פרשת ואתחנן דברים פרק ו' {א} וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: {ב} לְמַעַן תִּירָא אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל חֻקֹּתָיו וּמִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּלְמַעַן יַאֲרִכֻן יָמֶיךָ: {ג} וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וַאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (פ) {ד} שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד: {ה} וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ: {ו} וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ: {ז} וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: {ח} וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: {ט} וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ .
ביהדות, מצווה היא חובה הלכתית על האדם ובמיוחד ליהודים. מקור המצוות דאורייתא (בתורה שבכתב ושבעל פה) ועליהן נוספו מצוות דרבנן המהוות תוספות שהוסיפו חכמים לאורך הדורות. מקור המילה מצווה נגזר מהמילה "צו", (ציווי). מלשון חז"ל ואילך, המונח "מצווה" כולל את ציוויי התורה כפי שהן מרוכזות בהלכה היהודית. בלשון המקרא ישנה הבחנה בין סוגי ציוויים שונים שיש לשמור – מצווה, חוק ומשפט: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם" (דברים, ז יא).
בפרשנות הדתית, תכלית המצוות היא להביא את האדם לדבקות באל ולקדושה, כפי שעולה מנוסח ברכת המצוות, "ברוך אתה ה'… אשר קדשנו במצוותיו".
"קריאת שמע" (ד -ט) היא הצהרת נאמנותו המוחלטת של האדם מישראל לה', אלוהיו, המבטאת את עיקר העיקרים של האמונה הישראלית – יהודית המונותיאיסטית -האורתודוכסית שהוא האמונה באל אחד, יחיד ובלעדי. חז"ל קבעו שהצהרה זו מחייבת כל יהודי לקבל על עצמו "עול מלכות שמיים", כלומר לקבל את שלטון ה' בעולם, לדבוק בו באהבה ולקיים את מצוותיו, בכל זמן, בכל מצב ובכל מקום.
ההלכה היהודית קבעה, שחובה לקרוא את "קריאת שמע" פעמיים ביום, בבוקר ובערב (בתפילות שחרית וערבית בגלל שכתוב כאן : ו"ְדִבַּרְתָּ בָּם … וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ"
היא כוללת ארבעה מרכיבים: הכרזת אחדותו של האל, אהבת האל, זכירת המצוות מידי יום ויום והוראתן בהתמדה לדור הבנים ועשיית מעשה סמלי להדגים זאת.
על הציווי כאן לאהוב את ה': וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ נשאלות כמה שאלות כגון: מהי אהבת האל? איך היא מתבטאת? איך אפשר לצוות על מישהו להרגיש רגש כלשהו? רש"י (רבי שלמה יצחקי) מפרש: אינו דומה העושה מאהבה לעושה מיראה". כוונתו של רש"י היא, שאהבת ה' היא קיום מצוותיו בחיבה ובאהבה כי אם אדם שומר מצוות מתוך אהבה לה', הוא מקיים אותן טוב יותר מאדם ששומר עליהן רק מתוך יראה.
רש"י מוסיף ומפרש – ּבְכָל נַפְשְׁךָ – אפילו הוא נוטל את נפשך. יש לאהוב אותו גם אם הוא הורג אותך. בְכָל מְאֹדֶךָ – בכל ממונך. יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו. כלומר גם בכל כספך ורכושך. תערובת של כבוד ופחד כלפי האל.
וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. לאות או לסימן המשמשת תזכורת מוחשית למצוות. חז"ל טענו שהאות על היד היא התפילין של יד ו"טוטפות" הן התפילין של ראש.
ההלכה גם קובעת שזו חובה עבור כל איש מישראל, והנשים פטורות ממצווה זו, אם כי היא לא אסורה עליהן, כלומר שהן לא חייבות אך רשאיות להניח תפילין ולכן יש כיום גם
נשים המניחות תפילין, וידוע שבנות רש"י נהגו להניח תפילין. חז"ל גם טענו שמיכל בת שאול המלך (אשתו של דוד המלך) הניחה תפילין.
בחפירות ארכיאולוגיות בקומראן ליד ים המלח ובמצדה, נמצאו תפילין עתיקות מן המאה הראשונה לספירה, וגם מימי מרד בר-כוכבא במאה השנייה לספירה. תפילין אלה זהות למוכרות לנו היום.
פרשת ואתחנן דברים פרק ו'
הרבה גלית כהן קדם (רפורמית) כותבת, שהצהרת האמונה העיקרית ביהדות מצליחה לפנות ליחיד שבקולקטיב, ומזמינה אותו לשמוע. לא לעשות, לא לחסל, לא לשנות, אלא לשמוע. מתוך השמיעה, באה המחוייבות. משמעות נוצרת מהיכולת להאזין לעצם הקיום; להאזין לקולות המגוונים שבקרבנו כעם, כאנושות, ולחוש אהבה, להתמסר לפלא החיים. להניח לציניות. להנכיח את הגוף, את הבית, את הדרך כבעלי משמעות בהוויה רגע יהודי כזה, של הקשבה לנשימה, לנשמה, להלמות הלב של עצמי ושל הזולת, זו מצוות שמע.
היא גורסת שמשמעות וזהות שזורים זה בזה. היחסים שלנו עם הסובבים אותנו, עם עצמנו, עם הטבע, עם הזמן, מכוננים זהות המכוננת משמעות. זהות מעניקה לנו מערכת של תשובות לשאלות קיומיות כגון: מי אני? מאין באתי? מה תכלית קיומי?
זהות מוּלֶדֶת קולקטיבית, היא כר פורה לצמיחה אישית, גם מתוך התנגדות, מרד ודחייה. היא מקשה: אילו חלקים בזהות המשפחתית, המעמדית, התרבותית והדתית שלי היא מנשלת מעליה? מאילו כבלים עליה להשתחרר? אילו שינויים יש לבצע? מה כוחה בתהליכים אלה?
פרופ' נתנאל לאור שואל כיצד ידבק בן תמותה באהבה ל"נעלם", ש"אין לו דמות הגוף ואינו גוף"? בזה שאין מחשבה אנושית יכולה לתפוס אותו? לכאורה ניתן רק לצוות על אהבתו, שאין אהבה טבעית אליו מן האפשר. הרמב"ם מסביר פילוסופית היתכנות אהבת האל המופשט. שפינוזה מקדם ההפשטה, משמר אהבת האל, ומוביל לכפירה. פרויד מסלק את האל והרעיון הדתי כאשליה מזיקה. הוא קרוב אלי בהשקפתי המשוחררת מקיום מצוות ומהיראה לאל.
הרמב"ם, טוען שהפתח לאהבה זו היא התבוננות האדם בגדולת מעשה האל – ביקום ובברואים. אך הדרך לתענוג היא הסתכלות במצוות ובפעולות האל, ו"על פי הדעת תהיה האהבה" (הלכות תשובה פ"י, ה"ו)
עמדתו של שפינוזה, המובעת בספרו "האתיקה" (1677), פסגת הישג ההכרה האנושית הינה "אהבת האלהים האינטלקטואלית". "האתיקה" שלו, הכוללת תורת הכרה ותורת נפש מכוונת לשם "שמים" – הדבקת צורה למקור ממנה נוקרה, ללא כל ספק במציאות האל. והערגה למקור היא האהבה שיאהב את האל.
פרויד ראה את האהבות הללו כנוירוזות, ובאל עצמו – תחליף אב אומניפוטנטי, המצדיק אלימות רבה בעולמנו: יסולקו האל ודתו כאשליה מעוותת מציאות, ויפנה "מקום" רחב לאהבה אנושית
זוהי עמדה שאינה מכבדת את מציאות המרחב הדתי. אין צורך בכיבוד המרחב הדתי, ניתן להסתפק בידיעה על קיומו.
במאמר "שנה לנמל תל־אביב" כותב יצחק בן־דור: "לא עת לנו לחוג, ואף־על־פי־כן מצוה עלינו לציין את יום מלאות שנה לנמל תל־אביב ולעשותו ראש־השנה לים. יותר משנחוג הישגים נשוה לפנינו צרכים, נפקח עינים על אפשרויות. יותר משהוא נכס, נמל תל־אביב, הוא כפה הפתוח לשאגה, לעורר לבבות ושרירים למעשה: מדוע החשינו ולא עשינו דיינו ומדוע אנו צועדים עתה צעדים אטיים יותר מאשר דורשת התקופה ומאשר מחייבת היכולת הגנוזה בנו. האומנם נשלה את עצמנו לחשוב, כי יש לנו שהות של מאות שנים להתפתחות שקטה?". לטעמו מצוה היא לחגוג את יום השנה לנמל ת"א ולציינו כראש השנה לים, המקביל כנראה לראש השנה לאילנות.
ישעיהו ליבוביץ': "מה שמציין את היהדות בדת המצוות אינה העובדה שיש לה מערך של מצוות ודינים שהוא מסוים מלכתחילה, אלא שהיא מכירה במערך של מצוות ודינים, אף אם פרטיהם אינם נקבעים לפעמים אלא בדיעבד. ולא זו בלבד שיש לה מערך של מצוות ודינים, אלא היהדות מתגלמת במערך זה.
אין היהדות קיימת אלא באשר היא מטילה על האדם משטר ואורח-חיים מסוים בענייני יום-יום, גם אם הגילויים המוחשיים של אורח-חיים זה מעוצבים ע"י תורה-שבעל-פה, שהיא מבטאה את הבנתם והכרתם של בני-אדם המתכוונים להגשים את משטר התורה, ולפיכך היא רחוקה מקשיחות". הוא מדגיש שהיהדות מתגלמת במצוות.
יהודה ליבס כתב ש"אהבת ה" היא יסוד היסודות של דת ישראל. היא מתייחדת לדעתו בעוצמת אהבתו של אלוהיה. זוהי אהבה אובססיבית השורפת ומבטלת את עצמה באש של קנאה. זו אהבה קשה, מכבידה ומכאיבה.
המונותיאיזם היהודי הוא, לטעמו, עניין מיתי מובהק. הוא מציין את תכונות הנפש של האל, כלומר את עוצמת אהבתו וקנאתו, ואת הדרישה הטוטאלית להיענות: 'שמע ישראל ה'"
מכאן נגזר גם אופייה ההלכתי המובהק של הדת היהודית. האל האוהב אינו יכול לסבול כל הסחת דעת ממנו. מכאן ריבוי המצוות האופפות את האדם בכל צעדיו ובכל ימיו. עבודה זרה היא חטא של חוסר נאמנות, המתואר לרוב בתורה ובנביאים בתיאורים בוטים של זנות אישה.
המתח הפנימי בנפשו של האל, שגודל האהבה מוליד בה קנאה המולידה שנאה, וגודל השנאה מעוררת את האהבה; כי אם יושמד ישראל כולו, על מי תחול האהבה? או: מי יאהב את אלהים?
פרופ' שלום רוזנברג מתקיף את רעיונותיו של יהודה ליבס וכותב בלגלוג, שהמיתוס העברי קם לתחייה. תחייה זאת לא מתרחשת במקדשים או בבתי-המדרש של המאמינים, אלא בהיכלי האקדמיה. הוספת כוח בגבורה של מעלה פירושו הוא סיוע אלוקי לעם ישראל וגילוי כוחו; ואילו התשת כוחו של מקום פירושו מניעת סיוע לעם ישראל, וממילא חילול שמו בעמים. מעשי בני אדם אינם משפיעים (מחלישים או מחזקים) על כוחו של ה', אלא על רצונו לסייע לישראל במלחמותיהם. האם זקוק האל לאדם, ובייחוד לישראל, ואולי אף לשם כך בראם? או שהעיקרון היחידי הנתון בשאלה, הוא גילויו של האל על-ידי האדם, ובייחוד אומות העולם, וחזרתם בתשובה אליו. הגברת כוחו של האל או התשת כוחו מתארים את השינויים ביחסו של האדם לאלוהים, ולא לצדדים פנימיים באלוהות.
הוא מביא דוגמא בשיטתו של א"י השל, שכינה את הגישה מהסוג הזה, 'הפאתוס האלוהי'. בימינו ניתן היסט מיוחד לכיוון זה על ידי יהודה ליבס. מיתוס זה מתבסס על ניסיון להבין מה שהוא מכנה ה"תיאו-פסיכולוגיה", ה'פסיכולוגיה' האלוהית. אלוהים נתפס כאן כמו בעל האוהב את אשתו אהבה נאורוטית.
הוא מוצא בקונספציה הנחות שאינו יכול לקבל. הבעיה המרכזית שבשיטה היא, כי המתודולוגיה שעליה היא בנויה מכשילה אותה כמה פעמים: א) הבעיה המתודולוגית הראשונה קשורה בעצם בנייתו של המיתוס. ניתן בקלות לבנות מיתוס על-ידי הטלאתם של טקסטים שונים. המיתוס יכול להתקבל על-ידי יצירת קולאז', דהיינו: על ידי תמונה המתקבלת מחיבורם של כתבים שונים מבלי שזאת מצטיירת בטקסטים המקוריים. ב) זהו ניסיון למצוא מעין מפתח אוניברסלי לתופעות השונות של התרבות היהודית. ג) הכיוונים הראשונים הם פרי יצירתם של אנשי אקדמיה, רציונליסטים, אגנוסטיים, סקפטיקנים, המתארים את עולמם הפרימיטיבי של המאמינים, שחזור המיתוס לטעמו אצל ליבס – נוצר עם הפתוס של מאמין החי את המיתוס.
הוא מסכם, שהנאתו של הקב"ה קשורה לא בתאוותיו ובהנאותיו הארוטיות של האדם, אלא דווקא בעשיית חסד ואמת, וחסד של אמת – פעילות אידיאליסטית לשמה. זוהי החוויה העמוקה העומדת ביסוד העיקרון של 'עבודה צורך גבוה', זוהי עבודה לשמה – לעשות נחת רוח לקב"ה. הבעיה שהיא יכולה להתרחש רק תוך ניצחון על האגואיזם האישי, תוך היפוך יסודי של מגמותינו הטבעיות.
אהבת האל בציווי אינה מעשה טבעי אלא חלק מההפחדה של "מה יקרה לך אם לא תאהב אותו". אהבה היא מהלך רגשי, רצוני, לא כפוי.
פרשת ואתחנן דברים פרק ו' – שבת של אהבת אמת, ללא ציווי, לכולנו.
