקש והחציר, שוכבת משפחתה של אסתר. "היו שקים בהם התכנסינו, הביאו לנו אוכל, האחים היו יורדים בלילה ומוציאים ביצים שהתרנגולות הטילו, עושים חור ושותים. ככה מזה שהסכים שנסתתר שם יום-יומיים היינו שם שנתיים וחצי".  

המלחמה התקדמה והגרמנים הגיעו לכפר. "דרך הסדקים של הקרשים שמענו קולות של גרמנים עם רובים ומגפיים שאומרים לאיכר לפתוח כי הוא מסתיר יהודים. הייתי ילדה קטנה והבנתי שמשהו קורה. האיכר סיפר לנו שהגרמנים נסוגים ושיש מלחמה קשה עם הרוסים. לא ידענו מה קורה עם היהודים. יום אחד בא האיכר ואמר 'יש מלשינים בכפר. שרפו בית של פולנים כי הסתירו יהודים'. זה היה קיץ והיה לו שדה של שיבולים. אמר 'אני מוציא מהבית לתוך השדה. תוכלו רק לשכב. אני לא אבוא כדי שלא יעקבו אחרי. לא אוכל להביא לכם אוכל, אבל לא רחוק יש שדה תפוחי אדמה'. בלילה יצאנו לשדה להסתתר בין השיבולים. כך היינו במשך שבועיים, האחים הביאו תפוחי אדמה אותם היינו אוכלים לא מבושלים ומלקקים בבוקר את הטל מהשיבולים. כל היום שכבנו כדי שלא יראו אותנו. לאחר שבועיים ללא אוכל אמא החליטה לצאת לצד השני של הכפר לבקש כיכר לחם. אחיי לא רצו שתלך לבד ולמרות שהתעקשה האח השני, יצחק, הלך אתה. נשארתי עם האח הקטן אריה. אחרי כמה רגעים אנחנו שומעים את אמא צועקת 'תרחמו עלינו' ולאחי יצחק צועקת 'תברח', היא התחננה על חייה וגם רצתה שנדע שיש סכנה. שתי יריות נשמעו, לא ידעתי מה זה הקולות האלה. לא ידעתי מה זה הרוג, מה זה מת. אחי חיבק אותי ואמר 'הרגו לנו את אמא, הרגו לנו את האח'. מאוחר יותר סיפר שלא בכיתי אז, כי לא הבנתי את המשמעות של מה שקרה. הוא ראה אותם שוכבים מתים על אם הדרך. נשארנו שני ילדים קטנים נתונים לחסדי שמיים, יושבים בשדה ומחכים".  

ביום למחרת הגיע האיכר לשדה, "הוא אמר 'שמעתי שהרגו אישה הבנתי שזו אמא שלכם, באתי לקחת אתכם אלי' ולקח אותי ואת אחי יצחק". 

בדיר החזירים 

בלילה עברו מהשדה לדיר החזירים שליד האסם. אסתר ואחיה שתו יחד עם החזירים מהשוקת ואכלו אתם כוסמת. "הריח נוראי, מאז אני לא נוגעת בכוסמת". במשך היום היו מתחבאים שני האחים הקטנים ובלילה יוצאים לעשות את הצרכים. שלושה שבועות הסתתרו בדיר החזירים "ולי חסרה הבטן של אמא עם השמלה הארוכה, לא הבנתי שום דבר, מה ילדה בת ארבע יודעת. פעם אחת אחרי הצהריים יצאתי מדיר החזירים ואני רואה ילדה שנותנת לי יד ומובילה אותי אל הבית. האיכר ואשתו נבהלו, כעסו על הילדה שלא תשחק איתי והחזירו אותי מהר לדיר. הם הזהירו אותי שלא לצאת, פחדו יותר מהפולנים האנטישמיים מאשר מהגרמנים.  

לילה אחד אנחנו שומעים אנשים צועדים כמו תהלוכה ושמענו שמדברים לא פולנית ולא גרמנית. אחי אמר 'הרוסים באו'. אחר כך היה שקט. כשעלה הבוקר נכנס האיכר ואמר 'המלחמה נגמרה עבורכם'. ידענו שמלחמה אחת הסתיימה. לא ידענו מה הולך לקרות עכשיו. קיבלתי שמלה מהילדה ונעליים שהיו גדולות עלי. שמה של הילדה ידביגה ורבנו כשאמרתי לה שאמא שלה היא אימא שלי ולא שלה". 

עם סיום המלחמה הסתבר שהדוד וילדיו ניצלו בזכות משפחת איכרים אחרת. הדוד חזר לבית שבעיר והביא את אסתר ואחיה אליו. "האיכר שם אותנו על עגלה שעדיין עומדת בחצר, בעלת גלגלי עץ גדולים והיא הובילה אותנו חזרה הביתה". 

מגיעים לארץ ישראל 

דודה של אסתר נסע למשפחה שבארצות הברית. אחיה, אריה (שנפטר לפני שנה) אמר שהם יעלו רק לישראל. הגיעו שליחים מהשומר הצעיר וממחנות העולים והתחילו לאסוף את היתומים. מעל אלף ילדים חיכו לסרטיפיקטים, אשרות הכניסה לארץ ישראל. מהכפר הקטן נסעו למרסיי, שם עלו על הספינה "שמפניון". "הייתי הכי קטנה בקבוצת הילדים, אחי נשלח לקיבוץ גן שמואל וכיוון שלא היה שם מקום בשבילי שילבו אותי בקיבוץ מרחביה, מאז אני כאן. התחתנתי ויש לי ארבעה ילדים, 11 נכדים, שישה נינים ומחכה לעוד". 

משפחת ביאלי -האיכר קז'ימיז', אשתו ז'ניה ובתם ידביגה קיבלו בשנות ה-90 את התואר חסידי אומות עולם. ידביגה ביקרה עם משפחתה בארץ מספר פעמים. אסתר נסעה עם משלחות שונות של חיילים ותלמידים לפולין. הבית עומד על תילו ואסתר מראה ומספרת. גם ידביגה וארבעת ילדיה מגיעים לפגוש במשלחת "וכולם בוכים יחד כשאני מספרת את הסיפור". אסתר כתבה ספר על קורותיה בתקופת השואה, נסעה כעדה עם מספר משלחות לפולין והיא מעבירה בארץ הרצאות בהן היא מספרת את סיפורה לדורות הבאים. "זה מפעל החיים שלי – לספר. שלא יגידו שלא הייתה שואה. אני לוקחת את חברי המשלחות לאסם שבו הוסתרתי. שיראו שזה קיים".