פרשת השבוע: פרשת שמיני

פרשת השבוע פרשת שמיני

פרשת השבוע: פרשת שמיני : ויקרא י

{יב}  וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי יְהֹוָה וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא: {יג} וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ הִוא מֵאִשֵּׁי יְהוָֹה כִּי כֵן צֻוֵּיתִי: {יד} וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ נִתְּנוּ מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: {טו} שׁוֹק הַתְּרוּמָה וַחֲזֵה הַתְּנוּפָה עַל אִשֵּׁי הַחֲלָבִים יָבִיאוּ לְהָנִיף תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָֹה וְהָיָה לְךָ וּלְבָנֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה: {טז}  וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: {יז} מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי יְהוָֹה: {יח} הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי: {יט} וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי יְהֹוָה וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְהוָֹה: {כ} וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו.

בפרק זה שראשיתו במות בני אהרון על המנחה הלא כשרה שהקריבו לפני ה', יש המשך קר ומנוכר העוסק בדיני הקורבנות. בני אהרון הנותרים אחרי הטבח הלא ברור של אחיהם, מצטווים לקחת את המנחה הנותרת אחרי השריפה , ולאכול את הנותר ממנה ,ליד המזבח. גם בשרים הם מצטווים לאכול. ספורנו (רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ נקרא גם הספורנו, נולד 1468, או 1473, נפטר אחרי 1550,  היה פרשן מקרא יהודי-איטלקי, רב, רופא ואחד מראשי קהילת יהודי רומא וקהילת בולוניה.) כותב על פסוק יז "וְאותָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲון הָעֵדָה": אַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנָהּ לָכֶם לא הָיָה לָכֶם רְשׁוּת לְשָׂרְפָהּ, כִּי לא נְתָנָהּ לָכֶם אֶלָּא לְאָכְלָה "לָשֵׂאת אֶת עֲון הָעֵדָה". כלומר הקורבן נועד להיות חלופה לעוון של העם.

משה מצווה על אהרון ובניו לאכול את בשר הקורבנות. כפי שראינו בפרשת ויקרא ובפרשת צו, אכילת הקורבן על ידי הכהן, במקום ובזמן הנכונים היא חלק חשוב מפעולת ההקרבה, אולם אהרון ובניו אינם אוכלים את קורבן החטאת  והוא נשרף כולו. משה כועס (התורה משתמשת בפועל ויקצוף – פועל נדיר המופיע שמונה פעמים בתנ"ך, שלוש פעמים מתוכם ביחס למשה), אך נוהג כבוד באחיו הגדול .התורה כותבת כי הוא כועס על אלעזר ואיתמר אחייניו.

ספורנו על פסוק כ: וַיִּיטַב בְּעֵינָיו. שָׂמַח עַל טוּב סְבָרַת אָחִיו וּבָנָיו שֶׁהֵיטִיבוּ לִרְאות וּלְהורות. פרשנותו זו באה כנראה בעקבות מדרש רבה. מדרש זה  מספר שמשה כועס על אהרון ובניו הנותרים האבלים שלא ממלאים את הוראות החוק כלשונו, ולא אוכלים. אהרון מתמרמר וטוען כיצד יאכל בהיותו שרוי באסונו? משה מקבל את התשובה למרות "העבירה". ישעיהו לייבוביץ' לומד שאהרון ובניו לימדו את משה הלכה, ואז הוציא כרוז לכל המחנה והודיע : "אני טעיתי, אהרון אחי לִמְּדַנִי ". הוא רואה בכך ביטוי לתכונת הענווה של משה. הוא גם מצטט את הנצי"ב (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הידוע בקיצור הנצי"ב מוולוז'ין (חי בין 20 בנובמבר 1816 –10 באוגוסט 1893 ,היה ראש ישיבת וולוז'ין ומגדולי התורה במזרח אירופה במאה ה-19):" טעם הַעֲבָרָה זו (שהעביר משה במחנה), ללמד לחכמי הדור ולדורות הבאים, שלא יהא אדם גדול בוש ונרתע בטעות הוראה, שהרי משה רבנו גם כן טעה" . זו לא בושה ללמוד גם ממי ש"מתחתיך" בהיררכיה. תשובת אהרון היא כי אמנם כלפי חוץ אין הוא יכול להפגין אבלות, אולם ביום בו קרה לו אסון כזה, אין הוא יכול לאכול מבשר הקורבן, ובצנעה. כאשר רק משה אהרון אלעזר ואיתמר רואים ויודעים, הוא יכול לנהוג מנהגי אבלות. תשובה זו של אהרון מניחה את דעת משה.

הַיָּמִים הַבּוֹעֲרִים זלדה

הַיָּמִים הַבּוֹעֲרִים, הַמְּעוֹפְפִים

כַּאֲשֶׁר בָּרַחְתִּי מֵחִבַּת הַחֲפָצִים,

כַּאֲשֶׁר חָשַבְתִּי –

זִיו הַכֵּלִים

יְפִי הַגִּנּוּנִים

יֶתֶר לַמְדָנוּת וְכָבוֹד

מַשְׁכִּיחִים אֶת טַעַם הַשָּׁמַיִם

סוֹתְמִים אֶת הַבְּאֵרוֹת.

הַיָּמִים הַבּוֹעֲרִים

כַּאֲשֶׁר שָׁרוּ הַנְּשָׁמוֹת:

לָמוּת כְּמוֹ בְּנֵי אַהֲרֹן

בְּהַקְרִיבְךָ אֵשׁ לֵאלֹהִים –

נַעֲלֶה מִבַּיִת נֶחְמָד

נַעֲלֶה מִגֶּפֶן שֶׁל זָהָב.

זלדה כותבת שמותם של בני אהרון היה קדוש, ונשמעת משורותיה הבוערות כמיהה למוות שכזה. בשיר היא כופרת בעצם בהצדקות הדתיות המרובות, לאורך הדורות, למותם של בני אהרון. דוד מנחם כותב במאמר "שנפתח שולחן",  שאוכל הוא דבר חשוב מאוד בשביל הרוח. הוא מביא ראיה שלתורה יש כמה התחלות פוטנציאליות וכולן פותחות באכילה. בפעם הראשונה שאלוהים דיבר עם האדם הוא ביקש ממנו לאכול. כך נאמר: "וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל" (בראשית ב, טז).

על התחלת התורה בפרשת בראשית מעיר רש"י בהסתמך על המדרש, שלא היה צריך להתחיל את התורה אלא בפסוק "החודש הזה לכם ראש חדשים". גם הפרק הזה מדבר על אכילה; אכילת קרבן פסח על מצות ומרורים. בפרק שלנו משה קוצף ומבקש לדעת מה נעשה בקשר לשחיטת קרבן החטאת ואכילתו על ידי בני אהרן "וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף" (טז). על פי מסורת חז"ל המילים דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מציינות את חצי התורה בתיבות. כך שהחצי השני של התורה פותח בהחמצת אכילה.

הוא מסכם: "יהדות של אוכל. שיהיה לכם בתיאבון". הבאת הקורבנות הייתה מרכיב עיקרי בפעולת בית המקדש. מרבית הקורבנות היו בשר בעלי חיים, מהם שנשרפו כליל, מהם שנאכלו על ידי הכהנים בבית המקדש, ומהם שנאכלו על ידי מביא הקורבן.

מצוות הקורבנות תופסות חלק נכבד מן ההלכה היהודית. רוב פירוט דיני הקורבנות לסוגיהם נמצא בתורה בספר ויקרא, ובמידה פחותה גם בספרים שמות במדבר ודברים. בנביאים מופיעים דיני כהונה וקורבנות גם בספר יחזקאל. במשנה ולאחריה בתלמוד הבבלי הוקדש לדיני הקורבנות אחד מששת סדרי המשנה, הוא סדר קודשים. על פי מניינו של הרמב"ם  142 מצוות (!) מבין תרי"ג המצוות שבתורה עוסקות בנושא הקורבנות. כלומר כמעט רבע מתוך 613 מצוות נוגעות בקורבנות. במקור, אכילת בשר קרבנות מהווה גורם לשמחה. מכאן ברור למה סירב אהרון לאכול לאחר הקרבת הקורבן אחרי מות בניו.

רבי יהודה בן בתירא אומר בזמן שבית המקדש קיים, אין שמחה אלא בבשר שנאמר (דברים, כ"ז) "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך" ועכשיו שאין בית המקדש קיים, אין שמחה אלא ביין ( בבלי, פסחים קט ע"א, מצוטט גם ברמב"ם, יו"ט, ו, יח). עם זאת, גם אכילה רגילה של בשר, יש בה מן השמחה, ולפיכך נפסק שבזמנים שיש צורך להרבות בשמחה, כגון ימים טובים, מצווה לאכול בשר. ובימים מסוימים, כגון שבת, הדבר רצוי. בזמנים שיש להמעיט בשמחה ואף להצטער, כגון בתשעת הימים שקודמים לתשעה באב, נהוג שלא לאכול בשר. האם הצמחונות לדידם הייתה מנהג של אבלות?

"אין שמחה אלא בבשר ויין" הוא דין הלכתי המוזכר בתלמוד, שעניינו הוא שבימים שמצווים לשמוח בהם כגון בשלוש הרגלים. חובה להגיע לשמחה זו על ידי סיפוק צורכי הגוף והנפש של האדם. דין זה משקף את התפיסה של היהדות, שהנאות הגוף אינן פסולות, ואפשר להשתמש בהן כדי להגיע לשמחה.

דומה שהמרד של אהרון באחיו חסר הרגישות, ובכלליו הנוקשים, צריך לעמוד לנגד עינינו ולשמש דוגמא להתנהלות נכונה, גם כיום. ראוי ורצוי לשנות הלכות שאינן מתיישבות עם השכל הישר ואורחות החיים המודרניים. יש לכך דוגמאות אין ספור.

פרשת השבוע, פרשת שמיני : שבת שלום, שבת ללא הלכות שלא ניתן לקיימן, של רגישות אנושית לאבדן ואבל , של חיבורים למציאות העכשווית.

פרשת השבוע – פרשת  ויקרא