חוסר הנחת של החברים במעגן מיכאל, מסמן את בוא ההפרטה אל קיבוצי הצמרת השיתופית השבעים
בשבוע שעבר פרסמתי כאן (24.5.22) כתבה על ההחלטה של קיבוץ מעגן מיכאל, ברוב של 75 אחוזים, לבחון שינוי באורחות חייו ועל הדיון שהיה סביבה ("עושים שינוי בעושר ועושר"). הכתבה עוררה הדים ברשת החברתית, הרבה מעבר לאלה שיש בדרך כלל. התגובות נעו מ"נורא חבל שהם משנים", עבור דרך "עדיף להפריט מעמדת כוח" ועד "ממילא בסוף כולנו נהיה ישובים קהילתיים". מבט מרפרף על התגובות הראה כי יש רוב התומך בשינוי ואף מעודדו, עם קורטוב של קנאה על כך שזהו "שינוי של עשירים".
סיפור מעגן מיכאל סקרן אותי במיוחד. רציתי להבין מה הם המניעים לרצון לשנות את אורחות החיים בקיבוץ שמצבו הכלכלי מעולה, עתידם של החברים – ככל שניתן לצפות – מובטח, המיקום בארץ מצוין, 95% מהבנים חוזרים ואפשרויות התעסוקה והיזמות מגוונות. כמעט כל שנבקש – יהי; הרבה יותר מ"לו יהי".
זה לא המשבר
זה סיקרן אותי לא מתוך התנגדות או אהדה – ברבות השנים ההתייחסות הרגשית שלי לשינויים דהתה – אלא כדי להבין מה המניעים העומדים כיום מאחורי הרצון לשנות; שהרי את רוב השינויים עשו הקיבוצים בצילו של משבר כלכלי, או לפחות כך הם נומקו; נטען כי השינויים ותהליכי ההפרטה הכרחיים כדי לצאת ממנו. ואגב, את הטיעון הזה יש לסייג, כי דווקא כמה קיבוצים שבשיא המשבר, לפני שלושים וכמה שנים, היו הכי בתחתית שאפשר להיות (למשל, סאסא, יזרעאל, משמר-העמק) ונכללו בין הקיבוצים שאסור היה לציין את שמם, מחשש שספקים יסרבו למכור להם תוצרת, הם היום בצמרת העושר הקיבוצי, מבלי שהפריטו את עצמם.
כלומר, לפחות תיאורטית ולא רק, יש חופש בחירה כיצד לצאת ממשבר – עם, או בלי הפרטה ובאיזו מידה. מתברר כי גם לרצון וליכולת העמידה יש משמעות. בקיבוצים האלה (היו עוד כמה) הייתה מנהיגות שהחליטה לא לוותר על השיתוף והשוויון. החברים, בדרך כלל, זרמו איתה. כמובן, אין זה מנבא דבר לגבי עתידם. שהרי בין "המתחדשים" עד כה, יש גם קיבוצים שמצבם הכלכלי מצוין (למשל, שמיר, מעברות).
זאת לא הכלכלה
עוד טיעון לטובת השינוי היה כי זאת הכלכלה כיום, הנאו ליברלית, ואנחנו צריכים להתאים את עצמנו אליה. ובכן, גם הטיעון הזה איבד מתוקפו בעקבות מגפת הקורונה, משבר האקלים והמשברים הפיננסיים. בארה"ב, המגדלור שלנו, הממשל מוביל מדיניות של הגדלת המיסוי על המעמד הגבוה, של מעורבות המדינה בכלכלה, ושל ההגדלת ההוצאה הציבורית. ההפך מכל מה שלימדונו. התברר כי השיטה של לתת לשוק לנהל את הכלכלה, שהתחרות החופשית היא דרך המלך ושהעושר יחלחל למטה נכזבה, וצריך לנווט יותר לכיוון של מדינת רווחה.
בהינתן העובדה שהסיבות הקלסיות הללו אבדו ממשמעותן ובהינתן העובדה שעד כה, כל השינויים בקיבוצים נעשו בשיטת "העתק הדבק", של הפרטה, שיוך דירות ורשת ביטחון שנוטה במהלך השנים להתרופף, יש לשאול מה מוביל את החברים גם היום אל אותו "קפיטליזם קיבוצי", שלהערכת רבים ונבונים יסתיים במעבר ליישוב קהילתי.
התערערות היסודות
בסוף-בסוף, צריך לחזור אל היסודות: תנועה רעיונית, כל תנועה רעיונית, מבוססת על אמונה בערכים שלצורך מימושם היא קמה. מדובר בערכי יסוד שאינם תלויי זמן. הם אינם קשורים לשאלה "אם המדינה עדיין צריכה אותנו", להשתנות הכלכלה ומבנה התעסוקה, או ליחסו של הרחוב אלינו. אדם מאמין אינו תולה את אמונתו באופן שבו הסביבה רואה אותו, או בשינויים שגרם הזמן. הוא מתאים את עצמו אליהם, אך לא מתנתק מעוגניו. ולא, אין הכוונה לקהילה דתית-חרדית, אלא לקהילה שיתופית-שוויונית. בשביל לקיים שיתוף שוויון וערבות הדדית, צריך להאמין בערכם וחשיבותם. למה צריך להאמין: כי מימושם כרוך גם בחובות, בוויתורים ובתרומה אישית למען קיומה של חברה שנועדה גם לממש את צרכיהם של חבריה. אלה דברים שלקיומם נחוצה אמונה בצדקתם ותועלתם של ערכים אלה לחברה ולפרטיה: אמונה כדבר מובן מאליו, בלתי מותנה, כמו שחובות אשר נוטל על עצמו אדם מאמין, מובנות לו מאליהן. הן חלק ממנו וממהותו.
אמונות לא נוצרות מאליהן
בהקשר שלנו, אמונות לא נוצרות מאליהן: גדלים עליהן בבית ההורים, רוכשים אותן במסגרות חינוכיות כמו תנועות נוער, בסמינרים, בבתי אולפנה, בכתבי עת, במוסדות תרבות, בסביבה; בגופים ובגורמים מעצבי תודעה. כלים אלה הם תנאי הכרחי, גם אם לא מספיק. כי בסוף כל אדם חופשי לבחור את דרכו: לחיות עם "כיפת ערכים", או להסירה.
הרבה מן הכלים האלה פורקו ומבחירה. תנועות הנוער אינן נספרות כעתודה לקיבוצים.
***
לאורך ההיסטוריה ביצעה התנועה הקיבוצית שינויים משמעותיים והתאמות בדרכה: אקדמיזציה של החברים, מעבר לתעשייה, ללינה משפחתית. אלו היו שינויים חשובים. לחלקם היו "תופעות לוואי": עבודה שכירה רבה שהקיבוצים לא ידעו איך להתנהל מולה, יצירת מעמד של מנהלים (היו מנהלים והיו מנהלים), אך בעיקרו של דבר, הם לא "שברו את השורה". השינויים הללו נועדו לאפשר את המשך קיומו של הקיבוץ כקיבוץ.
החבילה ריקה
השינויים בעשורים האחרונים הם אינם מן הסוג הזה, הם שינויים בערכי הליבה. הם שינויים משני זהות. אם בעבר הייתה איזו מחשבה תמימה שבעקבותיהם הדברים ייעשו "קצת אחרת", היום ברור שזה אחרת לגמרי. הבחירה בהם שכבר איננה מתוך אילוץ, אלא מרצון וממצב של עושר כלכלי, מסמנת מהפך תודעתי ביחס לקיבוץ, גם בקיבוצים המוצלחים מאוד. ה"יחד" נעשה מעיק, השיתוף מכביד, הכוח הגרביטציוני מתעצם. אצל רבים השינויים הם מתוך מחשבה שלעתים רק נלחשת, על מעבר לישוב קהילתי. הם הרי מסתכלים על שכניהם ורואים את המגמה. גם המכון לחקר הקיבוץ מספר זאת בהקשר של הבנים החוזרים: יותר קהילה, פחות קיבוץ. ברמת העל שלו, עיקר השינוי הוא במעבר מן השאלה "מה ראוי", ל"מה כדאי". ומכיוון שזו כבר שאלה קיבוצית אוניברסלית היא לא תיעצר באף מקום. מעגן מיכאל בגלל גודלו עושרו ומיוחדותו, מסמן דרך לעוד קיבוצים בני דמותו. באחד מהם – עוד מגה-קיבוץ שיתופי ומצליח, ישנם דיונים על השינוי בימים אלה.
***
אז מה היה לנו? דווקא בשל העדר צורך נראה לעין, השינוי במעגן מיכאל חושף את סיבת העל שלו: אבדן האמון בדרכו של הקיבוץ וזה כבר לא עניין של כל קיבוץ לעצמו. זה אבדן הדרך של התנועה והנהגתה. הרשרוש ברפסודיות, במצעדי משפיעים ובכנסי הנהגות נוצצים, הם צלופן האורז חבילה שתוכנה מתרוקן.
