פרשת השבוע: פרשת שמות
פרשת השבוע: שמות פרק א
{טו} וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה: {טז} וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה: {יז} וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים: {יח} וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים: {יט} וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ: {כ} וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד: {כא} וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים: {כב} וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן.
על כוחן של המיילדות כותבת טלי ברנר, שספר שמות מספר את תהליך לידתו וצמיחתו של עם ישראל, ואך מתאים שהספר נפתח בלידות ממשיות – גזירת פרעה על התינוקות הזכרים ולידתו של משה. בסיפור לוקחות חלק מרכזי נשים שיש להן תפקיד חשוב בכל לידה – המיילדות. ואכן, המיילדות המופיעות בפרשת שמות אינן עוסקות רק בעזרה ליולדות ממשיות, אלא משמשות בתפקיד חשוב בסיפור לידתו של עם ישראל.
בתהליך השמדת העם העברי (בהתהוות) בהוראת מלך מצרים, התחיל שלב חשוב בניסיון להשמדת הזכרים בידי המיילדות. הנקבות תחיינה על פי הצו המלכותי הפרעוני. המיילדות שִׁפְרָה ופּוּעָה לא מצייתות לפקודה שניתנה להן ישירות מפי המלך. הן יראות מאלהים ולא מבצעות. המלך קורא להן לוודא ביצוע והן מְתָרְצוֹת את אי קיום הצו בכוחן הגדול של העבריות. הן יולדות לפני שמגיעה המיילדת. אלהים מיטיב עם המיילדות ,העם גדל וצומח. אלהים מתגלה כבנאי והוא בונה להן בתים. פרעה מתייאש מהמיילדות ומורה לעמו ישירות, להשליך ליאור את כל הזכרים ולחיות את הנקבות.
תמיהות רבות מעורר הטקסט הזה. מדוע היה על השליט הכל יכול להורות למיילדות (רק שתים?…) להרוג רק את הזכרים? מדוע לא הפעיל את צבאו למשימה זו? איך יצאו המיילדות ללא פגע אחרי שֶׁהִמְרוּ את צו המלך? איך ייתכן שעוד קיבלו פרסים על הפרת הפקודה מהמלך שנחשב לאל?
שפרה ופועה מוזכרות במקרא רק בקטע זה, ולכן ניסו פרשנים רבים לזהותן. יש שסברו שהן עבריות ויש שסברו שהן מצריות. נקודת המוצא של הגישות השונות היא משמעות הביטוי "למיילדות העבריות". יש הרואים את המילה "העבריות" כלוואי המתאר את המיילדות, ומכאן שאלה מיילדות עבריות, ויש הרואים את המילה "העבריות" כמושא פעולתן, כלומר כאילו נכתב "למיילדות את העבריות", ומכאן אפשר שאלה מיילדות מצריות.
יוסף בן מתתיהו, בספרו "קדמוניות היהודים", כתב: "והמלך פחד וצווה בעצתו של אותו אצטגנין להשליך היאורה ולהרוג כל זכר שיולד לבני ישראל, ופקד שמיילדות מצריות תשגחנה בשעת חבליהן של נשי העברים ותקפדנה על לידותיהן. עליהן הייתה מוטלת החובה, לפי פקודת המלך, להיות המיילדות, הואיל ונדמה שהן לא תעבורנה על החלטת המלך מחמת היותן בנות עמו".
ילקוט שמעוני המשיך בדרך זו, ומנה את שפרה ופועה ברשימה של נשים שהתגיירו והצטרפו לעם ישראל. יעקב דילישקאש בן המאה ה-14, בפירושו "אמרי נועם", מנמק גישה זו:
"מצאתי בשם ששפרה ופועה מצריות היו מתחילה ונתגיירו, דאם לא כן תימה, היאך ציווה אותן להרוג את היהודים, וגם הן היאך הודו לדבריו, והלא אמרו: בכל יעבור ואל ייהרג חוץ מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים? "
נחמה ליבוביץ הצטרפה לדעה שהמיילדות היו מצריות.היא טוענת שבכל המקומות אשר בהם משבחים נכרי, שיש בלבו יראת אלקים או יְגֻנֶּה כי איננה בו. "יראת אלהים" מתבטאת ביחס אל הזר, חסר הכוח ונטול החסות, הוא אבן הבוחן – אם יש יראת אלקים בלב או אין. לכן גם בגלל הביטוי הזה "ותיראנה המיילדות את האלקים" נראה, שעדיף הפירוש שמצריות היו. היא מוסיפה שיש לתת את הדעת על כך שהתורה מראה לנו בתוך ים של רשע ועריצות –כיצד יכול הפרט לעמוד נגד הרשעות, להתקומם לפקודה, לא לציית לה, ולא להוריד מעצמו את אשמת הרצח בתירוץ ש"קיבלתי פקודה".
כיצד יכלו לו שתי מיילדות לטפל בכל כך הרבה יולדות? רבי אברהם אבן עזרא, בפירושו לתורה, הסביר שהן היו מנהלות של המיילדות. כלומר שתיהן ניהלו מחלקת יולדות עצומה גם בקנה המידה של היום. הוא מעריך שהיו יותר מחמש מאות מיילדות .לעומתו פרשן עכשווי אליהו שץ מלמד, שבאותה תקופה הייתה לידה אחת בממוצע כל 2.8 שעות וטוען שבעבודה מאומצת שתי מיילדות מסוגלות לטפל בכלל האוכלוסייה של העבריות.
רבי חיים אבן עטר, בפירושו "אור החיים", קושר את הגזרה על הזכרים בלבד לחששו של מלך מצרים "וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" ומסביר, שאם יֵהָרְגוּ כל הזכרים וירבו נשים, יתחברו נשים עבריות עם המצרים ויתחתנו איתם, ולא תהיה מהם סכנה.
מצטרף אליה גם הרב צחי הרשקוביץ המתרשם מדמותן של המיילדות שמתבלטת לנוכח אזלת ידם של מנהיגי ישראל בזמן השעבוד בפרך והציווי על המתת הבנים. אומץ ליבן בפעולה חתרנית נגד ממסדו של פרעה משמש לפיד של תקווה ומצביע על תעצומות נפש וכחות אמונה נדירים, שהתורה ראתה לנכון לציינן. מצד שני התורה מעלימה את זהותן של המיילדות. הן אינן מופיעות עוד ולו פעם אחת בכל התנ"ך. הוא שואל מדוע הסתירה התורה את זהותן האמיתית של המיילדות, והותירה מקום לטעות ולחוסר בהירות?
מרים סמואל כותבת על משמעות נוספת לשמותיהן :שפרה הוא הצמח שנקרא בתלמוד איסטיס ('איסטיס הצבעים' הוא מקור להפקת צבע התכלת בימי קדם. בערבית הוא נקרא ספירה). פועה הוא שם הצמח שנקרא פואה ובמשנה מצוין כשמו של צמח שמפיקים ממנו צבע (שביעית ז, ב) אדום. נראה שהשמות האלה היו כינויים למיילדות, על שם מנהגן לכרוך חוטים סביב הידיים, מנהג שקיים עד היום בתרבויות מסוימות.
פרשת השבוע – פרשת שמות
החוק קבע הגדרה ברורה ומפורטת למונח חסידי אומות העולם: "חסידי אומות העולם ששמו נפשם בכפם להציל יהודים". כלומר, לדרגת חסיד אומות העולם במובן החוק מגיע רק מי שביצע מעשה הצלה של יהודי, וזאת מתוך חירוף נפשו. הקריטריונים שקיבלה הכנסת, הם: מעשה הצלה קונקרטי או עזרה בהצלה. הצלה שנעשתה מתוך סיכון עצמי. המציל לא דרש ולא קיבל תמורה כתנאי להצלה. נראה, שהראשונות לזכות בתואר חסידות אומות העולם היו המיילדות.
ד"ר לאה מזור כותבת שפסוקינו הם הטקסט המפותח ביותר על מיילדות המצוי במקרא. כשפרעה פנה למיילדות ותבע לדעת מדוע הן החיו את הילדים, הן ענו לו בעורמה, כי העבריות יולדות בזריזות כה רבה שכבר אין צורך בשירותן. הן אינן יולדות כאחד האדם אלא כדרך בעלי החיים שאינם זקוקים לעזרת מיילדת. כך הן מציבות את עצמן ואת פרעה מצד אחד של המתרס (הצד האנושי), ואת בני ישראל מצדו האחר (הצד החייתי). טענת ה'חיות' של המיילדות מכוונת לשנאתו של פרעה את בני ישראל, ומספקת גם מעין אישור מקצועי לחשדותיו הכמוסים שהפריון הגובר של העברים מהווה עדות לסטייתם מדרך האדם – העברים הם בעצם חיות. הדה-הומניזציה של היולדות העבריות מצדיקה על כן בדיעבד את אכזריות פרעה כלפיהן.
נרי לייף-חומה (דולה) כותבת, שחג הפסח הוא הזדמנות להיזכר במיילדות העבריות שפרה ופועה, אשר היו מיילדות את הנשים העבריות במצריים. הן מקבלות יחס של גיבורות נשיות בספר שמות, כי לא רק שלא המיתו את הילודים, אלא פעלו באופן אקטיבי והחיו אותם. פרעה בעצם מבקש מהמיילדות העבריות לראות ברגע הלידה, רגע צאתו של התינוק לעולם, האם זה בן או בת, ולהמית את הבנים בגניבה. כל מי שילדה בלידה פיזיולוגית, ללא שימוש במשככי כאבים, יודעת שזהו רגע אקסטטי, וברגע הזה היולדת לגמרי מרוכזת בגופה פנימה, ובטשטוש חושים מוחלט היא מאבדת לרגע את האחיזה במציאות.
היא מטעימה שיש קשר הדוק בין שפרה ופועה לבין הדולות של ימינו כי שבעשייה שלהן, גם שפרה ופועה וגם הדולות של היום, מעצימות את היולדת ומאמנות אותה כך שתוכל להיות בת-חורין ובעלת זכות בחירה לפני הלידה ובמהלכה, וזו משימה קשה. המערכת הרפואית היא סמכותית ורודנית, ומשתמשת בהפחדה כדי למשול בנשים בזמן הריון ולידה.
משחר ההיסטוריה נשים ילדו בחברת נשים, כשהן נתמכות על ידי המעגל החברתי והמשפחתי של הנשים בחייהן ושל הדולות של הכפר. ההיסטוריה של הגניקולוגיה המיילדותית, וטומנת בחובה סיפור של מאבק מגדרי בין נשים לגברים ומאבק לשליטה על גוף האישה, ואפילו צייד מכשפות. הרופאים היו נחושים לקבל מנדט על הטיפול ביולדות, ופעלו לדחיקת המיילדות ולהעלמת מקצוע המיילדות.
היא מדגישה שהדולה מגיעה לבית היולדת ומאפשרת ליולדת לשהות שהיה ארוכה בבית, ומכאן שהיא משחזרת משהו מן החוויה הקדומה הביתית בחברת נשים. התמיכה שמציעה הדולה מזוהה עם המודל המיילדותי שהוא הוליסטי, מכיר באינטואיציה, מכבד את הקצב של הגוף ואת נפש היולדת, ובבסיסו הוא מלא אמונה ביכולת המדהימה הרק-נשית להרות, לברוא וללדת.
למיילדות, מאז ומעולם, היה מעמד מיוחד בחברה. היה להן הכוח לשלוט בחיים ובמוות, ולעיתים קרובות הן היו יכולות להשפיע על מהלכה של הלידה. בחברה בה לנשים היה מעט כוח וידע מוגבל, המיילדות החזיקו לא רק בכוח, אלא גם בידע רב – ניסיון חיים, ידע רפואי, ומידע אינטימי על כל משפחה ומשפחה. עד כדי כך היה גדול כוחן של המיילדות, שבתקופות מסוימות הן סומנו כמכשפות וכנשים שיש להיזהר מפניהן. כך מסבירה גם ארנה פילץ, שכתבה מדרש מודרני על המיילדות. המדרש, המופיע בספר "דרשוני" המכיל מדרשי נשים, תולה את יראת האלהים של המיילדות במראות שראו על האובניים – בעת שיילדו את הנשים. המדרש מנגיד בין המראות הגדולים שנראו בסיני, ובין גילוי האלהים האינטימי שבמעשה הלידה. כוחן של המיילדות מגיע דווקא מהעיסוק היום-יומי והקטן לכאורה בלידה, שממנה שאבו המיילדות לא רק כוח חברתי, אלא גם יראת ה'.
מסקנת הדברים היא, כי הכוח לילד ולהחיות תינוקות הוא זה שנתן למיילדות את האומץ לפנות לפרעה ולהוכיח אותו על מעשיו. היכולת להבחין בין טוב לרע, בין מותר לאסור, ולראות בתוך הדיכוי וחוסר האונים את הדרך לגאולה אינה תלויה דווקא בניסים הגדולים או בהתגלות בסיני, אלא יכולה לנבוע מתוך חיי היום יום והטבע.
פרשת השבוע: פרשת שמות – שבת שלום, שבת של לידות טובות, בריאות וברוכות ומשפחות ששמחות בהן.