רני שרוני מגבעת עוז נזקק בדחיפות להשתלת כליה. רונן גלזר, גם הוא מגבעת עוז, החליט שמתאים לו לתרום כליה לחבר קיבוצו. בתחילת פברואר נערך הניתוח
ניתוח להשתלת כליה נערך בתחילת חודש פברואר השנה: מושתל הכליה – רני שרוני, בן 68, בן וחבר גבעת עוז. תורם הכליה – גונן גלזר, בן 37, גם הוא בן וחבר קיבוץ גבעת עוז. אם לדייק – התרומה לא הייתה ישירה אלא "בהצלבה" ועל כך בהמשך.
רני שרוני, 68, בן למקימי גבעת עוז, סבל שלוש שנים מאי תפקוד כלייתי, והיה נוסע שלוש פעמים בשבוע לעשות דיאליזה. "חיפשתי כל פתרון אפשרי, פניתי לעמותות וניסינו לארגן השתלה בחו"ל. הקורונה טרפה את הקלפים, הטיסות בוטלו וחזרנו לחפש בארץ". אחד מהאנשים שרצו לתרום לשרוני כליה היה בחור צעיר מקיבוץ גבעת עוז, בן גילו של גלזר, שהתחיל את התהליך ונפסל מלתרום.
החלק השני של הסיפור מתרחש גם הוא בקיבוץ גבעת עוז, כשרונן גלזר, 37, בן וחבר הקיבוץ, הגיע להחלטה שהוא רוצה לעשות משהו משמעותי למען העולם. גלזר: "פגעתי בעבר במספר אנשים, אנשים נפגעו ממני לאורך החיים ורציתי למצוא את הדרך עם עצמי לתקן.
אני מתנדב ב'אחים לסמל', שזו קבוצה של אוהדי מכבי תל אביב שמתנדבים בבתי חולים, אבל הרגשתי צורך לתת מעבר. קפצו לי באנרים בנושא תרומת כליה, התחלתי לקרוא ולהתעניין. רציתי לבדוק את זה. בהתחלה שיתפתי רק את מירב, זוגתי. אף אחד לא ידע מהעניין והתחלתי להתקדם בתהליך, שמתחיל בבדיקה במרפאה הקהילתית.
" כששמע גלזר שבן כיתתו רצה לתרום כליה לשרוני ונפסל – החליט שהוא נכנס לעניין: "הבנתי שרני חולה, שהוא זקוק לתרומת כליה. הכול התחבר יחד. פניתי לרני ולאשתו והתחלנו יחד תהליך." גלזר, שהיה רשום כתורם פוטנציאלי בבי"ח תל השומר, העביר את הטפסים לבי"ח בילינסון והחל מסע ארוך לבדיקת התאמתו כתורם לשרוני.
החלטתי שאם ארצה – זה יקרה
התהליך לבדיקת התאמה לתרומה ארך כשמונה חודשים וכלל שלבים רבים: בדיקות ראשוניות במרפאות הקהילה לבדיקת התאמה, בדיקות קפדניות בבי"ח לכשירות בעבר ובהווה וגם בדיקות פסיכולוגיות, שנעשות במקרה של תרומה אלטרואיסטית לוודא שאין לחץ נפשי, איומים, או גמול כספי, ושהתורם עושה זאת בנפש חפצה.
גלזר: "בסוף התהליך יש ועדה מיוחדת של משרד הבריאות שכוללת את מנהל המחלקה בבית החולים, פסיכולוגית, עו"ד, עובדת סוציאלית – בודקים מכל הכיוונים שהתורם מודע לתהליך ולסכנות ורק אחרי כל הבדיקות האלה מאשרים את התרומה."
זה לא מתיש ומייאש בדרך?
גלזר: "לא. כל בדיקה זו התרגשות ועוד שלב בדרך. זה מרגיע שבאמת נעשות כל הבדיקות. הרבה מתחילים בתהליך ורק מעט מסיימים אותו, לפעמים בגלל חוסר התאמה רפואית, ולפעמים כי נבהלים.
60% לא עוברים את הוועדה בגלל סיבות שונות. היה שלב שהכול נעצר בגלל שמצאו אצלי ציסטות. בבי"ח רצו לוותר, אבל אני התעקשתי. אף שלב בדרך לא ייאש. החלטתי שאם ארצה – זה יקרה."
שרוני: "זה תהליך ארוך ובירוקרטי. לאורך הדרך היו הרבה אכזבות וצריך להיזהר לא להיות עם ציפיות גבוהות. היו חמישה אנשים שהתחילו את התהליך של תרומת כליה, קרובי משפחה וחברים, ומסיבות שונות לא סיימו אותו.
ליוויתי את גונן לאורך התהליך, וכשקיבלנו את ההודעה שהוא מאושר בוועדה – זה היה אושר גדול. חלום שהתגשם. היו תיאומים מורכבים, אך מרגע שקיבלנו תאריך – הכול תקתק".
הניתוח עצמו היה ניתוח "בהצלבה" עם זוג אחר: גלזר תרם לבחורה ישראלית בשם שני, ואחיה רותם, שהגיע מאוסטרליה לצורך הניתוח, תרם לשרוני. הניתוחים להוצאת הכליה נעשו במקביל, ושעה לאחר מכן נותחו שני המושתלים במקביל.
"בודקים את סוג הדם ואת הנוגדנים. התאמנו בהצלבה בסוג הדם ולמזלנו לא היה לאף אחד נוגדנים. ההתאמה נעשתה כבר באמצע הבדיקות. ההצלבות עוזרות לבצע יותר ניתוחים".
לא פחדת מהניתוח עצמו?
גלזר: "עד לוועדה חשבתי על הסיכונים, אבל זה לא באמת חלחל. ברגע שאישרו את התרומה בוועדה, מה שקרה תוך יום, המחשבות התנקזו לסיכונים. בכל שלב בדרך יש נקודות יציאה, וכל שלב בדרך מגלה משהו חדש מבחינת הסיכונים. כשאישרו את התרומה – התחילו לחלחל הסיכונים."
גלזר מספר שהתייעץ עם עמותת "תורמים חיים" והבין שהסיכויים להצלת חיים גדולים מהסיכונים, גם בעת הניתוח וגם לעתיד. "זה ניתוח שנמצא ברף התחתון של הסיכונים, כמו כל ניתוח בהרדמה כללית.
לאחר שלושה חודשים מהניתוח אפשר לחזור לחיים רגילים. רצתי חצי מרתון ואחזור לרוץ, אני מדריך צלילה ואחזור לצלול. החיים ימשיכו. יש הרבה אנשים שזקוקים לתרומה הזו, זה מעניק חיים. במיוחד שאתה עושה זאת עבור אדם מהקהילה שלך – זה משפיע טוב, גם נפשית."
גלזר עובד בקיבוצו כאחראי על הצמיחה הדמוגרפית ועל מערכת הדיור, אב לילדה בת שלוש ולתינוק שנולד לפני שמונה חודשים. הוא אומר שלאורך הבדיקות עבודתו לא נפגעה.
הוא החל בתהליך חודש לפני שהתינוק נולד "ומבחינה משפחתית יש לנו מערך תמיכות של סבים משני הצדדים וחברים טובים שעוזרים. לילדה היה לא פשוט והיא שאלה הרבה שאלות. עכשיו היא מתגאה שאבא שלה תרם כליה, אפילו שהיא לא ממש מבינה מה זה אומר."
גם גלזר וגם שרוני נרגשים ומאושרים מהתרומה ולשניהם חשוב לקדם את הנושא ולהעלות את המודעות "כי יש הרבה שזקוקים לתרומה והאפשרויות מוגבלות.":
שרוני: "אני רואה בזה אצילות נפש, לא דבר מובן מאליו. אנחנו מספר שבועות אחרי ההשתלה ויש תהליך שיקום שייקח זמן. אני מתפקד, מאושר, אפילו חזרתי לנהוג. אני מסתכל קדימה אל העתיד וזו הרגשה מצוינת. אני אדם אופטימי ולרגע רוחי לא נפלה.
האמנתי שזה ייפתר. ידעתי שיגיע האדם המתאים ושצריך סבלנות, כי התהליך הוא ארוך. היו הרבה אנשים שרצו שאבריא , הרבה שרצו לתרום. זה עושה לי טוב שמי שתרם לי הוא אדם שחי איתי בקהילה, לא מישהו זר, בן של חברים. "
גלזר: "זה מגיע ממקום של לתת מעצמי מעבר למה שאפשר לתת. יש הרבה אנשים שזקוקים להשתלה, וזה יכול להעניק חיים לאדם אחר. חוץ מאישה שיולדת, זו הדרך להעניק חיים למישהו אחר.
יש הרבה עמותות והרבה אנשים שנזקקים להשתלה. יש אחוזים גבוהים של דתיים שתורמים, הגיע הזמן שיותר קיבוצניקים יכנסו למערכה. אני מרגיש שמעבר לעצמי ולחיבור עם רני, הייתה גם התרגשות גדולה בתוך הקהילה בקיבוץ.
זה נתן גם לאנשים שלא היו מעורבים תחושה שאנחנו חיים במקום טוב. אני רוצה שעוד חברי קיבוץ ילכו בעקבותיי וילכו לתרום. אני חוזר לחיים עם ההרגשה הכי טובה בעולם, התרומה הזו העניקה לי הרבה מעבר לכל הסיכונים."
תורמים חיים
עמותת "תורמים חיים" הוקמה על מנת לסייע לאנשים ששוקלים לתרום כליה ולסייע בהצלת חיים. דרך האתר האינטרנטי תוכלו לקבל מידע על תרומת הכליה, על השלבים בתהליך, על הפרוצדורה הרפואית, על הסיכונים וההשלכות.
עמותת "תורמים חיים" שמה לעצמה לצמצם את רשימת הממתינים לתרומת כליה ולקשר בין הממתינים לתורמים. כל התורמים בעמותה הינם אלטרואיסטים, כלומר תורמים ללא מטרת רווח או תשלום.
על פי פרסומי העמותה, מחקרים רפואיים רבים מוכיחים כי תרומת כליה מאדם חי אינה מסכנת את התורמים. אנשים רבים היו רוצים לתרום ולהציל חיים אך נמנעים מכך בשל חוסר מידע או חשיפה למידע חלקי או שגוי.
בזכות פעילות העמותה מתייעלים ומתקצרים התהליכים לאישור התרומה, ולהוצאת הניתוחים אל הפועל.
לאתר עמותת תורמים חיים – לחצו כאן
