יבול שיא
הרפת והחלב
shutterstock 1339371902

עמיחי מתעלף ואף אחד לא רואה 

3 דק' קריאה

שיתוף:

השעות נוקפות, השמש מבצעת את מסלולה מערבה. גם השכול לא יעצור את המסלול הזה. המבוגרים מתחילים להגיע. לאט לאט הם מתקבצים להם במדשאת הטקסים של הכפר. מסלול הנרות בתוך שקיות הנייר המלאות בחול מתווה להם את הדרך 

עמיחי מתעלף. אף אחד כמעט לא רואה את זה. הוא נשען על הקיר ולאט לאט צונח מטה. אין תאורת פנסים על הפינה הזאת ובטקס יום הזיכרון, המחשבות שלנו נתונות לבני הכפר שגדלו פה, התבגרו פה, אפילו הספיקו לבנות בית, ונפלו על חרבם במלחמות על הגנת הארץ. הטקסטים שבני הנוער מקריאים הם רק רעשי רקע, הם נותנים תפאורה, הם מוסיפים מימד נוסף. למשפחות הוותיקות במושב, אלו שהכירו את מאיר ושלום ואהרון, הטקסטים הם לא מה שחשוב. חשובה הממלכתיות, חשוב שהטקסט יהיה מכובד וראוי לזכרם. 

עמיחי מתעלף כי כל היום הוא עבד, יחד עם יוסי, יוני ומיכאל להקים את הטקס, לסדר את הבמה, להכין את כתובות האש, לדאוג שהתורן יעמוד ישר. היום חם מאוד. הם לא שותים מספיק והשמש קופחת. הראש של יוני עסוק במאיר, דודו שנפל במלחמת יום הכיפורים והשאיר אחריו, בקצה המושב, שלד בית לא גמור ואישה שהספיקה להתחתן מחדש, אבל מגיעה כל שבת לבקר את ההורים שלו. ויוני לא חובש כובע על ראשו. מיכאל חושב על אהרון, שנהרג לפני חמש שנים והוא עדיין מצפה שיחזור. אהרון היה הגיבור של המושב, הטרקטוריסט הכי מוצלח, האורז הכי יעיל והליצן הכי מצחיק. אהרון נהג לשמור עליו כשהיה ילד קטן והוריו נסעו לעיר להצגה או לסרט.  

יוסי משתדל לא לחשוב על כלום. רק לעבוד ודי. לא לראות, לא לשמוע, לא לבכות. הוא בוודאי חושב לעצמו שזה לא גברי לבכות, ושהחברים שלו יצחקו עליו. אז הלב שלו שבור מבפנים והראש שלו עסוק בעבודה. עוד קשר, עוד בזנט, עוד טקסט לשנן. רק לא לחשוב.  

השעות נוקפות, השמש מבצעת את מסלולה מערבה. גם השכול לא יעצור את המסלול הזה. המבוגרים מתחילים להגיע. לאט לאט הם מתקבצים להם במדשאת הטקסים של הכפר. מסלול הנרות בתוך שקיות הנייר המלאות בחול מתווה להם את הדרך. הרחבה חשוכה, רק על הבמה, פנס קטן. אמא של יוסי ושלום, אילנה, מחלקת לבאים מדבקות דש של דם המכבים האדום, כפי שהיא עושה כל שנה מאז שהם עברו לגור כאן. אף אחד לא מסוגל להסתכל לה בעיניים. והיא לא מחפשת את העיניים שלהם. היא עסוקה בזה שלכולם תהיה מדבקה. הקהל עצום. אף אחד, כמעט, לא נשאר בבית. ותיקי הכפר, ילדיהם, נכדיהם, גם כאלה שלא גרים כאן יותר, הגיעו במיוחד לטקס. יש באוויר משהו ממגנט ומאחד. במיוחד השנה. איש איש תופסים את מקומם על כיסאות הכתר הלבנים, שבולטים בתוך החושך. היום היה חם והחשכה מקלה במעט על המועקה. בחושך אף אחד לא רואה כשאנחנו בוכים. הלחות מרעננת את הפנים אבל לא חודרת פנימה.     

יש שעומדים, מבוגרים שלא רוצים להתיישב ואז לקום לצפירה, ושוב לשבת ושוב לקום להמנון. גם הצעירים לא מתיישבים על הכיסאות. הם משאירים מקום למבוגרים או מתיישבים על המחצלת מול הבמה. הילדים הקטנים לא מכילים עדיין את משמעות המעמד ורצים סביב עצמם בשולי המדשאה. כולם השאירו, כמובן, את הכלבים בחצרות, חוץ מהכלב של שלום, כלב זקן ועצוב שאיש לא יכול להגיד נגדו שום דבר. וגם אם יגידו, אילנה לא הולכת לשום מקום בלי הכלב. אם הכלב לא יהיה, גם היא לא תהיה והיא חייבת להיות בטקס, במיוחד השנה. מחר היא תהיה בבית הקברות בעיר. זו ההזדמנות של בני המושב לחלוק לה כבוד. מחר בבוקר אף אחד מהם לא יהיה בבית הקברות. הם אנשים עובדים.  

אבא של יוני, גדעון, נהג להגיד 'יזכור' בטקסים האלה כל השנים, אבל מאז שאחיו נהרג, הוא מדיר רגליו מהטקסים האלה. הוא יושב, ער, בבית החשוך, כל הלילה, עד כשמגיע הזמן לחזור לשדה. אז בשנים האחרונות, מדקלם את ה'יזכור', יצחק, מזכיר הישוב, בקולו הצרוד מעישון. הוא לא גר פה והוא פחות מכיר אז קולו לא רועד. הטקס כמעט מתחיל וכולם תופסים את מקומותיהם. 

ארבעת הבנים, שהספיקו רק להחליף את החולצות המיוזעות בחולצות שחורות מכובדות, עומדים בחצי עיגול על הבמה. הפנס מאיר כמות אור קטנה, כזו שרק תספיק לראות את המילים השחורות על הדף הלבן. את הטקסט הם יודעים בעל פה, אבל החרפה תהיה גדולה מאוד אם מישהו במקרה יתבלבל. הניירות הלבנים הודבקו, כמובן, על קרטונים שחורים לכבוד האירוע.  

יוני קורא לקהל להתכונן לצפירה בשלושים שניות האחרונות לפני שמונה בערב. הצפירה קורעת את האוויר. הכלבים בחצרות סביב מתחילים לנבוח ולילל לצפירה ומוסיפים את בכיים הבלתי-נראית לדמעות המושב. כשיוני קורא לקהל להתיישב, כמעט אפשר לשמוע את האנחה הכללית, "עברנו את זה כקבוצה. אנחנו מצליחים לתפקד." מיכאל מתחיל להקריא את הקטע שלו, אחר כך משמיעים שיר. מיכאל ניגש להדליק את המשואה וזורק את הלפיד שלו לדלי המים. יצחק לוקח לפיד אחר ומדליק את כתובת האש. ריח של דלק שרוף מתיימר מעלה עם העשן.  

עמיחי מתעלף ואף אחד לא רואה. הוא צונח אט אט לרצפה. רק כשהבמה רועדת, ממשקל גופו, ואור הפנס מרצד, עיניה החדות של אילנה מבינות מה קורה והיא מזנקת מכיסאה. כל הקהל תוהה על קפיצתה הנחשית של האם השכולה. רק כשהיא נדחקת בין יוני ליצחק, לעזור לעמיחי לקום, הם מבינים מה קרה ומגישים לה בקבוק מים.  

יצחק ניגש להוריד את הדגל לחצי התורן כדי להסיט את תשומת לב הקהל מהדרמה המתחוללת על הבמה. והטקס ממשיך. כולם שרים את התקווה בסיומו של הטקס. יוני מבקש מתנדבים מהקהל לעזור ולהחזיר את הכיסאות למקום ומתנדבים לפרק את הבמה. הקהל אמור להתפזר אבל אף אחד לא עוזב. כולם רוצים לוודא שעמיחי בסדר. הוא צריך להתגייס בקרוב, ושזה לא יפגע לו, חס וחלילה, בפרופיל.  

* הכותבת היא בת של חקלאים מכפר בן נון. הסיפור דמיוני לחלוטין ואין לו כל קשר למציאות 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

העלייה המואצת בתוחלת החיים היא אחד ההישגים הגדולים של האנושות אך בו בזמן מהווה את אחד האתגרים הגדולים העומדים בפניה. אין מנוס משינוי תפיסת היסוד המקובלת סביב אופן ההתמודדות של היחיד, המשפחה והחברה עם
3 דק' קריאה
בעיצומה של המלחמה נאלצים בעמק יזרעאל להמשיך להיאבק נגד הקמת שדה תעופה ברמת דוד, לאור צעדים שנקטה המדינה – האצת התכנון לשדה הבינלאומי בעמק במקום בנבטים * ראיון עם גיל דייגי, יו"ר מטה המאבק
8 דק' קריאה
מיכל אסף קרמר נולדה בדרום תל אביב, הגיעה לחברת הנוער בגן שמואל בהחלטה להיות יותר קיבוצניקית ויותר שמוצניקית ממי שנולד שם. כבוגרת עזבה את הקיבוץ, חזרה בתשובה ועשתה את כל הדרך לתואר ד"ר בקבלת
5 דק' קריאה
״מתחילת מלחמת חרבות ברזל ראינו כיצד החקלאות בשילוב האגרו סולארי תרם לחוסנה של הקהילה באזורי תקומה וכעוגן כלכלי עבור היישובים.  במקומות בהם אין חקלאות, ניתן להקים שדות סולאריים ובכך לתרום לאגודה ולעתידם הכלכלי והחוסן
2 דק' קריאה
לא קל להתמודד עם מיתוס. שאול ובר עושה זאת בזהירות וברגישות, בספרו החדש ״חנה סנש, הכוכב שנפל בטרם עת״ *תמונה ראשית: כרטיס הגיוס של סנש לארגון ההגנה. זכתה להנצחה נרחבת, הרבה מעבר לכל שאר
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן