בבירקנאו סיפרו מיכל ליצ'י ואופיר אנג'ל, בני דודים מרמת רחל, את סיפורו של סבא רבא שלהם שהיה ביחידת הזונדארקומנדו בבירקנאו. בלובלין נפגשו עם רופאה פולניה בת 40 שכל חייה הייתה אנטישמית עד שבעקבות מפגש עם היהדות הפכה לאוהבת ישראל. 30 נערות ונערים מארבעה קיבוצים יצאו במשלחת אל מחנות ההשמדה בפולין
אמצע הניקיונות של פסח והנייד מצפצף. הודעה שנשלחה מהנייד של בני הבכור ובה צילום שמם של סבא רבא שלי וסבתא רבתא שלי כפי שמופיעים בספר החיים הגדול שבאושוויץ. אני מתיישבת ומתחילה לבכות.
בעוד המסעות של משלחות הנוער אל מחנות ההשמדה בפולין מטעם משרד החינוך הופסקו בשלוש השנים אחרונות על רקע מחלוקות שונות בין המדינות וכן או לא יתחדשו בקרוב, יצאה בסוף מרץ בהתארגנות פרטית, מתוך בחירה ובימי חופשת החג, משלחת של כ-30 נערות ונערים בני כיתות יא'-יב' מהקיבוצים שדות ים, מעלה החמישה, רמת רחל והחותרים למסע אל העבר, אל מחנות ההשמדה, אל הגטאות, לפולין.
אנחנו, ההורים שנשארו בארץ, קיבלנו בכל ערב סיכום של היום. שמות, ערים, יערות, מחנות, בכמה מילים וקצת תמונות. הד ממרחק של החוויה העצומה שחווים מקרוב הנערות והנערים.
עולם שהיה ונמחק
27.3.23 יום ראשון למסע
"יצאנו לבית הקברות היהודי בוורשה, שוחחנו על עולם שהיה ונמחק, על רצח של שפת היידיש ועל השימוש בבית הקברות בזמן השואה והמרד.
לאחר מכן פגשנו באנדרטת קורצ'אק (לידיעה, ותגידו גם לילדים, קורצ'אק היה יהודי), משם פנינו לראות את אחרוני הבניינים של הגטו, ובסיום צעדנו במסלול הגבורה.
היה קר נורא, ומעייף מאוד, אבל הילדים עמדו ביום הראשון בגבורה".
את המשלחת הוביל רם יקיר (54) ממושב אודים, גמלאי של המשטרה: "הסיפור שלי עם השואה מתחיל בגיל צעיר. במשפחה שלי לא דיברו ולא סיפרו, אבל אחד השכנים שמואל וילנברג היה אחד האסירים בטרבלינקה שהשתתף במרד שהיה שם, והוא אסף את הנוער וסיפר לנו מה שהיה".
את ההחלטה להפוך למדריך משלחות נוער בפולין קיבל כשהשתתף במשלחת של "עדים במדים" ב-2009 וב-2016 כשהוא לקראת פרישה מהמשטרה למד ב"יד ושם", שנה לאחר מכן התחיל להוציא מסעות. רם מקפיד לצאת ללא יותר משלושה-ארבעה מסעות בשנה "ובכל פעם המסע קצת אחר. אני קורא, לומד דברים חדשים, מתפתח בתחום, נחשף לעדויות ובעקבות זה משנה את התכנים, אין שני מסעות זהים. זה מסע קשה עם לא מעט דמעות, גם שלי, וחשוב לי להמשיך ולהתרגש מכל עדות, גם עבורי וגם עבור הנערות והנערים שעוברים את המסע בפעם הראשונה וכנראה היחידה בחייהם".
28.3.23 יום שני למסע
"התחלנו את הבוקר בעיירת טיקוצ'ין, שמענו את ההיסטוריה של העיירה שהוכרזה כעיירה לשימור, וכל המבנים המקוריים של הקהילה היהודית שהייתה בה שרדו. ביקרנו בבית כנסת שמשמש היום כמוזיאון. דיברנו על מהותו של בית כנסת, שוחחנו על דמויות מרכזיות בחיי הקהילה היהודית, כמו המלמד, הבלגולה, השדכנית ואחרים, ואז הגענו ליום חיסול הקהילה. יצאנו בעקבות מסלולם של היהודים ליער לופוחובה הסמוך, אל בורות הירי, שם נרצחו יהודי עיירת טיקוצ'ין. (לילדים היה שם רגע מאוד קשה, הם התחילו לקלוט את המסע…).
המשכנו אל מחנה ההשמדה טרבלינקה (להדרכה של שלוש שעות בשלג). דיברנו על ההשמדה, גודל מחנה השמדה לעומת גודל מחנה עבודה, מי מגיע ובאיזה מצב פיזי מגיעים אל מחנה השמדה.
היה יום מורכב לכולם. ראינו נופי שואה – מקומות שכבר אין בהם כלום ונשאר לנו רק לדמיין ולהשלים בעצמנו את התמונות למציאות שיש כרגע".
מסלול המסע עובר במקומות המשמעותיים ובמחנות ההשמדה הגדולים – בית הקברות היהודי בוורשה, בורות ירי, גטאות, מחנות ההשמדה מיידנק, טרבלינקה, בירקנאו, אושוויץ. יחד עם זאת רם מקפיד על מינון התכנים ושילוב תכנים יותר "קלים לעיכול" בין ימים בהם יש קושי מנטלי גדול. "יש עליות ומורדות ואני בונה את המסלול כך שלא יהיה עומס כבד יום אחרי יום".
רק שם נותר
29.3.23 יום שלישי למסע
"התחלנו את הבוקר עם סיור קצר בעיר העתיקה של לובלין, עם הדרכה על העיר, והדרכה על משמעותה של קהילה התומכת החוליות החלשות שבה, כמו היתומים הקשישים, והחולים. ראינו את בית היתומים, ושמענו על פינויו האלים, ועל הצטרפות המורות אל התלמידים, ללא ידיעה מה הגורל הצפוי להם, חצי שנה לפני שיאנוש קורצ'אק עשה זאת.
לאחר מכן הגענו למוזיאון בראמה גרוצקה. מרכז שפועל לאיתור ושיחזור התיעוד על יהדות לובלין שנמחקה. קלסרים של בניינים שנהרסו, קלסרים של תמונות האנשים ושל סיפוריהם האישיים של הנרצחים, ככל שניתן לדעת".
דווקא במוזיאון הזה אומר רם שהופתע מהתגובה העוצמתית של הנערות והנערים. "זה סיור עם תוכן פחות 'כבד'. כל הרובע היהודי נמחק והמוזיאון מיפה ושחזר רחובות, בנינים, הכין קלסרים ובהם מידע על מי שחי שם. למשל, יש תמונה, כמו תמונה כיתתית, והפנים של כולם מטושטשות פרט לאדם אחד שעליו אוספים ומתעדים בקלסר את המידע. היה שם קלסר של ילד בן 7, הקלסר היה ריק. היו חיים ורק שם נותר. הפתיע אותי הרושם החזק שזה הותיר בילדים".
"המשכנו לסיור במוזיאון-תיאטרון NN (no name), המספר את מורכבות השמדת קהילות היהודים בלובלין ואת סיפורה של הילדה שגדלה בבית היתומים (כיום המוזיאון-תיאטרון) שכל הזמן אמרו לה להשתמש בשמה הנוצרי, עד כדי שהיא שכחה את שמה היהודי ומי היא (ומשם השם no name)".
בין פולין לישראל
לרם חשוב לשלב במסע היכרות של הנוער הישראלי עם פולין והפולנים של היום. "זה הייחוד העיקרי שלא היה במשלחות של משרד החינוך, חשוב לי שתהיה לנוער שלנו הכרות עם פולין ועם הפולנים של היום. לשמוע מהם מה אומר להיות פולני, לפגוש פולנים אוהבי ישראל ולהבין מה זה אומר עבורם ולמה. ערכנו קבלת שבת עם משפחה נוצרית שמקיימת את כל מצוות היהדות, שחוגגת את השבת ואת החגים שלנו ולא חוגגת את חג המולד. הם מאמינים בישו, ומבחינתם ישו האמין ביהדות, והם רוצים לעשות כמותו. הם חוגגים חנוכה ועורכים ליל סדר ולא אוכלים חזיר".
בלובלין נפגשו גם עם רופאה בת 40, שהעידה על עצמה שכל חייה הייתה אנטישמית "היא אמרה שבכל שיחה תמיד בסוף היהודים היו אשמים. ב-2016 היה לה מפגש עם היהדות ומאז הפכה לאוהבת יהדות ולאוהבת ישראל וביקרה בישראל מספר פעמים. חשוב לי שיכירו את פולין ולא רק 'שואה'. את הפוליטיקה של פולין, את המעבר מדמוקרטיה לדיקטטורה שעובר שם על המדינה".
"משם נסענו למחנה מיידאנק הסמוך ללובלין. החלק הקשה של היום. ראינו את המקלחות, תאי הגזים, המשרפות והר האפר. ראינו את הבלוקים של המחסנים ונכנסו לבלוק נעליים ולבלוקים בהם ישנו האסירים וראינו את הדרגשים מקרוב. הסיור היה קשה. העלה המון תהיות, מחשבות ושאלות. שמענו על חשיבותה של המשפחה הגרעינית, ועל שמירתה, הבנו מהי ציונות, מה משמעות השאיפה לישראל, גם בשנים האחרונות, ואת החשיבות של שימור הזיכרון.
בכל רגעי הקושי האלו (והיו היום לא מעט) ראיתי איך הילדים באים אחד לשנייה, בין אם לחבק ולדבר או סתם לשבת ביחד בלי מילים. הם מכילים האחד את האחר בצורה מדהימה ועוברים פה תהליך אמיתי, מתמסרים לחוויה ולכל מה שבא איתה".
30.3.23 יום רביעי למסע
"התחלנו את הבוקר בנסיעה לקיילצה. הגענו לבניין ברח' פלנטי 7 שבו נעשה פוגרום בניצולים, שחזרו לעיר מהמחנות. 46 נרצחו, אחד מהם נקבר ללא שם והזיהוי היחיד שנמצא היה המספר על ידו.
המשכנו לבית הקברות היהודי, להסבר על אקציית הילדים. הפרדת הילדים מהוריהם, ורצח הילדים (בני שנה עד עשר) בקבר אחים בבית הקברות. ליד האנדרטה של קורבנות הפוגרום 'הבאנו' את ירושלים לאלו שרצו להגיע אליה, בדמות אצטרובלים שאספנו במיוחד בביקורנו ב'יד ושם', אותם כל אחד הניח על הקבר.
במקום זה פגשנו בנציגי 'הקרן לפיוס'. פולנים ציוניים שאוהבים את ישראל. במפגש, הם התנצלו בשם העם הפולני על מה שנעשה על ידי העם שלהם לעם שלנו בקיילצה בפוגרום. מרגש לראות אהבה של בני מדינה אחרת בתקופה שבה האנטישמיות בעולם גואה. אולי יום אחד גם אנחנו נשכיל לאהוב ולא להאדיר שנאה".
בימים אלו ממש חתמו ישראל ופולין על הסכם החזרת משלחות הנוער, הסכם שמעורר לא מעט ביקורת מצד היסטוריונים וחוקרי שואה. לדרישת הפולנים נוספו אתרים ובהם אתרי הנצחה לרוצחי יהודים כפי שפורסם בעיתון "הארץ" (10.4.23). רם פחות מתרגש מהספין התקשורתי: "בסיס ההסכם הוא המשפט 'הצגת התמונה המלאה'. רוב מדריכי המשלחות לפולין מנסים להציג את התמונה המלאה, שהיא תמונה מורכבת. האחראים לשואה הם הגרמנים, ומי שסייעו להם היו רבים מתושבי המדינות הכבושות (אוסטריה, פולין, צרפת, בלגיה, אוקראינה,איטליה, הונגריה, יוון ועוד). בהסכם שנחתם עם פולין יש המלצות על ביקורים במגוון אתרים, בחלקם אנחנו מבקרים ממילא. אין דרישה למינימום ביקורים ואין איסור על ביקור באתרים אחרים.
חשוב לזכור בהקשר הפולני שיש מי ששיתפו פעולה עם הגרמנים, אך יש גם את אלו שסיכנו את חייהם וחיי משפחתם בסיוע ליהודים. יש מקומות בהם היו פולנים רוצחים ויש מקומות בהם פולנים הצילו יהודים. אני לא נותן הקלות, אבל אני מספר גם וגם. המדריך הפולני יכול לספר רק על הצלת יהודים על ידי פולנים והמדריך הישראלי יספר גם על ההצלה וגם על הרצח שנעשה, מבחינתנו אין שינוי".
אגב חידוש המשלחות, בתור מי שהוציא גם משלחות תחת משרד החינוך, יש שוני בין משלחות של בתי הספר למשלחת קטנה ופרטית?
"זו פעם ראשונה שאני מוציא משלחת פרטית, קבוצה קטנה מאפשרת להיכנס למקומות שאי אפשר להביא אליהם עם קבוצות גדולות. יותר קל מבחינת אופרציה וגמישות לעצירות ולאוכל ויש פחות פאניקה בנושא האבטחה שמאוד מורגשת במשלחות של משרד החינוך. החיבור עם הנערים והנערות היה מצוין, בבתי הספר התלמידים מחוברים למורה וכאן נוצר חיבור ברמה האישית, פעם ראשונה שאני מכיר את השמות של כל ילד וילדה. מבחינתי כמדריך זה הכי נוח שבאים נערים ונערות שרוצים לשמוע, לראות, ללמוד".
היה ויכוח במערכת החינוך לגבי המסעות האלה והאם נכון להוציא את כל התלמידים.
"יצאתי עם משלחות של בתי ספר, חלקם טובים וחלקם פחות. חלק מהתלמידים יצאו כי זו הזדמנות לטוס לחו"ל ותוך כדי המסע אפשר היה לראות את השינוי שהם עברו, את ההתבגרות והיו כאלה שנשארו מנותקים לאורך כל המסע וענין אותם מתי אוכלים, מתי קונים, מתי מגיעים.
יש גם יתרון גדול בלהוציא את כל התלמידים, אי אפשר לדעת מראש מי ה'ברדקיסט' שהמסע ישנה אותו, יבגר אותו ויהפוך אותו למחובר חברתית. משלחות מבית הספר זו בערך ההזדמנות היחידה לחוות וללמוד את המסע לפולין. מטעם הצבא יוצאות קבוצות קטנות ומעטים מאוד עושים את המסע הזה כבוגרים. מי שלא עבר את המסע הזה בבית ספר כנראה לא יגיע לזה ופעם אחת בחיים צריך להגיע כדי לראות ולהבין".
שישה מיליון אחים
31.3.23 יום חמישי למסע
"היינו היום בהדרכת בירקנאו (אושוויץ בירקנאו). התחלנו את ההדרכה מחוץ למחנה ברמפה היהודית בה ירדו מהרכבת עד שנת 1943. לאחר מכן המשכנו ברגל לבירקנאו. עקבנו אחר 'מסלול המוות האיטי' של היהודים שנבחרו לעבודה. נכנסנו לצריפי מגורי האסירים (קרנטינה), ולצריפי השירותים (לטרינות). עברנו לאורך הרמפה בה עצרה הרכבת משנת 1944, וצעדנו בדרך הקצרה בה הלכו מי שנבחר ל'מסלול המוות המהיר' כלומר לרצח מיידי בתאי הגז.
ליד תאי הגז ההרוסים, שמענו את סיפורו של סבא רבא של מיכל ואופיר מרמת רחל".
את הסיפור על סבא רבא של מיכל ליצ'י ואופיר אנג'ל, בני דודים מרמת רחל, שמעו חברי המשלחת עוד בשלב ההכנה במפגשים בארץ. יוסף, סבם, סיפר על אביו שהיה ביחידת הזונדארקומנדו בבירקנאו. הוא סולק מהיחידה, שתפקידה פינוי הגופות מתאי הגזים ושריפתן במשרפה, בשל עברה שעשה ובזכות זה ניצל. יוסף סיפר לבני ובנות הנוער גם על בנו שהיה כדורסלן, ספורטאי מצטיין, שהיה אמור להתגייס ליחידה עורפית. בעקבות המסע לפולין שעבר החליט להתגייס לשייטת ונהרג בתאונת צלילה עם חבר נוסף. לאחר מותו מצאה המשפחה במגרה שיר בשם "שישה מיליון אחים", שנכתב בעקבות המסע לפולין. השיר הולחן על ידי דוד ד'אור והוקלט בפרויקט מיוחד בו מולחנים ומוקלטים שירים שנכתבו בעקבות המסעות.
"במהלך הביקור בבירקנאו בקרמטוריום 2, העברתי לילדים הדרכה 'טכנית' על המקום" מספר רם. "שני בני הדודים סיפרו שוב את הסיפור המשפחתי שלהם. חשוב לי לשלב סיפורים אישיים כשיש כאלה. היה לנו בקבוצה סיפור אישי נוסף בו הוענק תואר חסיד אומות עולם למשפחה שהצילה את הסבא של אחת ממשתתפות המשלחת. הסיפורים האישים האלה מחברים את בני הנוער לחברים שלהם".
"בירקנאו הוא עבורי מחנה קשה" אומר רם. "יש המון עדויות, חלקן קשות מידי ולא את כל העדויות אפשר להקריא. יש עדויות קשות מידי שילדים לא צריכים לקרוא ולשמוע, 'פורנוגרפיה של השואה', יכול להיות שיהיו כאלה שיוכלו להכיל, אבל אי אפשר לדעת למי מהם יתחילו סיוטים".
"בכל דמעה שעוד תרד יגיע צחוק"
1.4.23 יום שישי למסע
"התחלנו באזור גטו קרקוב וככר גיבורי הגטו. ראינו את בית המרקחת של חסיד אומות העולם תדיאוש פנקייביץ, את ככר השילוחים של קרקוב ואת שרידי חומת הגטו, ושוחחנו על חוסר האונים בגטו, ועל קשיי הבריחה ממנו.
משם צעדנו לרובע היהודי העתיק, ממנו גורשו היהודים לגטו. למדנו על ריבוי בתי הכנסת ונכנסנו לתצוגה בבית הכנסת העתיק ביותר. בהדרכה שהוקדשה לזכרו של בנייה ריין וצוות הטנק שלו שנהרגו ב– 2006, שוחחנו על מגוון הדעות בעם היהודי, ועל החשיבות שבקבלת דעות אחרות".
2.4.23 יום אחרון למסע
יום אחרון, אושוויץ 1 וטקס 'לכל איש יש שם'. היה לנו מסע שכלל הכל- קושי, עצב, בגרות, שמחה והנאה, כעס, הלם, זעזוע, הכלה. הילדים הוצפו רגשית והכילו אחד את השני בצורה שלא ראיתי אצלם לפני.
נסענו לבנדין להדרכה על התארגנות תנועות הנוער, על מנהיגות צעירה, ועל חובתם של הצעירים לדאוג לעתידנו, כעם וכמדינה".
בכל בוקר, כאשר הנערים והנערות ישובים באוטובוס, הם קיבלו קלף ובו ציטוט המחבר לתוכנו של אותו יום, ברקע התנגן השיר "מכתב לאחי", שיר מלווה למסע. "כמו בשיר", אומר רם, "גם בני ובנות הנוער במסע עוברים טלטלה רגשית, אבל יודעים שבסופו יצאו מחוזקים".
"התחברנו לשורשים שלנו"
אופיר יקיר (23) מדריכת נעורים בקיבוץ שדות ים וביתו של רם, מדריך המסע
"למדנו דרך הרגליים על ההיסטוריה של העם שלנו, ראינו ובכינו במחנות ההשמדה, במחנות העבודה, חיפשנו בלי הפסקה שמות בספר השמות הגדול, ערכנו טקסים, שרנו התקווה בכל אתר חשוב שהגענו אליו, ייצגנו את ישראל בכבוד עם דגלים על גבנו, התחברנו לשורשים שלנו, גילנו דברים על הסובבים אותנו, הבנו כמה נושא השואה קרוב אלינו גם לחיים היום, קלטנו כמה הנושא מקיף אותנו ולכמה אנשים שאנחנו מכירים הוא קרוב.
ומעבר לנושא השואה, ואפילו בזכותו קיבלנו פרופורציות על החיים, הבנו שכלום לא מובן מאליו, שזה הזמן להודות על מה שיש, להודות על המשפחה המדהימה שיש לכל אחד ואחת מאיתנו, להודות על החברים שמקיפים אותנו, וגם על החברים החדשים שהכרנו במסע והרגיש שהפכו להיות כמו משפחה.
מהצד, כמדריכה, ראיתי את הילדים מתבגרים ומשתנים. ראיתי את הקושי של כל אחד ואחת ומעבר לכך את ההכלה של חבריהם. ראיתי אותם מתמודדים עם הקושי של עצמם ויחד עם זאת הולכים לשבת ליד חבר אחר. לפעמים רק לשבת/ לעמוד לידו, לפעמים לתת חיבוק או לשים יד או פשוטו כמשמעו- כתף תומכת. כמעט בכל מחנה אנשים הלכו מחובקים בזוגות זוגות או בקבוצות קטנות, מדברים ומשתפים, מתמודדים ביחד עם הקושי הגדול.
בכל שיחת ערב שהייתה הם שיתפו, דיברו, קיבלו את כל האמירות ואת כל המחשבות אחד של השנייה וגם את המחשבות שקשה לבטא במילים.
הילדים עברו תהליך התבגרות שאי אפשר להסביר במילים ואי אפשר גם להעביר את ההרגשה שלי, כמדריכה, שרואה אותו מתרחש לי מול העיניים.
כמו שהרבה נערים אמרו, עדיין לא עיכלנו את כל מה שעברנו שם והאסימונים לאט לאט ימשיכו לפול ויהפכו אותנו לאנשים טובים יותר".
סוף ראון (18), שדות ים
למה החלטת לצאת למסע לפולין?
"נסעתי לשמוע על העבר של המשפחה ושל המדינה. רציתי לצאת מסע משמעותי".
מה היו הרגעים הכי קשים?
"הביקור בתאי הגזים, אתה רואה איך זה בנוי, עומד במקומות שבהם הם הלכו.
גם הסיפור על עמוד התלייה היה קשה מאוד. אח הבריח לאחותו לחם, העונש שלה היה מוות בתלייה ואת אחיה אילצו להחזיק את החבל משך יום שלם. למחרת גם הוא הוצא להורג בתלייה. העדויות ששומעים יחד עם מה שרואים במקום יצרו את האפקט".
אולי זו חוויה קשה מידי, שבני נוער צעירים מדי להכיל?
"לא, אני לא חושב שאנחנו צעירים מידי, אנחנו מבינים ומפנימים למרות הקושי להבין ולעכל.
לא היה רגע שהרגשתי שזה קשה מידי עבורי".
מה החשיבות להוצאת משלחות למסעות לפולין?
"חשוב שיבינו שיש לנו רק ארץ אחת, אם לא תהיה לנו מדינה זה יכול לקרות שוב. כשיש לנו ארץ משלנו יש לנו על מה להגן. זה משמעותי וחשוב לצאת, ומעבר לתוכן הקשה, בין לבין יש את הביחד, בתוך החוויה העוצמתית הזאת הכרתי אנשים חדשים והתחברתי אליהם".