עוטף אוקראינה 

למרות ההבדלים הרבים בין אוקראינה לשער הנגב ולקיבוצים הרבים באזור, מגיעות משלחות של אוקראינים ללמוד מאנשי המקצוע במועצה על התמודדות של ילדים והוריהם עם מצבי משבר

 * קרדיט לצילום התמונה הראשית: יזהר שער

רבים מאיתנו יודעים כי מדינת ישראל מסייעת למדינות מתפתחות בתחומי החקלאות וההשקיה באמצעות מש"ב (המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי) המשתייך למשרד החוץ. ישראל גם ידועה כיצואנית של ידע מתקדם בתחומי התפלת מי ים ואנרגיה ירוקה. מה שפחות ידוע הוא שישראל מסייעת לאוקראינה באמצעות מש"ב להקים מערך פסיכולוגי חינוכי וייעוצי בבתי הספר, מערך שקיים בישראל שנים רבות במסגרת משרד החינוך ואינו קיים באוקראינה.  

הבקשה לקבלת סיוע מישראל להתמודדות של ילדים והוריהם עם המצב המשברי באוקראינה, התקבלה אצל הנשיא יצחק הרצוג על ידי אולנה זלנסקה, אשת נשיא אוקראינה, שלקחה על עצמה את הדאגה לרווחה הפסיכו-חינוכית-סוציאלית של ילדי אוקראינה. הנשיא הרצוג העביר את הבקשה למש"ב, ובשיתוף פעולה בין המרכז להכשרה חינוכית של מש"ב לבין האגף לשירות פסיכולוגי-ייעוצי במשרד החינוך, נבנה קורס בן שבועיים ללימוד הקמת מערך ייעוצי וחינוכי ושיטות העבודה בו.  

לומדים מהניסיון של שער הנגב 

בספטמבר האחרון הגיעה לארץ משלחת בת 25 איש, ברובם אנשי פקידות בכירה, על מנת ללמוד את הנושא, ולפני כחודש הגיעה משלחת נוספת, גדולה יותר, ובה אנשי חינוך וטיפול שישתלבו במערך שיוקם. בשני המחזורים נפגשו חברי המשלחת במשך יום אחד עם אנשי השירות הפסיכולוגי-חינוכי בשער הנגב, כדי ללמוד מניסיונם של אלו שחווים במשך למעלה מ-20 שנה מצבי מתיחות והסלמה ביטחונית. המארחים העיקריים במפגשים בשער הנגב, שכללו פאנלים בתחומים שונים עם אנשי מקצוע מארגונים שונים, היו חיים פליישמן, מנהל השירות הפסיכולוגי-חינוכי בשער הנגב ורכז חירום ארצי בשירות הפסיכולוגי-ייעוצי, וד"ר יאן סרדצה, ‏מנהל מייסד של חממת מחקר ופיתוח יישומי‏ בשירות הפסיכולוגי-חינוכי שער הנגב‏. 

"מטרתו העיקרית של הקורס שנערך למשלחות מאוקראינה", אומר סרדצה, "הייתה שיתוף בניסיון ארוך השנים ביצירת סביבה חינוכית בטוחה במוסדות חינוך, בדגש על מתן תמיכה פסיכולוגית לתלמידים, הורים, מורים וקהילות בתנאי חירום ביטחוני אקוטי ומתמשך. המשלחת האוקראינית ביקשה ללמוד על המבנה הארגוני ואת מודל ההפעלה של השירות הפסיכולוגי החינוכי במערכות החינוך על מנת לבנות מקבילה כזו במערכת החינוך האוקראינית. מטרת המפגש בשער הנגב הייתה ללמוד כיצד מתאימים לקונטקסט האוקראיני את מודל העבודה שפותח בנגב המערבי, מהם המבנים הארגוניים הנדרשים לניהול החירום האקוטי, שגרת החירום ותהליכי הכשרה של אנשי מקצוע מתחום הטיפול וצוותים חינוכיים". 

בחזית הידע והפרקטיקה 

לד"ר יאן סרדצה (38), פסיכולוג בהשכלתו, תושב מושב יתד במועצה האזורית אשכול, נשוי ליעל, גם היא פסיכולוגית חינוכית, ואב לשלושה, יש קשר מיוחד לאוקראינה שהוא גם רגשי וגם מקצועי. הוא נולד והתחנך בחצי האי קרים שנכבש מאוקראינה ב-2014 על ידי רוסיה,  ועלה לארץ ב-1991 כשהיה בן שבע. בימים הראשונים של הפלישה לאוקראינה שהחלה ב-24 בפברואר האחרון, הוא התחבר לקבוצת פייסבוק של פסיכולוגים ומטפלים דוברי רוסית, שצירפו אותו לקבוצת ווטסאפ  המקיימת "קו חם" לפניות אזרחים מאוקראינה הנתונים במצוקה. הקבוצה נתנה עד היום מענה למעל 5,000 פליטים, בעיקר אימהות שפנו אליה. סרדצה לא הסתפק בסיוע מרחוק. בתום שבוע של לחימה הוצע לו על ידי ארגון ישראייד לצאת עם משלחת של אנשי מקצוע למולדובה, והוא יצא לשם בתמיכת משפחתו למשך חודש שבו קלט את הפליטים מאוקראינה בתחנת המעבר במולדובה שממנה הם המשיכו למדינות המערב. במהלך החודש הם גם הכשירו אנשי מקצוע מקומיים לעבוד עם אוכלוסיית הפליטים, וגם הקימו כ-20 אתרים שבהם סופקו מוצרי היגיינה לאימהות ולילדים ונוצרו משחקיות לילדים שאפשרו מנוחה לאימהות.  

לסרדצה חשוב לציין, בעיקר לנוכח השפע הרב והמגוון של פעילויות הנעשות מטעם ארגונים שונים, כי פה מדובר בשיתוף פעולה בין מדינות שבו אוקראינה באה ללמוד כיצד מדינת ישראל השכילה ליצור מערך פסיכולוגי חינוכי-ייעוצי בתוך משרד החינוך ולא כשירות מופרט, ובאותה הזדמנות כיצד התנועה הקיבוצית באמצעות המועצה האזורית שער הנגב תומכת במאמץ המלחמתי של אוקראינה. 

"במשלחת הראשונה הגיעו אנשי פקידות בכירה", מתאר סרדצה, "חלקם מתוך השלטון המרכזי, וחלקם מנהלים או מפקחים ברמת המחוזות. זו מדינה שמספר תושביה הרבה יותר גדול מישראל, ובכל זאת הם באו ללמוד איך המערך הפסיכולוגי-ייעוצי עובד במסגרת משרד החינוך. אנחנו בשער הנגב התמקמנו בשתי המשלחות כחזית הידע והפרקטיקה, והיינו היום היישומי של הקורס. לא רצינו לתת להם הרצאות ותיאוריות, אלא לתת להם הזדמנות לשמוע את האנשים שעושים את זה ביומיום. ראוי לציין שבזמן שהגברים נלחמים בחזית, הנשים עושות את העבודה המשמעותית בעורף, וגם במקרה שלנו הגיעו בשתי המשלחות נשים מאוד מקצועיות ומרשימות כדי ללמוד את הנושא לעומקו. מה שבעיקר היה חשוב להם זו הפרקטיקה הארגונית, כדי שהמערך ייצא לדרך מהר ככל הניתן. המשלחת השנייה הורכבה מאנשי מקצוע, שיתנו את ההכשרות ליועצים שיעבדו בשטח". 

הזכרת את נושא הפליטות שעלה אצלכם. התקופה הארוכה ביותר שבה אנשי עוטף עזה היו פליטים בארצם הייתה בצוק איתן שנמשך 50 יום, ולעומת זאת אזרחי אוקראינה הם פליטים בארצם ומחוצה לה כבר תשעה חודשים ולא רואים את הסוף. במצב הזה אתם בכל זאת יכולים לתרום להם מניסיונכם? 

"בגדול כן. המפגשים עם המשלחות היו מפגשים בין מומחים. אנחנו מומחים בקונטקסט הישראלי שהוא לגמרי שונה מהאוקראיני, ובעצם הצגנו להם איך הדברים עובדים פה, ואחר כך בדיונים ובחשיבה המשותפת הם קיימו דיונים בינם לבין עצמם ובינם לביננו כדי לבחון מה מתוך זה רלוונטי עבורם, מה מתוך זה קיים אצלם, מה מפתיע אותם ומה מוביל אותם לחשיבה על מבנים שצריך להקים אצלם. לדוגמה, אצל שתי המשלחות שהתארחו בשער הנגב ולמדו איך זה עובד פה, בלטה העובדה שיש אצלנו צוותי חירום יישוביים, מועצתיים וחינוכיים שבהם יושבים בעלי מקצועות שונים מתחומים שונים, שפועלים יחד ומקבלים החלטות גם ברמה של תכנון אסטרטגי וגם החלטות טקטיות. זה מאוד הפתיע אותם כי אצלם קיימים שלטון ארצי ושלטון מקומי, אבל אין חשיבה שצריך להתכנס גם להכשרות משותפות לצוותים משותפים לשעת חירום. מה שנוצר אצלם זה שכל גוף מתכנס בשעת חירום עם החשיבה שלו, ואז יש נתקים בין מקבלי ההחלטות. הם אמרו שהם יאמצו את התפיסה של הקשר בין הגופים בדרגים השונים ומהמקצועות השונים". 

בעוטף עזה חיים בקיבוצים ומושבים שמעניקים חוסן קהילתי. יש אצלם משהו כזה? 

"המצב שם מאוד שונה. יש שם מחוזות שבהם יש עיר גדולה, ומסביבה יש התיישבות כפרית. כשהצגנו את סדרי הגודל של היישובים שלנו, זה כמובן הרבה יותר קטן וצנוע מסדרי הגודל של היישובים הכפריים שלהם. עם זאת, ברמה הרעיונית כשדיברנו על משמעות שיתוף התושבים בקבלת החלטות, והצגנו להם את תוכניות פינוי היישובים בזמן אירוע מתמשך, זה מאוד הרשים אותם ונתן להם חשיבה שגם הם יכולים לעשות משהו בסגנון הזה על אף שזה במספרים יותר גדולים. מה שחשוב שזה שינה אצלם את החשיבה, אבל כדי שלא ניראה מתנשאים הסברנו להם שאנחנו מציגים להם תובנות אחרי 20 שנה עקובות מדם והפקת לקחים בדרך מאוד קשה וכואבת".  

אצלנו אחרי 20 שנה יש כיפת ברזל, התראת צבע אדום וממ"דים לשהות בהם עד לפינוי. הם שאלו אתכם למה מדינת ישראל לא מסייעת להם באמצעי הגנה? 

"במשלחות האלו זה לא דובר, אבל זה עלה כשהייתי במולדובה. היה חשוב לנו לסיים את היום שלהם בעוטף עזה עם מסר של תקווה, ולכן לקחנו את חברי המשלחת הראשונה למושב נתיב העשרה שבמועצה האזורית חוף אשקלון, שבו יש אמנית מקומית שיוצרת יצירות מפסיפס על חומת ההפרדה הצמודה למושב בתקווה לעתיד טוב יותר. קיבלנו מהאומנית חתיכות פסיפס ודבק, וחברי המשלחת הדביקו את היצירה שלהם על הקיר ושרו שיר שהפך למעין המנון בתקופת המלחמה". 

הקשר איתם עוד נשמר? 

"כן. הקשר נמשך באמצעות מיילים גם ברמה האישית, וגם ברמה המקצועית שבה אנחנו עונים על שאלות שהם מעלים בפנינו בנושאים שונים".