סמלת דוניא זאהדה, חיילת בודדה בכפר המכבי. מד"נית במוסדות חינוך של בני מיעוטים
חיילת בודדה שמתגוררת בקיבוץ כפר מכבי, מוסלמית שמשרתת בצה"ל כמדריכת נוער במוסדות חינוך של בני מיעוטים, סמלת דוניא זאהדה, סיפור לא שגרתי במציאות הישראלית, על נערה שלא מוותרת והולכת עם האמת שלה.
היא נולדה בירושלים למשפחה מוסלמית. כשהייתה בת שנתיים התגרשו הוריה והיא עברה עם אימה לחיפה. עקב מחלת האם עברה דוניא לפנימיות ומגיל ארבע התחנכה בפנימיות ומוסדות. בזמן לימודיה בתיכון החליטה לעזוב את הפנימייה ולהתחיל בחיים עצמאיים. היא חזרה לחיפה, המשיכה את לימודיה בתיכון, ובחסות עיריית חיפה התגוררה בדירה בעיר יחד עם נערות נוספות. היא מצאה עבודה בעיריית חיפה כפקידה ושם פגשה באלי עטרי, שעוסק בהכנת נערים לקראת השירות הצבאי. דוניא החליטה להתגייס לצבא.
נערה ערביה מוסלמית שמחליטה להתגייס לצה"ל. איך מקבלים את זה בסביבתך – משפחה, חברים?
"אחי הגדול התגייס גם הוא לצה"ל והיה לוחם בשריון. גם הוא גדל בפנימיות ולאורך השנים שמרנו בינינו על קשר טוב. הלכתי בעקבותיו והוא היה דוגמא בשבילי. הלכתי עם מה שאני מאמינה בו. אני אישה חזקה, עצמאית, יש לי עוצמה ואני אוהבת לאתגר את עצמי. לא הסכמתי לשים עלי הגדרות של אחרים. ידעתי שזה יהיה מאתגר וקיבלתי הרבה סיוע מאנשים סביבי. הלכתי עם האמונה שלי."
על אף הרצון והאמונה, התהליך מול צה"ל לא היה פשוט. "עברתי תהליך לא קל. בתור מועמדת לשירות שהיא ערביה מוסלמית יש יותר שאלות, זה לא רגיל שנערות ערביות מתגייסות. אלי עטרי עזר לי עם לשכת הגיוס, ואני המשכתי ונלחמתי, עמדתי על שלי. לא ידעתי אז שניתן להיעזר במנהל האוכלוסין, שעוזר לבני מיעוטים."
איך קיבלו אותך החיילים והחיילות בבסיסים אליהם הגעת?
"לא הרגשתי יחס אחר בתור ערבייה. לא חשתי בגזענות. בכל מקום הגעתי וסיפרתי על התהליך שאני עוברת. בלי מסכות, בלי להסתיר ובלי להתבייש. הייתה הרבה התעניינות, באווירה טובה, וחשתי הרבה תמיכה מסביב. כשאת באה עם האמת שלך – אנשים יחבקו אותך."
הלכתי עם האמת שלי
דוניא רצתה להתגייס למשטרה במסגרת שח"מ (שירות חובה במשטרה). זה לא צלח, אך היא לא ויתרה "כל תפקיד בצבא הוא תפקיד משמעותי, כל עוד מאמינים בדרך". היא גויסה כלוחמת של פיקוד העורף ובהמשך שובצה כמד"נית (מדריכת נוער) במוסדות חינוך של בני מיעוטים. הנערות שדוניא מגייסת וכל עבודתה נעשית במסגרת *מנהל אוכלוסיות".
"נכנסתי לבתי ספר לפעמים עם מדים, לפעמים על אזרחי, תלוי בסביבה. היה לי מאוד חשוב לכבד את הסביבה אליה באתי וקיבלו אותי בצורה טובה ונעימה. עודדתי נערות ערביות-מוסלמיות, נוצריות לעשות שירות צבאי, ויש נערות שכבר נמצאות בתהליך.
זה היה תפקיד משמעותי עבורי, יש הרבה שרוצים לתת ולתרום ולא יודעים איך לעשות את זה. אני נמצאת שם לעזור ולכוון את הנערות האלה, מה שלא היה לי. אני זמינה עבורן בכל שעה, מדברת, נותנת מענה. לא רוצה שתהיה להן חוויה שלא אכפת מהן או שאין להם עם מי לדבר ולהתלבט.
זה תהליך מאתגר עבור נערות בחברה הערבית. לא תמיד הסביבה תומכת, לעשות את זה לבד זה קשה. לא בכל מקום זה מתקבל בעין יפה, לרוב נערות לא יוצאות כך מהבית. בחלק מהמשפחות זה לא מתקבל טוב.
"במקרה שלי האחים תמכו בי, וגם מי שמכיר אותי מחיפה. הרגשתי שגאים בי. והיו גם כאלה ששאלו – למה התגייסת? אני הלכתי עם האמת שלי, הלכתי ועשיתי מה שחשבתי שנכון בלי להתחשב במה שאומרים."
דוניא, בת 23, שהתגייסה יחסית מאוחר ועומדת כעת בפני שחרור, מספרת שהדרך לא תמיד הייתה פשוטה. "למדתי לא לוותר, למדתי הרבה על עצמי ועל הכוחות שיש בי. אני מסתכלת על התמונות ומתרגשת. נכנסתי תמימה, לא ידעתי הרבה על הצבא, זו מסגרת שונה, מחליטים בשבילך.
מסגרת שצריך לכבד את החוקים שלה ויש לא מעט מכשולים שצריך לעבור. זה היה עבורי אתגר אישי וזו חוויה טובה."
בשל נסיבות חייה עשתה דוניא את השירות הצבאי כחיילת בודדה, ועברה לגור בקיבוץ כפר מכבי.
איך הגעת לקיבוץ?
"כשהתגייסתי, גרתי בבית החייל בחיפה ואין שם הרגשה של בית. אני אדם חם ורציתי שתהיה לי חברה, אנשים שאוכל להתחבר אליהם. הצבא עזר לי להגיע לכפר מכבי. בקיבוץ קיבל אותי אדם מדהים בשם קובי, קיבלתי חדר בשכונה של החיילים הבודדים ו- נעשיתי יד ימינו.
כל חייל שהגיע עזרתי לו להשתלב, באוכל, כביסה, בחיבור לאחרים. אני חברותית ואוהבת לקרב בין אנשים. אולי כי אני בעצמי יודעת מה זה להיות לבד, חשוב לי להכיר אנשים ולהיות בחברה. בקיבוץ 'אימצו' אותי אתי דויטש ומשפחתה והיה חיבור מדהים. אני מרגישה בת משפחה ויש יחסי חברות קרובים עם הילדים. אתי היא ממש כמו אימא בשבילי."
באמצע פברואר, בסיום שירות משמעותי, תשתחרר סמלת דוניא זהאדה מהשירות הצבאי.
מה התוכניות שלך לעתיד?
"תוך כדי השירות הצבאי למדתי וקיבלתי תעודה לאבחון עפ"י שפת הגוף. קיבלתי מלגה ללימודי מנטורינג לנוער בסיכון. אני לומדת באוניברסיטת תל אביב, כשהשיעורים מועברים דרך הזום. עד יוני אסיים את הלימודים והמטרה היא לאמן נוער. אני חושבת שלנערים יש פחות עזרה (מאשר לנערות) ואני אוהבת אתגרים. פרט לכך אני לומדת לפסיכומטרי וממשיכה להתגורר בקיבוץ כפר מכבי."
את חושבת שיהיו נערות נוספות מהחברה הערבית שילכו בעקבותייך?
"כבר יש נערות מהחברה הערבית שמתגייסות. מבחינתי זה לא יוצא דופן, אפילו שהסביבה רואה זאת כך. יש הרבה נערות ערביות שעושות שירות לאומי. הנוער הערבי כיום רוצה להשתלב בחברה וזה טוב, זה נותן הרגשה טובה. רוצים להתגייס ולתרום למדינה.
"מבחינתי, השירות הצבאי וגם הרצון לעזור לנערים, זה להחזיר למערכת על כל מה שאני קיבלתי. כשאמי חלתה והייתי ללא הורים – נתנו לי יד , תמכו בי, הרימו אותי. עברתי חוויה מעצימה וגם כשלא היה קל רציתי לשרת בצה"ל. אני לא פוחדת ממי שאני. אני בטוחה בעצמי ומרגישה שהגעתי רחוק. יש לי חברים טובים שמחבקים גם כשדרכי שונה מדרכם. גם מי שלא הסכים איתי – תמך בי. וזה מרגש. אני רוצה לצאת לאזרחות וללוות נערים. אני לא יכולה לראות נער במצוקה ולא לעזור. אכפת לי ממה שקורה סביבי ואני רוצה להמשיך לתרום ולתת."
חיילים בודדים בכפר המכבי
מפעל אימוץ החיילים הבודדים בתנועה הקיבוצית רשום על שמו של צביקה לוי ז"ל, "אבי החיילים הבודדים". היום אחראית על התחום בתק"צ יעל אייזנר. בקיבוץ כפר המכבי מאמצים חיילים בודדים כבר כ-13 שנה.
קובי דוסטקם, האחראי על התחום בקיבוץ בחמש השנים האחרונות: "יש אצלנו היום 12 חיילים וחיילות, מארצות מוצא שונות, כולל ישראל. הקיבוץ ואני, השליח, דואגים לכל מחסורם – משפחה מאמצת, אוכל בסופי שבוע, השתתפות באירועים בקיבוץ, בריכה בקיץ וכיו"ב. הם גרים כל אחד בחדר משלו, שיש בו את כל מה שבן אדם צריך בחדר. למותר לציין שהכל ניתן ללא תשלום. אנחנו רוצים שהם ירגישו בבית, וזה הכי חשוב."
יש מי מהם שנשאר בקיבוץ אחרי שהשתחרר?
"בדרך כלל הם נשארים חצי שנה אחרי השחרור, הצבא מאפשר את זה. חלקם או חוזרים לארץ מוצאם, או עוברים למקום אחר בארץ. דוניא למשל רוצה להישאר. בכל מקרה אנחנו שומרים אתם על קשר, גם עם אלה שבחו"ל וגם עם אלה שבארץ".
