עירית רימון ניידורף שרה ומנגנת בכל מפגש

עירית רימון ניידורף, תושבת היישוב הקהילתי גילון באזור משגב, לא מפסיקה ליצור, לחנך וליזום עוד ועוד פעילויות מוסיקליות ומשלבת בין מוסיקה קלאסית לבין שירי זמר עבריים. היא פסנתרנית, מנצחת ומנהלת מקהלות, מרצה ומורה למוסיקה. בריאיון היא מספרת על המוסיקה בחייה, על פעילותה המוסיקלית ברחבי הארץ בכלל ובגליל בפרט – ומסבירה כיצד מטפחים כישרון של ילד, מתי כדאי להתחיל ומיהו המורה הטוב לכך 

עירית רימון-ניידורף מתגוררת עם בעלה אלמוג ובניה אלעד ואביתר ביישוב הקהילתי גילון ששייך למועצה האזורית משגב בגליל. "כאשר אני יושבת במרפסת שלי," היא מספרת בתחילת הריאיון, "אני משקיפה על כל בקעת בית הכרם ונהנית מהנוף ומהשלווה כאן. חיפשנו מקום בגליל בו יש איכות חיים וחיי קהילה פעילים. בחרנו ביישוב הקהילתי גילון, ואנחנו מאוד מעורבים בחיי התרבות והחברה פה." ואכן לעירית, שהיא פסנתרנית ומנצחת מקהלות, יש הרבה מה לתרום, וכך גם לבעלה אלמוג. אבל נתחיל משורשי המשפחה שלה.  

ילידי הארץ מול ניצולי שואה 

עירית נולדה בקריית חיים: "המשפחה של אמי, משפחת קוטיק, היא משפחה ותיקה בארץ, ממקימי קריית חיים, ואני דור רביעי במקום זה," היא מספרת. "ואילו הוריו של אבי הם ניצולי שואה. הוא נולד במחנה מעבר בגרמניה והגיע עמם לארץ בגיל שנה." 

ברבות הימים המחיר ששילמה המשפחה לשמירת הביטחון היה יקר וכואב: "אמיר, אחיה של אמי, נהרג במלחמת יום הכיפורים. אני הייתי אז כבת שנה. אמיר כפתורי ז"ל היה שריונר, נהג טנק. שנהרג בשוגג על-ידי אחד מחבריו. המקרה לא נחקר בידי צה"ל תקופה ארוכה, אבל בסופו של דבר, בזכות אמי, הצבא הודה בנסיבות מותו."  

מיכל, אימה של עירית, פעלה שנים רבות להכרה באחים ובאחיות שכולים, ואכן לפני כמה שנים הם זכו להכרה והם זכאים לטיפול פסיכולוגי במימון הצבא. מיכל מתנדבת בהנהלת "ארגון יד לבנים". כשהיתה עירית בת עשר נולד אחיה, שנקרא "אמיר" על שם דודו.  

תמיד היתה ויש מוסיקה בבית 

אבל למרות כל זאת, המשפחה לא שקעה בשכול. מסתבר שהקשר של עירית לאמנות בכלל ולמוסיקה בפרט החל בבית, ממש מאז שנולדה: "הוריי הם מוסיקאים חובבים. תמיד היתה מוסיקה בבית. אמי מיכל היא אומנית פעילה, מורה לאמנות וצלמת – ובעיקר קשורה מאוד למוסיקה. היא מנגנת באקורדיון ובעצם היא שרה כל חייה במקהלות. היא התחילה במקהלת חיל הים בניצוחו של אפי נצר.  

"ובכלל," מוסיפה עירית, "יש לה קול פעמונים, סופרן. אבי איציק, שהוא מהנדס בהשכלתו ובמקצועו, חילל בחליליות כתחביב. כל חייו הוא ניגן משמיעה והיה גם בתזמורת הנוער של חיפה. מאז שאני זוכרת את עצמי, אנחנו שרים ומנגנים בבית." 

מסתבר שגם ילדיה של עירית הולכים בדרכה. היא מספרת בגאווה: "אלעד בן 13, תלמיד בבית הספר למחוננים בכרמיאל והוא מנגן כינור כבר שמונה שנים. הוא לומד אצל המורה סטלה שטרנברג בקונסרבטוריון כרמיאל, מנגן גם בתזמורת הסימפונית ובהרכבים קאמריים. אביתר בן 10 לומד כבר שלוש שנים גיטרה קלאסית אצל המורה דני רייטר. בנוסף לכך הוא מתאמן ב'הפועל עירוני כרמיאל' בכדורגל. משלב מוסיקה וכדורגל." 

ילדה מחוננת ומורים טובים 

"הוריי מספרים שאני שרתי לפני שהתחלתי לדבר," מספרת עירית. "התחלתי לנגן משמיעה בגיל שלוש וההורים שלי הבחינו שיש לי שמיעה מוסיקלית יוצאת דופן."  

כדי לטפח את הכישרון של הילדה המוכשרת, מכרו בני הזוג הצעיר את מכונית ה"קונטסה" שלו וקנו לילדה בת השלוש את הפסנתר הטוב ביותר שמצאו – 'ימאהה'. עד היום עירית מלמדת תלמידים על פסנתר זה.  

המורה לפסנתר הראשונה שלה היתה מיכל שָקֵט, שלימדה בקונסרבטוריון "דוניה וייצמן" בחיפה. "היא אחת הדמויות המשמעותיות שעיצבו אותי כמוסיקאית," אומרת עירית " היה לי מזל ללמוד תמיד אצל מורים טובים."   

עירית ממשיכה להסביר מהו מורה טוב: "תפקידו של המורה  מאוד משמעותי בהתפתחות של אמן ויכול לקבוע אם ילד מוכשר יתפתח להיות מוסיקאי. כי לא כל ילד מוכשר יכול להיות מוסיקאי קלאסי. ברור שיש צורך בכישרון, בהתמדה יוצאת דופן, ביכולת להתגבר על קשיים, ועוד תכונות מנטליות של ריכוז. צריך מורה שמעבר להיותו מוסיקאי הוא מאוד מאוד אוהב ללמד." 

ואכן מורתה הראשונה היתה כזו. "יש בה שילוב מושלם: מורה שדורשת מתלמידיה ויחד עם זה מלאת חום והומור. היא עשתה את החיבור בין מוסיקה קלאסית ובין זמר עברי, דבר שיש בי היום. היא עודדה אותי להמשיך, במקביל לאימונים של שלוש שעות ביום (לפחות) במוסיקה קלאסית, ללוות שירים עבריים, לאלתר, לשיר. היא לא ראתה בזמר העברי משהו משני, אלא מקביל."  

לאמיתו של דבר הגיעה עירית אל המורה מיכל שקט בגיל שש: "הייתי אז קטנטונת בגופי והמורה אמרה שאני קטנה מדי, שאבוא בעוד שנה." ועל כך אומרת עירית: " אני מודה לה. היא צדקה. אני רואה עכשיו הורים מתעקשים שהילדים יתחילו ללמוד נגינה בגיל חמש. זה מוקדם מדי. ילדים בגיל הזה צריכים לשחק במוסיקה, לאלתר שירים ומנגינות, לרקוד. לא להיכנס למשטר אימונים. ואני יישמתי זאת עם ילדיי הקטנים." מוסיפה עירית: "תמיד היו בסלון קופסאות עם כלי הקשה, דרבוקות, רעשנים."  

עירית התחילה ללמוד נגינה באופן מסודר בכיתה ב'. תוך שנה, החל מכיתה ג', התחילו לשלוח אותה לתחרויות ארציות לפסנתרנים צעירים. בגיל 8 היא השתתפה בתחרות הראשונה וקטפה את המקום הראשון. כבר  בגיל זה היא קיבלה מלגה יוקרתית מטעם "קרן התרבות אמריקה-ישראל", והמשיכה לקבל אותה בכל שנה מאז. "מגיל 10 השתתפתי בכיתות אמן ובקורסים של 'יחידת הנגנים המצטיינים של המרכז למוסיקה משכנות שאננים' בירושלים. שם בעצם ניגנתי על בסיס קבוע בכיתות אומן של גדולי הנגנים בעולם, וקיבלתי מהם שיעורים."  בנוסף השתתפה עירית בקורסים של "ארגון נוער מוסיקלי בישראל" וכן בקורסים למוסיקה עתיקה – התמחות בכלי נגינה עתיקים מתקופת הברוק כמו צ'מבלו ועוגב, הנקראים "כלים אותנטיים". בדרך כלל מסיימים את הקונסרבטוריון בכיתה יב',  אבל עירית סיימה אותו בכיתה ז' וכבר אז הכינה את רסיטל הגמר שלה.  

"בכיתה ח' התחלתי ללמוד אצל פרופסור אלכסנדר וולקוב מהאקדמיה למוסיקה בתל-אביב. אבא היה מסיע אותי פעם או פעמיים בשבוע לתל-אביב." 

בי"ס "ויצו חיפה" חממה לגידול אמנים 

אבל עירית לא הסתפקה בשיעורים אלו. בגיל 15 היא רצתה ללמוד בבית-ספר לאמנויות "ויצו חיפה" במגמת מוסיקה חדשה שנפתחה שם בניהולו של המלחין דניאל עקיבא. בתחילה התנגדו הוריה, כי חששו לנסיעות יום-יומיות מקריית חיים לחיפה, אבל עירית לא ויתרה, הפעילה עליהם לחץ חזק, ובלית בררה, באמצע שנת לימודים, באמצע יום לימודים, לקח אותה אביה לבית ספר זה. המנהל דניאל עקיבא קיבל את פניהם, ביקש מעירית לנגן משהו. היא ניגנה יצירה של ליסט והתקבלה.  

"שם אני ממש פרחתי,"  עירית משחזרת. "זו היתה חממה לגידול אמנים. למדנו בכיתה קטנה של שבעה תלמידים. המורים היו מהאקדמיה למוסיקה בירושלים, שהגיעו לחיפה פעמיים בשבוע. גיליתי שם את המוסיקה הקאמרית – לנגן עם אחרים. למדנו ממש כל היום. היינו מגיעים שעה לפני הלימודים ונשארים שם עד הערב. לא הלכנו הביתה אחרי הלימודים, אלא המשכנו לנגן ולאלתר. אגב, אחד מחבריי הטובים לכיתה דאז הוא המוסיקאי דניאל סלומון. הלימוד בבית ספר זה היה עבורי ממש חוויה. היתה לי הזכות ללמד שם שנה, החלפתי את דניאל עקיבא שיצא לשנת חופשה.  

"עד היום אנחנו שומרים על קשר הדוק בינינו, התלמידים לשעבר וגם עם המורים. זכינו ללמוד שם אצל שלושה מורים ידועים בתחומם: פרופ' חיים פרמונט, פרופ' ינעם ליס ודניאל עקיבא. חיים פרמונט היה נוהג לומר לנו: 'הסתכלו סביב. החברים שלכם במגמה יהיו הקולגות שלכם אחר כך'. כלומר: למדנו שם להיות חברים זה לזה ולא בני תחרות, להיות עם פירגון הדדי, לעבוד בשיתופי פעולה. השיתופים הללו ממשיכים עד היום. ועוד דבר חשוב מאוד למדנו מהם: להיות רב תחומיים.  

"אצל חיים פרמונט למדתי קומפוזיציה," מדגישה עירית, "ובזכותו גיליתי שאני יודעת לכתוב מוסיקה. מה שאני עושה עד היום." 

על פנינה זלצמן ומלחינים בגטו 

אחרי כיתה יב' התקבלה עירית ללימודי תואר ראשון באקדמיה למוסיקה בתל-אביב, שם קיבלה מלגות הצטיינות של הדיקאן בכל שנה, וכן זכתה בתחרויות של האקדמיה. בהמשך למדה גם לתואר שני באקדמיה למוסיקה. מורתה היתה הפסנתרנית המפורסמת פנינה זלצמן. "היינו בקשר מאוד קרוב," מספרת עירית. "היו לנו שיחות טלפון ליליות ויומיות. היא נחשבה לאדם קשה אבל אני אהבתי אותה, את ההומור הציני והסרקסטי שלה. כמורה היא נתנה לי השראה. הייתי נוסעת ברכבת לביתה, התרשמתי מאישיותה ומביתה עם תמונות האמנים שציירו אותה." 

במסגרת הלימודים, אחד הסמינרים שהרשימו והשפיעו מאוד על עירית היה "מלחינים יהודים צ'כים". הנחה את הסמינר פרופ' דייוויד בלוך. היא מספרת: "בסמינר זה נחשפתי לעולם שלא היכרתי קודם. למדתי על יהודים שלולא הירצחם בשואה היו יכולים להיות גדולי המוסיקאים בעולם. אני חושבת שהתחברתי לנושא גם עקב הסיפורים של סבי וסבתי מצד אבי על השואה."  

עירית בחרה לעסוק בעבודת הגמר שלה במלחין הצ'כי ויקטור אולמן, שהיה מלחין בגטו טרזינשטאט בצ'כיה וכמובן הוצא להורג. כידוע, זה היה גטו "לדוגמא" ובזכות זה הגרמנים עודדו את המוסיקה שם. זה כמובן לא מנע מהם להוציא להורג את הנגנים ולהביא אחרים במקומם. 

מכיוון שלא היו תווים מודפסים של הלחנים שחוברו בגטו, השתמשה עירית במחקרה בכמה קטעי תווים של ויקטור אולמן שהועתקו בכתב-יד ונשמרו בידיים פרטיות. "נושא התזה שלי היה 'חדשנות מול מסורת אצל ויקטור אולמן'. בהקדמה סקרתי את חיי המוסיקה בגטו טרזטנשטאט. חיי התרבות בגטו והמוסיקה בפרט, היו מנגנון הישרדות של היהודים שם."   

עירית מספרת בהתרגשות על אירוע באחת ההרצאות שלה ב"קתדרה" של חוף הכרמל: "לפני שנה הרציתי שם על הנושא 'חיי המוסיקה בגטו טרזינשטאט'. האולם היה מלא. התחלתי את ההרצאה, שמשלבת קטעי נגינה וקטעי סרטים ארכיוניים של הגטו. סיפרתי על מלחינים שונים, ביניהם הנס קראסה. אז קמה אישה מן הקהל, חנקה דרורי מקיבוץ החותרים, ואמרה שהמלחין הנס קראסה היה דוד שלה. עוד הוסיפה וסיפרה שהיא עצמה היתה ילדה בגטו זה, והשתתפה גם באופרת הילדים "ברונדיבר".  

"יותר מזה," מספרת עירית בהתרגשות, "חנקה גם נראתה באחד הסרטונים שהראיתי. ואז חנקה סיפרה לכל הקהל על החזרות לאופרה, איך הגיע הפסנתר לגטו, את סיפור ההצלה שלה ועוד. ההתרגשות שלי ושל הקהל היתה עצומה – ואני צילמתי אותה בווידאו תוך כדי הסיפור שלה."  

טיפול במוזיקה ותנועה 

במקביל ללימודי התואר השני באקדמיה בתל-אביב – אותו סיימה בהצטיינות יתרה – עירית למדה בימים הפנויים ללימודי תעודה של פסיכותרפיה במוסיקה ותנועה, במכללת לווינסקי. מיד בתום לימודיה היא החלה לעבוד במרכז "מילמן" בחיפה ובכרמיאל, כתרפיסטית עם ילדים על הספקטרום האוטיסטי ועם הוריהם. זה טיפול דיאדי: טיפול הורה-ילד – מטפלים בקשר ביניהם ולא באוטיזם עצמו. עירית התמידה בעבודה זו במשך עשר שנים, עד להריונה השני: "היום אני משלבת את הגישה הטיפולית בתוך הוראת המוסיקה," היא מציינת. 

חבורות הזמר ברמה אמנותית גבוהה 

"לאחר סיום התואר הראשון המשכתי לנגן בקונצרטים ולהשתתף בתחרויות בינלאומיות, אך רציתי להתפרנס. אז יעצה לי אמי שתי עצות: האחת – ללמד בבית ספר. ואכן התחלתי ללמד בבית הספר הריאלי בחיפה והקמתי בו מקהלה. התמדתי בזה שנתיים. כך התחלתי קריירה בהוראה, בה אמשיך במרוצת הזמן באופן פרטני. עצתה השנייה של אמי היתה יקרה מפז. היא אמרה לי: 'תפתחי חבורת זמר ואני אבוא לשיר אצלך' – ואכן מאז, כבר שלושים שנה, שהיא 'תלמידה' שלי. 

"המקהלה הראשונה שהקמתי היתה במתנ"ס רמת אלון בחיפה. עוד בשלבי הבנייה של המתנ"ס קיבל אותי המנהל והחלטנו על השם 'מנעד'. (טווח הצלילים מהכי נמוך אל הכי גבוה). ומקהלת 'מנעד' קיימת כבר 29 שנים, כיום ב'בית יד לבנים' בחיפה.  

"מדובר באחד מהרכבי הזמר העברי הטובים בארץ," מעידה עירית. "זו אינה חבורת זמר ולא מקהלה קלאסית. אנחנו שרים זמר עברי עם עיבודים קלאסיים שלי. אני בוחרת פנינים מן הזמר העברי – את השירים היפים ביותר של סשה ארגוב, דוד זהבי, מתי כספי ואחרים – ואני מעבדת אותם לארבעה קולות. זוהי בעצם עבודה יצירתית, כמו הלחנה. אנחנו מופיעים בכל הארץ, בפסטיבלים, בכנסים, בתוכניות רדיו. היינו גם בחו"ל –  בפסטיבל מקהלות בינלאומי גדול בלטביה בריגה, וכן בבית הכנסת לקהילה היהודית בטאלין בירת אסטוניה. זהו העיסוק המהנה שלי. אני ממש לא מרגישה שאני עובדת – וגם בבית, כאמור, כולנו שרים."  

לפני שש שנים התחילה עירית לעבוד עם חבורת זמר נוספת, ותיקה, "חבורת הזמר אשכול" בכרמיאל. גם כאן היא עובדת באופן דומה והביאה את החבורה להישגים. הם מופיעים בטקסים בכרמיאל ובכל הארץ. 

אבל זה לא הספיק לעירית והיא מספרת: "לפני שנה וחצי, במהלך הקורונה, בין הסגר השני לשלישי השתעממתי והקמתי חבורת זמר חדשה בבית העם במושב רגבה –חבורת הזמר 'קולות גליל'. הגיעו אנשים מכל הגליל המערבי – נהריה, עכו, גילון, עברון וכמובן רגבה. תוך שנה וחצי הגיע 'הבייבי החדש שלי' לרמה אמנותית גבוהה. אני מאוד אוהבת להקים דברים מבראשית. אני מתייחסת אל המשתתפים כמו אל זמרים מקצועיים, למרות שהם חובבים. המטרה שלי היא למקסם את הפוטנציאל שלהם, להוציא מהם את המיטב. חשוב לי להוציא תוצר אמנותי. " 

שילוב של מוסיקה קלאסית וזמר עברי 

היום מופיעה עירית כפסנתרנית סולנית בקונצרטים של מוסיקה קלאסית וגם בהרכבים קאמריים עם נגנים שונים. ביניהם הכנרת היפנית יסקו הירטה שחיה בישראל, הצ'לנית ענת אנגלמאייר ילידת קיבוץ סאסא, הקלרניתן מארה"ב פרופ' גיא יהודה, ויש לה סדרת מופעים שנקראת "קלאסיזמר" בשיתוף עם הזמרת מיקה עינב, שהיא גיסתה, רעייתו של אחיה אמיר. "המופע הזה צמח בסלון ביתנו," מספרת עירית, "כי בכל מפגש משפחתי אנחנו שרים ומנגנים. מיקה ואני מופיעות מזה שלוש שנים בכל הארץ. משלבים פניני זמר עברי – של נחום היימן, נעמי שמר, נורית הירש ועוד – עם יצירות קלאסיות בעיבודים שלי. המופע הזה מאוד מרגש אותנו ואת הקהל. 

"המאפיין את קונצרטי הסולו שלי הוא הסברים," אומרת עירית. "מטרתם היא לפתוח את העיניים, לפתוח צוהר ליצירות כי לאחר הבנה יש יותר הנאה. אני רוצה להעצים את החוויה, את ההנאה מהמוסיקה עצמה. יש לי סדרות של הרצאות לקהל הרחב במוסיקה קלאסית. גימלאים רבים בכל רחבי הצפון משתתפים בהם. דוגמאות לסדרות: 'הפסנתר מדבר' – עוסקת במיטב היצירות לפסנתר מכל התקופות; הסדרה 'הרומנטיקה במוסיקה' ועוד." 

ומה בתקופת הקורונה?  

"מיד בתחילת הקורונה הבנתי לאן הדברים הולכים. מיד העברתי את כל המקהלות לזום. וכך אף אחת משלוש המקהלות לא הפסיקה לעבוד אפילו למשך שבוע בתקופה זו. במקביל, בעלי צילם וערך בסטודיו שלנו בבית עשרות מהרצאותיי, המלוות בנגינה. הרצאות אלו נרכשות עד עתה על ידי ארגוני גמלאים, קתדרות ומועצות תרבות של עיריות ומועצות." 

מחוברים לגליל 

"אנחנו מחוברים לחלוטין לגליל, למשגב. אני לא יכולה לדמיין את עצמי חיה במקום אחר. מדי פעם אני נוסעת להתאוורר בתל-אביב. אני נשאלת מדוע בחרתי לגור רחוק מהמרכז. אני לא מתחרטת, כי יצרתי לי את תחום הפעילות שלי מחיפה צפונה. בשנה האחרונה אני מלמדת גם מוסיקה קאמרית בקונסרבטוריון בטבעון. אני נהנית מהקהילתיות שיש לי פה, מהשקט, מהמרחב ומהאפשרות לעשות מה שאני רוצה. דווקא בגליל ניתן ליצור תרבות פעילה.  

"אני תמיד יוצרת משהו חדש: אירועי תרבות במועצה האזורית משגב, קונצרטים, פסטיבלים, כנסים. עתה אני יוזמת שני כנסי מקהלות מכל הארץ – ברגבה ובחיפה. אני מארגנת גם קונצרטים של ילדים. ילדים מנגנים עובדים קשה ומגיע להם להופיע ולהציג את כישרונותיהם. 

"המשפחה שלנו מחוברת לטבע. אנחנו צועדים הרבה. יש כאן שביל סובב הר גילון באורך של 15 ק"מ. ילדיי משתתפים בחוגי סיור ומזהים צמחים. אנחנו מכינים תה מצמחים ומרק מאבנים, מגדלים זיתים, לימונים וכובשים אותם. כל זה בתוספת חיבור לקהילה, בה גם בעלי אלמוג פעיל – בוועד המושב ובוועדות נוספות – מספק אותנו מאוד."