צעירים וצעירות משפיעים בקיבוצים 

אילי (אביגיל) מרקוביץ', 28, ניר עוז 

פעילה במאבק להשבת חטופי ניר עוז 

"התחייבתי לגייס את כל כוחותיי על מנת לעזור בשיקום הקהילה" 

אילי התפנתה עם קהילת קיבוץ ניר עוז למלון באילת. בינואר 2024 עברה הקהילה למקום מגוריה הזמני בכרמי גת שבקריית גת 

"כשעברה קהילת ניר עוז לכרמי גת, התגייסתי להוביל את המאבק של הקיבוץ שעבר טלטלה קשה ב-7 באוקטובר, המספר הרב ביותר של אנשים נחטפו מהקיבוץ לשבי החמאס. לאורך השנה מתקיימת בכרמי גת בכל מוצאי שבת עצרת להשבת החטופים, לצד פעילויות נוספות להעלאת המודעות למאבקה של הקהילה להחזרת חטופיה. 

בשבת של מתקפת הטרור האכזרית הייתה אילי בדרכה לארץ מחופשה, "אך נתקעתי בשדה התעופה. הייתי בקשר עם בן זוגי וחבריי שהיו בקיבוץ וכמעט ולא האמנתי שיצאו מזה בחיים. נחתי בארץ יומיים אחרי והצטרפתי לקהילה שפונתה לאילת. מאז הייתי פעילה באופן עצמאי וכחלק מכפר הסטודנטים של הקיבוץ לסייע לקהילה בכל מה שהיה נחוץ – חינוך, לוגיסטיקה, תרבות ועוד. כשעברנו לכרמי גת התחלתי את תפקידי באופן רשמי והתחלתי לרכז את המאבק להשבת החטופים. כל זה בין טלטלות של אי-ודאות, מעבר מורכב, הלוויות, שיבת חטופים חיים וחללים". 

מה הניע אותך לפעולה?  

"מאחר שלא חוויתי את הטראומה על בשרי ולא איבדתי מי מקרוביי, התחייבתי לגייס את כל כוחותיי על מנת לעזור בשיקום הקהילה. בין החטופים היו גם כמה מהאנשים שהכרתי ואהבתי בקיבוץ. מתוך דאגה אליהם ומתוך הבנה כי ללא השבת החטופים הקהילה לא תוכל להשתקם וכך גם המדינה כולה (וגם אני באופן אישי), התמקדתי כל כולי במשימה".  

איפה את רואה את עצמך עוד חמש שנים? 

"בתקווה גדולה לאחר שחזרו החטופים כולם, יחד עם הקהילה המשתקמת של ניר עוז במקום מגורים חדש, עדיין שותפה להובלת חיי הקהילה המתחדשים" 

מסר לצעירים בתנועה הקיבוצית:  

"למדנו שאנחנו אחראים לגורלנו לבדנו. אם אנחנו לא נפעל, נדרוש, נייצר, לא נוכל להיות בטוחים שיש מי שדואג לעתידנו כאן. זה עלינו, זה הבית שלנו, בואו נדאג שזה יהיה בית שאנחנו רוצים לחיות בו". 

עירית פאוקר, 37, ניר עוז 

פעילה במחאת קיבוץ ניר עוז להשבת החטופים 

להילחם או לחדול 

"העצרת בכרמי גת מאפשרת לקהילה להביא את הסיפורים והקולות שלנו, היא גם מאפשרת לקהל שרוצה לחבק את הקהילה להגיע ולתמוך" 

אביה של עירית, גדעון פאוקר, נרצח בממ"ד בניר עוז. אחיין שלה נפצע עם בת זוגו בממ"ד בכפר עזה, חברי ילדות רבים ובני הקהילה נרצחו ונחטפו. עד 7 באוקטובר גרה בתל אביב ומ-8 באוקטובר הצטרפה למשפחה ולקהילה במלון באילת ומשם למקום מגוריהם הזמני בכרמי גת. 

"קצת לאחר שקהילת ניר עוז השתקעה בכרמי גת, התחלנו לקיים עצרת שבועית הקוראת להשבת החטופים. יחד עם אילי מרקוביץ וצוות נוסף של מתנדבים מניר עוז ומקהילות בסביבת קרית גת, אנו מקיימות בכל סוף שבוע עצרת, אותה אני מנחה, המביאה לקהל את הסיפור של ניר עוז ושל החטופים. אנחנו נאבקים וקוראים למדינה להגיע להסכם שישיב את כל החטופים. כיום מגיעים כ-1,500- 2,000 איש בכל שבוע". 

מה הניע אותך לפעולה? 

"הצורך של הקהילה להיאבק מהמקום שלנו. אנשי ניר עוז ספגו כל כך הרבה מכות שמקשות מאוד על הקהילה לצאת לרחובות של ירושלים ותל אביב. העצרת בכרמי גת מאפשרת לקהילה להביא את הסיפורים והקולות שלנו, היא גם מאפשרת לקהל שרוצה לחבק את הקהילה להגיע ולתמוך. הבנתי שלי יש את היכולות והמשאבים לארגן ולהנחות, והרגשתי שכל עוד אני יכולה, אני חייבת לקחת חלק במלחמה להשבת בני הערובה".   

מסר לצעירים בתנועה הקיבוצית:  
"אנחנו בנקודה קריטית מבחינת מצב המדינה והחברה הישראלית, אנחנו במצב של להילחם או לחדול. המאבקים של השנים האחרונות, וביתר שאת מאז 7 באוקטובר, מוכיחים שכל קול קובע, וכרגע את הקול שלנו צריך לתרגם למעשים, כי אין זמן לחכות" 

אורטל בן הרוש, 33, קיבוץ ארז 

שותפה להקמת בית הספר לילדי הקיבוץ במקום הפינוי במצפה רמון ומנהלת הקהילה בארז  

לא לחכות שיעשו עבורנו 

"כשבוע לאחר 7 באוקטובר הגענו יחד עם חברי קהילת קיבוץ ארז למקום הפינוי במצפה רמון. שאלתי במה ניתן לעזור ונאמר לי שעובדים על הקמה של בית ספר לילדי הקיבוץ במקום הפינוי. תוך מספר ימים של עבודה אינטנסיבית קיבלתי את הכותרת 'סגנית מנהל'. 

בפברואר 2024 החלטתי, לא בלי חשש ועם הרבה מאוד חשיבה, לקפוץ למים ולהתמודד על תפקיד מנהלת הקהילה, בצמד עם מנהל נוסף" 

מה הניע אותך לפעולה? 

"מאז ומתמיד הייתי מחוברת לקיבוץ והיה לי חשוב להיות חלק מהעשייה. מאורעות 7 באוקטובר חיזקו אצלי את תחושת השייכות והאחריות, להיות עבור הבית ולהבין שעשייה לטובת הכלל זה צו השעה.  

הסיפור שלי הוא חלק מהסיפור של הקהילה שלי, ואנחנו מסתכלים יחד קדימה.  

איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים? 

"בקיבוץ, עם הרחבת התא המשפחתי". 

מסר לצעירים בתנועה הקיבוצית: 

"למדנו כולנו לא לחכות שיעשו עבורנו – אלא לקום ולעשות. לקחת חלק בשיקום ובהתחדשות של הקהילות והמרחב האזורי והקיבוצי בכלל". 

אורטל נשואה לעידן ואימא לתומר בת החודשיים וחצי. 

אליה בן שימול, 32, כרם שלום 

רבש"צ קיבוץ כרם שלום, נלחם במחבלים ב-7 באוקטובר עם כיתת הכוננות 

לא מעניין כמה מחבלים חיסלת, משנה כמה אנשים הצלת 

"חלק מתפיסת הביטחון שלי היא עיסוק בדברים שמעניקים תחושת ביטחון לחברים, ולא רק משימות ביטחון. תחושת הביטחון בקהילה משמעותית לחברים בחיי היומיום בקיבוץ" 

לתפקיד רבש"צ הקיבוץ נכנס אליה ביולי 2020 והחל לבנות את תחום הביטחון והחירום בקיבוץ צעד אחר צעד. "נתתי דגש משמעותי לכיתת הכוננות הכולל אימונים, נשקים וציוד איכותי ללחימה. הצלחנו להקים גם צוות רפואי כדי שתהיה לנו יכולת לתת מענה למקרי חירום רפואיים בקהילה ולא להמתין לגורם רפואי מבחוץ. ב-7 באוקטובר הוכח שעמלי לא היה לשווא. אדרבא, הוא זה שהצליח 'להפוך את הקערה על פיה' ולהציל חיים בקיבוץ כולל הצוות הרפואי שנתן מענה לפצועים ומנע ממצבם להידרדר". 

מה הניע אותך לקחת את התפקיד?  

"התלבטתי האם לקחת את תפקיד הביטחון בקיבוץ. אומנם אני מגיע מרקע צבאי של לחימה והשתתפתי במבצע 'צוק איתן' (נכנסנו לסג'עיה), אך לא חשבתי על סיטואציה של ביטחון בקיבוץ ובקהילה. אומנם יש גם חלקים דומים, אך זה שונה מאוד משירות צבאי בעיקר כי מרבית העבודה נעשית מול החברים בקהילה ולא מול פקודים או מפקדים. מעבר לזה, פה ההגנה היא ממש על הבית שלך ולא 'תפיסת קו' בגזרה. חלק מתפיסת הביטחון שלי היא עיסוק בדברים שמעניקים תחושת ביטחון לחברים, ולא רק משימות ביטחון. תחושת הביטחון בקהילה משמעותית לחברים בחיי היומיום בקיבוץ". 

ב-7 באוקטובר נלחם אליה על הבית תרתי משמע. "נלחמנו כתף אל כתף, חברי כיתת הכוננות יחד עם מספר לוחמים של סיירת נח"ל. שמונה שעות החזקנו לחימה עד שהגיעה תגבורת צבאית משמעותית. איבדנו שני חברים יקרים מהקהילה – עמיחי ויצן וידידיה רזיאל ושני לוחמים מסיירת נח"ל ומבסל"ח 450 – ירון שי ונתן ליאר. במהלך הלחימה נפצעו גם לוחם כיתת הכוננות, לוחם סיירת נח"ל ואזרח.  

לאחר המתקפה הגיעו בקשות לסיקור מהארץ ומהעולם ואליה לקח על עצמו להיות שגריר שמסביר ומספר את סיפור כרם שלום וסיפור העוטף. "תפקיד שלא חשבתי שאעשה אבל הוא מאוד חשוב".  

יש אנשים ששואלים תגיד, כמה מחבלים חיסלת? והתשובה היא – לא מעניין כמה חיסלת משנה כמה אנשים הצלת. חיסלנו הרבה מהמחבלים שנכנסו לקיבוץ ומנענו מרבים נוספים להיכנס. הצלנו משפחות, אורחים וקהילה שלמה.

"היום אנחנו מבינים שצריך צבא חזק בגבולות ועם זאת צריך גם יישובים חזקים. לקיבוץ צריך שיהיו יכולות עצמאיות ולא הסתמכות מוחלטת רק על המערכות הגדולות. לכיתת הכוננות צריכה להיות יכולת רפואית ויכולת טכנולוגית. המטרה שלי היא תושבים וקהילה שהולכים לישון בשקט בלילה כי יש צבא ומעטפת ביטחון קהילתית שעובדת". 
 

מסר לצעירים בתנועה הקיבוצית:   

"שאלו אותי איך אתה מסכם את הלחימה ב-7 באוקטובר. אמרתי: הטכנולוגיה קרסה, החומה התפרקה, אבל החומה האנושית, הרוח החזקה, נשארה והיא זו שבזכותה ניצחנו.  רוח הצעירים יכולה לחולל חידושים ופלאות, בואו נאמין בזה ונפעל מכוח זה". 

אליה נשוי ואב לחמישה. קיבוץ כרם שלום פונה לאילת ולאחר מכן למקום מגוריהם הזמני בקיבוץ אשלים. אליה נשאר בכרם שלום ומגיע לאשלים לביקורים משפחתיים.  

קבוצת חסמבה הוקמה על ידי אלה בן עמי, מתוך צורך לאגד את הדור הצעיר של משפחות החטופים, להניע פעולות קצת שונות שמטרתן לקדם את המאבק להשבת החטופים ולהגיע אל הדור הצעיר במדינה שיכול להיות מעורב ולעשות הרבה יותר

אלה בן עמי, 24, בארי 

מקימת קבוצת "חסמבה" -צעירי משפחות החטופים  

"אמשיך להילחם עד החטוף האחרון" 

אלה בן עמי היא בתם של רז בן עמי ואוהד בן עמי, שנחטפו לעזה. פעילה במאבק להחזרת החטופים ובהם הוריה ששבו משבי חמאס 

"ב-7 באוקטובר קמתי בבוקר למטחים מעל הראש שלי, קול היריות והצעקות בערבית הגיע מאוד מהר. לא דאגתי לעצמי, דאגתי להורים שלי שכתבו לי שיש להם מחבלים בתוך הבית. הם הסתתרו בממ"ד עד שעה 10:07, אז אבא שלי כתב לי שתפסו אותם. תוך שעה מצאתי תמונה של אבא שלי בטלגרם והתקשרתי לחדשות להתחנן לעזרה כי הבנתי שהוא חטוף. 

כשהגיעו לחלץ אותי יצאתי לחלץ את אחותי והשכנה שלה כי לא הייתי מוכנה לצאת בלעדיה מהקיבוץ. חיכינו ארבע שעות מחוץ לקיבוץ. בעשר בלילה הגיע מחבל וירה, אף אחד לא נפגע אבל הבינו שצריכים לקחת אותנו משם. העלו אותנו על משאית ציוד ופונינו ללא ההורים. 

אימא שלי נחשבה נעדרת במשך שבועיים עד שהבנו שגם היא נחטפה. 

ביום ה-54 למלחמה שוחררה אימא שלי, בפעימה השישית של העסקה הראשונה. אבא שלי חזר ביום ה-491 למלחמה במסגרת העסקה השנייה. 

כל פועלי מאז 7 באוקטובר הוא להשבת החטופים: פגישות בכנסת, נאומים, משלחות, עצרות. הכול כדי שהם יחזרו הביתה". 

משפחות קשורות עם סלוטייפ על הפה 
"ביום ה-200 התארגן בכיכר ערב של 'סליחה על התשובה'. זה היה ערב מרגש אבל אני הרגשתי שצריך לעשות משהו חזק יותר, בועט יותר, שיבהיר את הדחיפות. ארגנתי מיצג ליד שער שאול בו ישבו משפחות קשורות עם סלוטייפ על הפה. רציתי להנכיח את השבי של החטופים. 

כשהסתכלתי לצידי ראיתי שמי שיושב לידי זה חבר'ה צעירים. הבנתי שהמבוגרים עוסקים בבירוקרטיות ובדברים באמת חשובים, אבל שתכל'ס אנחנו הצעירים ולנו יש עוד כוח לשטח, אז הקמתי את קבוצת "חסמבה – צעירי משפחות החטופים", עם אלו שישבו לידי בפועל. 

הפעולה הראשונה שלנו הייתה מאהל נודד מחוץ לבתים של חברי קבינט, שם הבנו עוד יותר כמה אנחנו צריכים זה את זה וממש הפכנו לאחים. שם ניסחה שיר סיגל את האג׳נדה שלנו וכולנו הסכמנו – אנחנו לקראת הקמת בית ומשפחה פה בארץ ישראל. לא נוכל לעשות את זה כשאנחנו בחוסר ודאות לגבי החטופים בעזה. לא נצליח להקים פה בית ולהרגיש ביטחון אם אנחנו יודעים שיום אחד הילד שלנו ייחטף ולא יחזירו אותו. ומשם אנחנו קבוצה אחת. 

הייתי בטוחה שכשאבא שלי יחזור זה ייתן לי הקלה, אבל לא. הכאב רק גדל כשאני שומעת מה הוא עבר שם ואת תחושתו שהוא השאיר אנשים מאחור. אני אמשיך להילחם עד החטוף האחרון כי אסור לוותר ואסור לעצור עד שהחטופים יהיו פה". 

איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים? 

"בעוד חמש שנים אני רואה את עצמי אחרי תואר ראשון, מנסה לגשש את צעדיי בעולם הגדול, אני צעירה ונותנת לעצמי את הזמן עכשיו להשקיע בדברים שמעניינים אותי. אני מאוד מקווה שאחזור לבארי עד אז". 

"המסר שלי – תאהבו כל הזמן, תצחקו מכל דבר, הכי חשוב – תתקשרו לבני המשפחה שלכם ותוודאו שהם יודעים שאתם שם. ותחיו את הרגע כי שום דבר לא מובן מאליו" 

שיר סיגל, 29, כפר עזה 

פעילה ב"חסמבה" למען שחרור החטופים, בהם הוריה אביבה וקית' סיגל ששבומשבי חמאס 

מובילה בתנועה חברתית 

"לא תמיד ידעתי מה נכון לעשות, אבל רוב הזמן הרגשתי איך אני מצליחה מתוך המשבר הכי גדול שאפשר לחוות, להתעלות על הפחדים שלי, לצמוח ולפתח חוסן אדיר" 

שיר מספרת: "ב-7.10 ההורים שלי והחברה הכי טובה שלי נחטפו מביתם בכפר עזה. אחרי כמה רגעים של הלם על מה שקרה בקיבוץ שלי ולקהילה שלי הבנתי שאני חייבת לפעול ולספר את הסיפור שלהם כדי שכל העולם ידע שהם חייבים לחזור הביתה.  

בהתחלה הרגשתי שאני קורסת ומאבדת שפיות ובשלב מסוים החלטתי שאני חייבת לצאת מהבית ולזעוק. לזעוק עבורם כי אם אני לא אעשה את זה, לא יהיה מי שיעשה את זה.  

זה לא היה פשוט, עברתי מסע מטלטל בין פגישות, הרצאות, ראיונות והפגנות.  

פגשתי אנשים בכל רחבי הארץ, שוחחתי עם מקבלי ההחלטות, צילמתי סרטוני הסברה וטסתי עשרות פעמים ברחבי העולם. לא תמיד ידעתי מה נכון לעשות, אבל רוב הזמן הרגשתי איך אני מצליחה מתוך המשבר הכי גדול שאפשר לחוות, להתעלות על הפחדים שלי, לצמוח ולפתח חוסן אדיר.  

הצלחתי לפעול בשותפות עם משפחות נוספות ולהוביל מהלכים שחשבתי שהם משמעותיים, כמו מבצעי שילוט ארציים, שיח עם קהילות בפריפריה וניהול עמוד אינסטגרם עם עשרות אלפי עוקבים".  

איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים? 

"בעוד חמש שנים אני רואה את עצמי מובילה בתנועה חברתית. יש לי חלום לפעול למען יצירת אחדות, שינוי ותקווה. הייתי רוצה לעזור לעוד אנשים להבין שהם בעלי השפעה על המציאות כאן בארץ שלנו ולהוביל מהלכים שיגרמו בסופו של דבר לאנשים מכל הארץ למצוא חיבורים ושותפות שיגברו על הפילוג שיש היום". 

.מסר לצעירים בתנועה הקיבוצית: 

אני מאמינה שהעתיד באמת תלוי בנו. בכל אחד מאיתנו. אפשר לבחור להתעלם ולדמיין שכל מה שחשוב זאת פיסת האלוהים הקטנה שלי, אבל בסופו של דבר המציאות כאן במדינה תפגוש את כולנו בדרך כזו או אחרת. 

אם גם אתם רוצים שיהיה כאן שינוי, אם אתם מאמינים שאפשר שיראה כאן אחרת, צאו מהבית, השמיעו את קולכם והתחברו לעשייה שמרגישה לכם נכונה ומועילה".  

"כולנו חלק מפאזל גדול, והחתיכה שאתם מייצגים בפאזל תחסר כל עוד לא תהיו חלק. בשביל שנהיה שלמים ומאוחדים אנחנו מוכרחים שכל אחד כאן ייקח על עצמו את האחריות והמחויבות לעשות שיהיה כאן טוב באמת" 

נופר בוכשטב, 30, נירים 

פעילה למען שחרור החטופים ב"חסמבה" -בצעירי משפחות החטופים 

עשינו גם את מה שחשבנו שלא אפשרי 

"לאחר שהודיעו שיגב נרצח, לקח לי זמן להבין איך ממשיכים הלאה, איך נאבקים, איך ממשיכים לספר את הסיפור כשיודעים שהסוף שלנו כבר לא יהיה טוב" 

במתקפת הטרור נכנסו מחבלים לקיבוץ נירים, רצחו חמישה וחטפו חמישה "בהם אחי יגב ואשתו רימון. רימון שוחררה אחרי 53 ימים והיא פה איתנו. יגב נשאר בשבי ואחרי חודשים ארוכים נרצח שם. מאז 7 באוקטובר אני פועלת יחד עם משפחתי ועם משפחות נוספות על מנת להחזיר את החטופים הביתה, בהגעה לכנסת ומפגשים עם נבחרי הציבור, בהשתתפות בעצרות והפגנות, נסיעה עם משלחות לחו"ל ובשיח עם הציבור". 

"ב-7 באוקטובר לא הייתי בקיבוץ וחוסר האונים בלצפות בחדשות מרחוק, לדעת שהמשפחה, הקהילה והאזור כולו בסכנה אבל אין לי דרך לעזור, זה משהו שקשה עד בלתי אפשרי להכיל.  

ההבנה שיגב חטוף וזקוק לעזרה, הפכה את חוסר האונים לממשי עוד יותר ולצד זה, את ההבנה שאסור לתת לזה מקום ולהתייאש, אלא חייבים לפעול ולעשות כל מה שאפשר בשביל להחזיר את יגב ואת כל החטופים הביתה. 

לאורך כל התקופה שיגב היה בחיים, הניעה אותי המחשבה שהוא יכול לראות אותנו נאבקים למענו, שיראה מה אנחנו עושים וזה ייתן לו תקווה וכוחות להחזיק מעמד.   

לאחר שהודיעו שיגב נרצח, לקח לי זמן להבין איך ממשיכים הלאה, איך נאבקים, איך ממשיכים לספר את הסיפור כשיודעים שהסוף שלנו כבר לא יהיה טוב. אבל אולי דווקא מתוך המקום הזה, מתוך הרצון שאף משפחה אחרת לא תחווה את האובדן שלנו, אני ממשיכה להשמיע את הקול שלי ושל יגב בכל מקום שמוכן לשמוע. 

היום אני מרגישה שיש לי עוד 59 בני משפחה שזקוקים לתקווה ולעזרה שלנו ואי אפשר להשאיר אותם מאחור. אנחנו חייבים להמשיך עד שכל אחד ואחד מהם יחזור הביתה". 

מסר לצעירים בתנועה הקיבוצית: 

"בתקופה הזו למדתי שיש הרבה דרכים לפעול, אף אחד לא יודע מה נכון או לא נכון, אבל מה שבטוח זה שכשנסתכל אחורה נרצה לומר 'עשינו'". 

"עשינו מה שיכולנו בשביל להחזיר אותם הביתה, עשינו גם את מה שחשבנו שלא אפשרי, ובעיקר, עשינו כל פעם קצת יותר בשביל שנוכל לחיות פה בעתיד אחר וטוב יותר" 

מלאניה שקולניק, 39, ארז, שלומית שפנר ליבוביץ, 41, עין השופט  

פועלות יחד ב"חותם" לקידום שוויון הזדמנויות בחינוך  

לעבוד יחד ליצירת חברה ישראלית חזקה יותר 

"המפגש עם כל חלקי החברה הישראלית, ושיתוף הפעולה עם מנהיגות חינוכית מקומית בכל אחת מהקהילות איתן אנו עובדות, מעשיר אותנו ונותן תחושת סיפוק מהעשייה היום יומית" 

מלאניה ושלומית פועלות יחד ב"חותם", ארגון לקידום שינוי חברתי דרך חינוך, שמטרתו לקדם את החינוך הציבורי כך שכל ילד וילדה יוכלו לעצב את העתיד ללא תלות ברקע ממנו באו. 

"הארגון פועל בשותפות עם משרד החינוך ויחד עם צוות הולך וגדל, אנחנו פועלות בכלל חלקי החברה הישראלית ליצירת מנהיגות חינוכית מקומית ולקידום שינויים מערכתיים התומכים בעשייתה".  

מלאניה מתמחה בהובלת תוכניות הכשרה שונות לצוותים חינוכיים ובשנה האחרונה מנהלת את כלל פעילות הארגון בשער הנגב. שלומית מנהלת השותפויות בארגון ועוסקת בהובלת תהליכים אסטרטגיים וחיבורים ברמות השונות של הארגון ומחוצה לו.  

כחברת קיבוץ ארז, חוותה מלאניה את מתקפת הטרור של 7 באוקטובר בקיבוץ עם בן זוגה ושלושת ילדיה עד שהתפנו יחד עם קהילת ארז למצפה רמון, שם הקימה את מערכת החינוך הזמנית לילדי הקהילה. לאורך החודשים שיבואו אחרי, ארגון חותם הקים בתי ספר זמניים לקהילות מפונים נוספות ברחבי הארץ, במקביל ללווי מערכת החינוך באופקים. כיום מתגוררת בברור חיל. 

שלומית פעלה כציר מרכזי בצוות שהוביל את הפעולה דרך בניית שותפויות, זיהוי צרכים ומתן מענה מהיר, גמיש ומותאם ככל הניתן. "עם צוות מסור, ועם המועצה המקומית ומשרד החינוך, חברנו לקהילות שער הנגב בתהליך החזרה לקיבוצים ובניית מערכת החינוך מחדש, כציר מרכזי בשיקום האזור".  
 

מה הניע אתכן לפעולה?  

"שתינו עוסקות בתחום החברתי קהילתי חינוכי מאז ומתמיד. בעבר, שתינו עבדנו בתוכנית פר"ח דרום ובשנים האחרונות נפגשנו שוב תחת העשייה של ארגון חותם. אנחנו חשות אחריות עמוקה לחיזוק החינוך הציבורי בישראל, לאור הפערים ההולכים וגדלים והקיטוב החברתי. המפגש עם כל חלקי החברה הישראלית, ושיתוף הפעולה עם מנהיגות חינוכית מקומית בכל אחת מהקהילות איתן אנו עובדות, מעשיר אותנו ונותן תחושת סיפוק מהעשייה היום יומית".  

 איפה אתן רואות את עצמכן בעוד חמש שנים?  

"ממשיכות לעבוד יחד ליצירת חברה ישראלית חזקה יותר עבור כולנו".  

מסר לצעירים בתנועה הקיבוצית:  
"עדיף לבנות שולחן ארוך יותר מאשר חומה גבוהה יותר".   

ארז אלפסי, 31, ראש הנקרה 

חבר בוועדת התרבות של ראש הנקרה, עובד בחטיבת הזיהוי הפלילי במשטרה

לשמור על אחדות הקהילה המפוזרת ברחבי הארץ 

לפני כשלוש שנים החל ארז את פעילותו בוועדת התרבות בקיבוץ במסגרת מלגה מטעם מפעל הפיס והמועצה האזורית מטה אשר 

"מאז, נוצר צוות תרבות פעיל, חם ומלא ברצון לעשייה למען קהילת ראש הנקרה שאי-אפשר לעזוב. הצוות פועל ימים ולילות במטרה להפיק אירועי תרבות וליצור מפגשים חברתיים לתושבי הקיבוץ. בשנה וחצי האחרונות, מאז 7 באוקטובר והפינוי מהקיבוץ, כל פועלנו קיבל משמעות עמוקה יותר – לשמור על אחדות הקהילה שהייתה מפוזרת ברחבי הארץ ומתן הפוגה מהמתח והמצב בו אנחנו שרויים". 

"כל זה על רקע הפינוי מהקיבוץ והדאגה ממה שקורה סביבי. בהסתכלות לאחור, פועלי במסגרת התרבות נתנה לי מקום שלו לשהות בו, בחשיבה חיובית, מלאה תקווה ורצון לשמירה על האחדות של תושבי ראש הנקרה. עצם ההשתתפות שלי בפעילות חיובית, משמעותית ומשפיעה, נתנה לי חוסן להתמודד וכוח לראות גם טוב בתוך החושך". 

מה הניע אותך לפעולה?  

"כמי שגדל בקיבוץ, חווה את המסורת הקיבוצית במשך שנים וקיבל הרבה מהערכים, החינוך ועצם החיים בתוך קהילה כה מאוחדת, חשוב היה לי להיות חלק מהשמירה על כל אלה ולתת גם לאלו שלא חוו זאת את מה שאני חוויתי כילד בקיבוץ. במסגרת ועדת התרבות אנו ושים הרבה מעבר לאירועים חברתיים. אנו מקפידים תמיד שיהיה ערך מוסף בכל מפגש, ולו הקטן ביותר שאנו עורכים. המניע העיקרי שלי הוא הצוות החם והמסור שלצידו אני עובד, ההפריה בינינו והרצון העמוק להמשיך בפועלינו בשיא המוטיבציה וכן, תגובות תושבי ראש הנקרה לפועלינו". 

כחלק מתפקידו בחטיבת הזיהוי הפלילי במשטרה, לקח חלק במלאכת זיהוי הנרצחים מאותה שבת ארורה. פעילות קשה מנשוא שהותירה משקל כבד בחוויה האישית שלו.

איפה אתה רואה את עצמך עוד חמש שנים?  

"אני סטודנט לתואר ראשון במשפטים. מקווה שבעתיד אוכל להשתמש בידע המקצועי כדי להפוך, ולו את חלקת האלוהים שלי, לטובה קצת יותר".  

מסר לצעירים בתנועה הקיבוצית:  

"ההרגשה שיש בנתינה היא עצומה. לכולם יש את היכולת להשפיע לטובה והתמורה הטובה ביותר היא לראות איך פעולה פשוטה שלנו יכולה להיות עולם ומלואו לאחר. צאו ופשוט תעשו". 

בר אביבי, 25, מעלה גלבוע 

חלק מצוות מרחב חינוכי כנרת, בית ספר שהוקם עבור ילדים מפונים

 
לתת יציבות בתקופה מעורערת ומבולבלת 

מרחב חינוכי כנרת הוקם ב-6.11.2023, חודש לפרוץ המלחמה, על ידי נגה גיל בשיא ושותפים נוספים. בר הצטרפה יום קודם להכנת צוות (שארכה יום אחד בלבד) 

עם פרוץ המלחמה התנדבה בר בחמ"ל "לב אחד" בבאר שבע, כחודש אח"כ הצטרפה למרחב החינוכי כנרת. 

"כ-250 ילדי כיתות ז'-ח' הגיעו לבית הספר ותוך שבועיים למדו בו כ-800 תלמידים מכיתות ז'-י"ב מרחבי הגליל העליון וקריית שמונה. 
בית הספר הוקם מצורך אחד מובהק – לתת מענה לימודי וחברתי לתלמידים. בדרך התעוררו המון צרכים שהבולט בהם הוא מתן יציבות בתקופה מעורערת ומבולבלת.  
בית הספר נדד בין מקומות שונים, תלמידים הגיעו ועזבו, אך לבסוף נוצרה שגרה במתחם חדש שהוקם בפוריה במיוחד עבור בית הספר. עם השינויים שחלו גם התפקיד שלי עבר גלגולים. בתחילה הצטרפתי לצוות המנהלה ועסקתי בקליטת התלמידים, בסידורם לכיתות ובמעקב אחר נוכחות (שנעשתה באופן ידני ללא מערכות כמו משוב). בהמשך עסקתי בהקמת תוכניות מניעה וטיפול בהתנהגויות מסכנות בשיתוף תוכנית להב"ה. לקראת פסח עלה הצורך בהכנה לבגרויות, בשלב הזה גויסתי לתפקיד אחראית בגרויות. עברתי הכשרה מהירה תוך כדי הכנה לבגרויות עצמן והכרת התלמידים לעומק. 
תלמידי המרחב ניגשו לבגרויות במועד חורף ומועד קיץ, הם למדו, השקיעו והצליחו על אף כל האתגרים עימם התמודדו כנערים מפונים מביתם למשך יותר משנה. 
בתוך המצב ההזוי והקשה מנשוא שבו המדינה נמצאת, נוצר מארג אנושי קסום בו היו שותפים אנשי צוות מבתי הספר המקוריים של התלמידים, מורים שנקראו לדגל, יועצות, מזכירות, מתנדבים, פנסיונרים ועוד". 

מה הניע אותך לפעולה? 

"ברגע שהגעתי ליום ההכנה וכמובן כאשר התלמידים הגיעו הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות. זה גם מה שהשאיר אותי במרחב והעביר אותי בין התפקידים, על פי המקום בו היה צריך אותי".  

הצורך לווה בתחושת משמעות – למרחב יש תפקיד חשוב בתקופה זו ויש לי את היכולת לסייע לו להתקיים. תחושה זו יצרה אהבה ושייכות למקום ולאנשים שהניעו אותי בעבודתי". 

איפה את רואה את עצמך עוד חמש שנים? 

"מסיימת את התואר ועוסקת בעולמות הציבוריים-חברתיים".  

מסר לצעירים בתנועה הקיבוצית:  

"הפעולה הטובה ביותר נעשית כאשר היא באה מכל הלב ונעשית בלב שלם". 

גתית שלום, 40, עלומים 

הקימה בית ספר לילדי עלומים בזמן שפונו לנתניה, כיום מנהלת קהילת עלומים   

נוכחות גבוהה, מעל למצופה בימים שאחרי 7 באוקטובר 

"הילדים קיבלו מענה מותאם, וההורים הצליחו להתארגן, לדאוג לעצמם ואף לצאת לעבוד" 

עם פינוי קיבוץ עלומים לבתי מלון בנתניה לאחר טבח 7 באוקטובר, הקימה גתית בעזרת עירית נתניה בית ספר לילדי עלומים. 

"לאחר שהגענו לנתניה, לבתי המלון, היה כאוס מוחלט. רעש רב והרבה מאוד בלגן. עם שותפות נוספות החלטנו שמקימים בית ספר לילדי עלומים, על כל המשתמע מכך. בעזרת עיריית נתניה, קיבלנו את מבנה סניף בני עקיבא בקריית השרון, ובעזרת אנשים טובים, הסניף עבר שיפוץ והותאם לכיתות א'-ו'.  

גייסנו צוות, ולמעשה ניהלתי את בית הספר. טיפחנו צוות חינוכי שלא כולו הגיע משדה החינוך, והבאנו בעלי מקצוע נוספים. ביצירתיות הפעלנו את בית הספר, שנקרא יוּבָ"ל- ישובו בנים לגבולם. כחלק מתפקידי דאגתי להפעלות מיוחדות וימי פעילות מיוחדים, לטו' בשבט, לפורים ועוד.  

כל אחד מהילדים קיבל מענה, והייתה נוכחות גבוהה, מעל למצופה בימים שאחרי 7 באוקטובר.  כך קיבלו הילדים קיבלו מענה מותאם, וההורים הצליחו להתארגן, לדאוג לעצמם ואף לצאת לעבוד. 

לקראת חזרת הקהילה לקיבוץ, ובהמשך לפעילותי בתקופת הפינוי, התמניתי למנהלת הקהילה יחד עם מנהל נוסף. מתוקף תפקידי אני שותפה משמעותית בחזרת הקהילה לקיבוץ". 

בעלה של גתית היה מפקד כיתת הכוננות של הקיבוץ ובאירועי 7 באוקטובר יצא להילחם במחבלים כשגתית בממ"ד עם ילדיהם. "בתי הבכורה ישנה בלילה אצל הוריי, עברתי שעות קשות ומתוחות, מלאות פחד ודאגה לילדיי, לבעלי ולחברי".  

מה הניע אותך לפעולה?  

"פתיחת מסגרת חינוכית לילדי עלומים הייתה משהו שהיינו חייבים לעשות למען ההורים והילדים.  

העבודה הצילה אותי. העשייה עזרה לי לא לשבת ולהיות במחשבות כל היום ובכך הצלחתי להרים את עצמי מהקושי.

המסר שלי: להרים ראש כי אין לנו ארץ אחרת. אין לא טוב, תעשה שיהיה לך טוב! 

דרור קריצ'מן, 42, חצרים 

מנהל פרויקט "קהילות שכנות" בארי – חצרים 

מהלך משמעותי לטובת קהילות הנגב המערבי 

דרור מוביל את פרויקט "קהילות שכנות בארי-חצרים" ומנהל אותו בפועל מאז אוקטובר 2024, פרויקט שהחל ביוזמה של שני חברי קיבוץ חצרים שהגו רעיון לתת בית זמני לאחת מקהילות העוטף שנפגעו 

"כיו"ר ההנהלה הכלכלית ובאותם ימים גם ממלא מקום יו"ר הקיבוץ, הובלתי תהליך בהסכמה רחבה (תמיכה של 97.4 אחוזים מחברי קיבוץ חצרים!) שבסופו הוחלט להציע לקהילת בארי להגיע אלינו לתקופה ארוכה ולאפשר לה להתחזק ולחזור לביתה. הקמתי מנהלת קהילות שכנות וביחד הובלנו את הפרויקט. הקשר בין שתי הקהילות במהלך חודשי התכנון ועד היום מבוסס על אמון והיכרות מעמיקה. מרקם החיים בשכנות התהווה באופן עדין וקשוב והיה מלווה בתהליכים של גיבוש ערכים, זיהוי אתגרים והזדמנויות ויצירת מנגנוני עבודה משותפים. הנהלות בארי וחצרים עובדות בסנכרון ותחומי החיים הקהילתיים חלקם מתקיימים ביחד וחלקם בנפרד. קמו יוזמות מרגשות ונוצרים קשרים יפים בין האנשים משתי הקהילות. הפרויקט מאפשר לחברים וחברות רבים לקחת חלק ותורם עד היום ללכידותה של חצרים.  

בחצרים ישנם כאלף נפש וקהילת בארי שהגיעה אלינו מונה למעלה מ-700 נפש. מדרכות הקיבוץ תוססות ואירועי התרבות מגוונים. קשרים בין אישיים שנוצרים מחממים את הלב ונותנים הרבה אור".  

מה הניע אותך לפעולה?  

"לאחר האסון הגדול שפקד אותנו ב-7 באוקטובר רבים מעם ישראל קמו והתנדבו. הבנו בקיבוץ חצרים, ארבעה ימים לאחר 7 באוקטובר, שייתכן שיש ביכולתנו להקים בית זמני עבור קהילות מפונות שיזדקקו לכך. היה לי ולכל חברי וחברות חצרים רצון לעשות מהלך משמעותי לטובת קהילות הנגב המערבי.  

אני רואה ערך רב ומשמעות כפרטים וכקהילה להיות מעורבים ולהשפיע ברמה הלאומית. הפרויקט הזה מבטא עבורי ועבור קהילת חצרים ערכים של הגשמה, שליחות ציונית וסולידריות כלפי קהילות הנגב המערבי בכלל וקהילת בארי בפרט.  

הקיבוצים בארי וחצרים הוקמו באותו הלילה במסגרת מבצע 11 הנקודות, יש דמיון רב באורח החיים שלנו, היכרות, חברות ולמידה משותפת במשך שנים רבות. קיבוץ בארי נפגע באופן בלתי נתפס בשבת השחורה. היה נראה לי חשוב והכרחי לפנות להנהלת בארי ולהציע להם בית זמני אצלנו, בענווה וברגישות, תוך הבאת תוכניות ברורות הנוסכות וודאות וממשות".  

פגשתי הנהלה שלמרות הקושי הבלתי נתפס האישי והמערכתי מובילה במנהיגות ומנתבת עבור קהילת בארי דרך להתחזקות ולחזרה. העבודה במקביל לבארי מאפשרת לראות את הדברים בפרופורציות מתאימות ועם המון הערכה.

מסר לצעירים בתנועה הקיבוצית:  

"זה הזמן שלנו לקחת מנהיגות ברמה המקומית וברמה הלאומית. אל תחכו לאף אחד שיבוא לעשות במקומנו ואל תתנו לרעשי הרקע השונים להפריע בהשגת המטרות".  

הדס גרימברג קרלינסקי, 36, נירים 

אחראית בתחום הרווחה והקהילה במנהלת תקומה, מנהלת החינוך החברתי בנירים 

לשנות את המציאות ולעצב את החיים שלנו בצל הטרגדיה 

הדס, שמתגוררת עם קהילת הקיבוץ במקום מגוריהם הזמני בבאר שבע, מנהלת את החינוך החברתי בנירים בארבע השנים האחרונות. החל ב-9 באוקטובר 2023 הובילה צוות להקמת בית ספר לילדי נירים ביטבתה, בזמן שהקהילה פונתה לאילת 

במשך שלושה חודשים וחצי תפעלו את בית הספר שלהקמתו הובילה הדס "מורה לספורט מהפועל איילות, מורה לאומנות בת קיבוץ, מורות מהצפון שבאו בהתנדבות ודאגנו ללינה, ליווי רגשי לצוות ולילדים, פדגוגיה ותוכני הוראה ועוד". 

מזה חמישה חודשים הדס פועלת כאחראית בתחום הרווחה והקהילה במנהלת תקומה. היא נמנית על צוות "אדם וקהילה" שבאחריותו תחומי רווחה, קהילה, תרבות, צעירים, דת, ספורט, בריאות וחינוך. היא מובילה פרויקטים לחוסן קהילתי ביישובי החבל המונה 46 יישובים (אשכול, שער הנגב, חוף אשקלון, שדות נגב ושדרות), תוכניות תרבות, ליווי קהילתי, תוכניות של מיצוי זכויות, עיבוד רגשי קהילתי וקבוצתי, תוכניות רווחה ברשויות החבל ועוד. 

ב-7 באוקטובר בשעה 6:30 התעוררה עם ילדיה (4 ושנתיים) ועם בן זוגה ירון לאזעקות "צבע אדום". "מיד נכנסו לממ"ד. היה ברור כי מדובר על משהו אחר. בשעה 7:00 כבר היו מחבלים בתוך הבית כשהם צועקים לצאת תוך שירון מחזיק את הידית ואני מחבקת את הבנים. החשמל נפל וכך היינו עד השעה 15:00. מחכים שיבואו להציל אותנו, כשהמחבלים נכנסים ויוצאים מהבית ומנהלים קרבות ירי עם אנשים מהשכונה שהגנו עלינו מתוך הבתים שלהם". 

מה הניע אותך לפעולה?  

"אמונה שטוב מביא טוב, עשייה מביאה עשייה ולנו יש יכולת, כפרטים בתוך קהילה, לשנות את המציאות ולעצב את החיים שלנו, בצל הטרגדיה והאסון האדיר".  

פגשתי הנהלה שלמרות הקושי הבלתי נתפס האישי והמערכתי מובילה במנהיגות ומנתבת עבור קהילת בארי דרך להתחזקות ולחזרה. העבודה במקביל לבארי מאפשרת לראות את הדברים בפרופורציות מתאימות ועם המון הערכה.

איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים? 

"משאלת הלב החשובה מכול היא החזרת כל החטופים במיידי. עוד חמש שנים אני רוצה להיות בבית בנירים, מביטה על השקיעות היפות ביותר בארץ.  

אני רואה את עצמי ממשיכה להשפיע, לשנות, לייצר גשרים בין קבוצות ואנשים, להזכיר רבים ורבות שאיבדו את חייהם וחשוב שכולם יידעו ויכירו אותם. 

ממשיכה בתחומי הטיפול והחינוך שמתוכם אני באה (עובדת סוציאלית קלינית) ומייצרת מתוך העולמות האלה יכולת קהילתית ולאומית לחיות לצד הכאב האדיר ולייצר עוד מעגלים משמעותיים". 

מסר לצעירים בתנועה הקיבוצית:  

"צריך צעירים וצעירות שיידעו לקחת את המושכות, ליזום ולהוביל ולהמשיך את הדרך של ערבות הדדית ותקווה שכל-כך חסרה לעיתים. זה תלוי רק בנו, זה עולם קהילות שלם ומופלא בעל עוצמות אדירות שאנחנו כל בוקר קמים ומחליטים לבנות ולעסוק בו, ואין דבר יותר חשוב מהתקופה הזו להשקיע בבנייה, יצירה, שיקום ופיתוח יישובי הגבולות בפרט ומדינת ישראל ככלל".  

חמדת סלאי, 38, כפר סאלד 

קידום תחום בינוי קהילה בקיבוצי מועצת גליל עליון ומעורבות קהילתית בכפר-סאלד  

להפוך את הטלטלות לחוזק 

"לחולל קהילה זה אף פעם לא מעשה של יחיד. כיישוב הצפוני ביותר בגליל המזרחי שלא פונה, מצאנו את עצמנו מניעים חיים ושגרה בעזרת כוחות פנימיים" 

"מעשה הקהילתיות או מעורבות קהילתית שימשו אותי תמיד כמנגנון התמקמות בכל מקום בו גרתי. בכפר סאלד החלטנו לקבוע את ביתנו, זה המקום שילדיי קוראים לו "בית" (כמה התעסקנו בשאלה הזאת בשנה האחרונה) והמחויבות להיות פה כקהילה, משמעותית מאוד עבורי"  

המלחמה הראתה בצורה מאוד מוחשית כמה קהילה איתנה ועצמאית יכולה להשפיע.

"לחולל קהילה זה אף פעם לא מעשה של יחיד. כיישוב הצפוני ביותר בגליל המזרחי שלא פונה, מצאנו את עצמנו מניעים חיים ושגרה בעזרת כוחות פנימיים פורמליים ולא פורמליים. אני גאה להיות חלק מרשת של נשים וגברים שפעלו יחד כדי להיטיב במציאות מורכבת.      

את התשוקה שלי לקהילתיות, שבאה לביטוי גם במחקר האקדמי שלי, הפכתי לעיסוק והיום אני מקדמת את תחום בינוי הקהילה במועצה האזורית הגליל העליון דרך הובלת התא החברתי-קהילתי, שמכשיר ומלווה רכזות בינוי קהילה בקיבוצים השונים. האקו-סיסטם הגלילי נפרם בשנה וחצי האחרונות, הקהילות שבו עברו טלטלות שונות, חלק בפינוי (ועכשיו בחזרה הביתה), חלק בחיים תחת אש, וחלק בקליטה מאסיבית של מפונים. השותפות שלי ואני שואפות להפוך את הטלטלות הללו לחוזק".  

מה הניע אותך לפעולה? 

"אינסטינקט ותשוקה".  

איפה את רואה את עצמך עוד חמש שנים? 

"יש לי הרבה רעיונות, שמרגשים אותי ומקבלים צורה לאט לאט, ואני סקרנית לגלות אילו מהם אממש". 
מסר לצעירים בתנועה הקיבוצית:  
"הקהילות שבהן אנחנו חיים יכולות להיות מרחב אדיר לביטוי עצמי וגילוי אישי. אל תהססו לפעול בתוכן בסקרנות. כולם ירוויחו מזה".  

יונתן שמריז, 35, כפר עזה 

מייסד ומוביל תנועת "קומו" 

דור חדש של מנהיגים 

"בעקבות הטרגדיה האישית, אובדן אחי אלון, ייסדתי את 'קומו' כדי לנתב ולתעל את כאבי אל עבר עשייה משמעותית ומתוך הבנה שנדרש בישראל שינוי חברתי ומנהיגותי עמוק" 

"קומו" היא תנועה לאומית א-מפלגתית שנולדה מתוך השבר והוקמה על ידי משפחות שנפגעו ב-7 באוקטובר. "מאז 7 באוקטובר קם דור חדש של מנהיגים שמבינים שאת השבר של החברה הישראלית נתקן רק ביחד. אחת ממשימות הליבה של קומו היא לזהות את המנהיגים הטבעיים האלו ולספק להם את הכלים והתמיכה הנדרשים להרחבת השפעתם ברמה הקהילתית, המקומית והלאומית".  

"המחויבות שלי לשינוי חברתי, מושרשת בכאב האישי ובתחושת שליחות ציבורית עמוקה שמלווה אותי כבר שנים בתור מי שחי וגדל בנגב המערבי-עוטף עזה. בעקבות הטרגדיה האישית, אובדן אחי אלון, ייסדתי את 'קומו' כדי לנתב ולתעל את כאבי אל עבר עשייה משמעותית ומתוך הבנה שנדרש בישראל שינוי חברתי ומנהיגותי עמוק. אלון, שנחטף לעזה ב-7 באוקטובר, הצליח לשרוד בשבי חמאס 70 יום ולברוח, אך נהרג באופן טראגי מירי כוחות צה"ל שזיהו אותו ושני חטופים שהיו איתו כמחבלים. מאז, אני מסייר ברחבי הארץ, משתף בסיפור האישי שלי, ובתובנות שנולדו בי מהטרגדיה, תוך גיוס אחרים שנפגעו, לקום ולפעול כמוני. 'קומו' הפיקה את טקס הזיכרון הלאומי הראשון לקורבנות 7 באוקטובר ומלחמת 'חרבות ברזל', בו צפו למעלה ממיליון ישראלים ושודר ברחבי העולם".  

ב-7 באוקטובר היה יונתן בממ"ד 22 שעות "עם אישה בהיריון וילדה שחגגה יום הולדת שנתיים. בזמן הזה אחי עידו לחם בהמוני מחבלים והצליח לשרוד. אחי אלון נחטף לעזה. חבריי הטובים ביותר נרצחו, הודעות האימה ותחושת האשמה וחוסר האונים ילוו אותי לכל החיים".   

בעוד חמש שנים אני רואה את עצמי חי במדינה טובה וערכית יותר, אחרי שכל החטופים יוחזרו הביתה, מסקנות ועדת החקירה הממלכתית יפורסמו ובניית הארץ מחדש כבר תהיה בעיצומה.

המסר שלי: אם תחשוב כי תיפול כבר נפלת. 

יונתן מפונה עם משפחתו לקיבוץ שפיים. 

יותם מזרחי, 42, כפר מסריק 

פעילות התנדבותית למען החיילים בתקופת מלחמת חרבות ברזל 

לדאוג שירגישו שאנחנו מאחוריהם בכל רגע 

"למדתי בתקופה הזו שאין על האזרחים שלנו – בזכות תושייה, יוזמה ורוח התנדבות הצלחנו לרתום תורמים ומתנדבים ולהגיע לחיילים בכל חלקי הארץ" 

"מהרגע שפרצה המלחמה היה לי ברור שצריך לקום ולהתחיל לפעול! 

אם זה בתוך הבית, בקיבוץ, בכל הנדרש. סיוע בטיפול בהגנה על גדר הקיבוץ וביטחון התושבים, לאחר מכן קבלת פלוגת חיילים ועזרה בכל הנדרש עבורם מרמת ציוד, תשתיות וכל דבר שיסייע להם בכל שעה ובכל שינוי, בעונות השנה שהתחלפו וגשם זלעפות תפס אותם. דאגנו להם לסככות, תנורים וחימום.  

וגם בעזרה מחוץ לקיבוץ – יוזמה מרגשת שבמסגרתה נסענו לחמם את הלב עם 'על האש' מפנק לחיילים שנותנים את כל כולם בשטח, מצפון ועד דרום, עם דגל ישראל שלא ירד לדקה. תרמנו מכל הלב. וזאת הזדמנות מצוינות להגיד תודה לכל מי שנתן יד למיזם העוצמתי הזה". 

"ב-7.10 הרגשתי שאני פשוט חייב לקום ולפעול. לא היה רגע של התלבטות – כולנו התגייסנו מיד, כל אחד במקום שבו היה צריך. למדתי בתקופה הזו שאין על האזרחים שלנו – בזכות תושייה, יוזמה ורוח התנדבות הצלחנו לרתום תורמים ומתנדבים ולהגיע לחיילים בכל חלקי הארץ. הם הקריבו הכול כדי להגן עלינו, והמעט שיכולנו לעשות היה לדאוג שהם ירגישו שאנחנו מאחוריהם בכל רגע". 

איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים? 

"ממשיך להוביל, לנהל ולייעל בתחומים שאני אוהב ושבהם אני עוסק – בעיקר בעולם החקלאות. זה תחום שאני מתמקצע ומשתדרג בו כל הזמן, ואני שואף להמשיך לחדש, לייעל ולתרום מהידע והניסיון שלי, גם לטובת הקיבוץ וגם לטובת החקלאות בישראל בכלל". 

מסר לצעירים בתנועה הקיבוצית: 

האמינו בעצמכם. תיזמו, תנסו, תגעו, תובילו, תרתמו ותסחפו אחריכם אנשים במנהיגות שאתם יוצרים. גם אם בדרך תיתקלו באתגרים ותיכשלו – זה רק חלק מהצמיחה, מהלמידה ומההצלחה. אל תהססו להגשים את החלומות שלכם, ותמיד תזכרו – השמיים הם הגבול! 

עידו פלוס, 25, כפר עזה 

יוזם פרויקט "הניצנים של אופיר" ע"ש ניצן ואופיר ליבשטיין 

להתחזק מהשבר 

"דרך ההתנדבות והעזרה לאחר אנו מחזקים ומפתחים את תחושת השייכות והאחריות ובמקביל המתנדב עוזר לעצמו בהתפתחות אישית. החזון שנראה את כל צעירי העוטף חזרה בבית ואת הקהילה שלנו חזקה ומאוחדת" 

"לאחר 7 באוקטובר התפנינו לקיבוץ שפיים ולאור המצב החלטתי לקחת אחריות לוגיסטית יחד עם הקהילה המדהימה של 'אימהות שפיים' ואחרים מקהילת כפר עזה על כל המתרחש בתחומי הקהילה, החל מדאגה לפרטים הקטנים כמו ביגוד ומקום לינה ולצערי גם על קיומם של טקסי הלוויות ושבעות. 

לאחר זמן מה קיבלתי החלטה שאני מקים את הפרויקט 'הניצנים של אופיר' על שמם של ניצן ואופיר ליבשטיין שנרצחו במתקפת הטרור, שבחייהם הפיצו תקווה ואור. זאת מתוך חשש שעלה והתגבר אצלי ככל שעברו הימים – האם יהיה דור עתיד לעוטף? האם נחזור? מי יחזור? החלטתי לתת פתרון. 'הניצנים של אופיר' הוא פרויקט המעניק למשתתפיו מלגה שיוכלו לנצל בשלל מסלולים (לא רק לסטודנטים): התנדבות בקהילות שלהם, התנדבות לטובת צרכים של הקהילות. דרך ההתנדבות והעזרה לאחר אנו מחזקים ומפתחים את תחושת השייכות והאחריות ובמקביל המתנדב עוזר לעצמו בהתפתחות אישית. החזון הוא שנראה את כל צעירי העוטף חזרה בבית ואת הקהילה שלנו חזקה ומאוחדת". 

מה הניע אותך לפעולה? 

"הייתי חייב לעשות כדי לא לשקוע במה שעברנו. הייתי חייב לפעול ומאז אני בעשייה מתמדת עד שכולם יחזרו הביתה לא נפסיק" 

"אני נמצא בעשייה בעיקר בשביל גלי וזיו (התאומים החטופים שעדיין בשבי) ושאר החטופים, אעשה הכול למענם עד שהם יחזרו הביתה וזו המטרה הראשונה שלי. לצד זה נלחמתי כשלושה חודשים בלבנון עם היחידה שלי. נעשה הכול כדי שהחטופים יהיו בבית". 

איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים? 

"אני לא יודע איפה, מקווה שיהיה אפשר לחזור הביתה ושארגיש שוב את התחושה של הבית שכל כך חסרה לי. מקווה שאמשיך לעשות טוב ושעם ישראל והקהילה של כל אחד מאיתנו תחווה רוגע, שלווה ובית". 

מסר לצעירים בתנועה הקיבוצית: 

"אם יש בעיה תתקנו אותה, אל תחכו שהיא תיפתר מעצמה. תפעלו ותחשבו טוב, תחייכו ותצחקו לכאב בפנים ואל תתנו לו לשבור אתכם אלא תתחזקו מהשבר". 

עידו מפונה בימים אלו ומתגורר בתל אביב. 

ענת אופק, 38, רמת יוחנן 

יועצת לקידום מדיניות בתחומי ההגנה על הדמוקרטיה ב"שתיל – הקרן החדשה לישראל"  

"אם לא נעצור את זה עכשיו, לא יהיה מחר חופשי ודמוקרטי" 

"במציאות שבה שנה וחצי אחרי 7.10, חטופים עדיין במנהרות, ועדת חקירה ממלכתית לא מוקמת והממשלה שתחתיה כל זה קרה עדיין בשלטון – היא מציאות בלתי נסבלת. המדינה צריכה לעצור מלכת, עד שהממשלה תתחלף" 

"אני חיה ונושמת את החקיקה והפעולות הנוספות לפגיעה בדמוקרטיה, זה תפקידי לדעת בכל רגע נתון איפה כל אחד מצעדי ריקון הדמוקרטיה עומדים ולנסות ולרכז את כלל השחקנים במגרש לשתף פעולה ולחשוב ולפעול בצורה האסטרטגית ביותר מול האיומים. זה אומר שהעיניים שלי על מה שקורה בכנסת, האוזן, קרויה לסנטימנט הציבורי כפי שמובא בתקשורת וברשתות והאצבע על הווטסאפ – לחבר בין כל השחקנים בצורה המהירה והטובה ביותר". 

מה הניע אותך לפעולה? 

"עד תחילת ההפיכה המשטרית עסקתי בחינוך וניהול תוכניות חינוכיות, עם אמונה גדולה בדרך ארוכת הטווח שהחינוך צועד בה. באקטיביזם ופוליטיקה עסקתי בזמני הפנוי. כשיריב לוין הצהיר על התוכנית שלו, נהיה לי ברור פתאום, שאם לא נעצור את זה עכשיו, אז לא יהיה המחר שבו אני רוצה שהדור הבא יגדל בו, לא חופשי ודמוקרטי כמו שאנחנו מכירים אותו בכל אופן". 

"מבחינתי, במציאות שבה שנה וחצי אחרי 7.10, חטופים עדיין במנהרות, ועדת חקירה ממלכתית לא מוקמת והממשלה שתחתיה כל זה קרה עדיין בשלטון – היא מציאות בלתי נסבלת. מבחינתי הכול, כולל הכול, צריך לעצור וכולנו צריכים לעסוק רק בזה. המדינה צריכה לעצור מלכת, עד שהממשלה תתחלף באחת שבאה לעבוד למען האזרחים. 

מצד אחד, זה קל לי להגיד, כי זה הדיי ג'וב שלי. מצד שני, זה הדי ג'וב שלי כי זה בלתי מתקבל על הדעת מבחינתי לא להפנות לזה את כל הכוחות והיכולות". 

 איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים? 

"עם השנים אני לומדת טוב יותר במה הכוחות שלי ומהן הפוזיציות שבהן אני יכולה להשתמש בהם בצורה היעילה ביותר לטובת יצירת שינוי במציאות, וזה כוכב הצפון מבחינתי. אז אני לא יודעת איפה אהיה, אבל מכוונת להיות במקום שבו אוכל להשפיע ולשפר את החיים כאן". 

מסר לצעירים בתנועה הקיבוצית:  

קיבוץ זה לא מקום מגורים, זה סט ערכים. וערכים זה דבר מחייב, כי הם מתקיימים רק כפעולה. אז צאו ותפעלו 

מיקה ברגלס, 26, בארי 

פעילה במטה המאבק של בארי להשבת החטופים  

יצר הישרדותי  
"אם לא נילחם על האנשים שלנו, שכל פשעם היה לחיות פה, מי אנחנו?" 

"קצת אחרי שפונינו מבארי למלון דיוויד בים המלח (שלמשך שנה היה לנו לבית), כשתמונת המצב האיומה החלה להתבהר, שתי נשים מהקיבוץ ואני החלטנו להקים מטה פנימי שמטרתו הייתה לתת מענה למשפחות החברים החטופים של בארי אל מול אכ"א והצבא, בזמן שמטה המשפחות היה בהתהוות, וטרם הוקם המטה הצבאי. עם הזמן, הצוות התייצב ונבנה, והמטרות שלנו התרחבו ממענה פנימי בלבד לפעילות חיצונית להעלאת המודעות הציבורית לחברינו החטופים, כמו גם הנעת הקהילה השבורה והכאובה שלנו לפעולות שהיה ביכולתנו לעשות, בנוסף לפרסום ברשתות החברתיות, עצרות, צעדות ופעולות נוספות – מגדולות וציבוריות כמו ליל הסדר בכיכר החטופים ועד לפרויקטים פנימיים ואינטימיים". 

מה הניע אותך לפעולה? 

"שילוב של חוסר שקט בידיעה שחברים שלי בשבי, ושל יצר הישרדותי שאמר לי תתחילי לעבוד או שתשקעי באופן בלתי הפיך. הייתי יושבת במלון עם חברות שההורים שלהן חטופים, עם חברים שאחים שלהם, דודים שלהם, סבים שלהם חטופים, והם לא אנשים זרים, הם האנשים שלי! הייתי קרובה, כל כך קרובה, להיות שם בעצמי. ואם לא נילחם על האנשים שלנו, שכל פשעם היה לחיות פה, מי אנחנו? הקהילה שלנו הייתה ועודנה אבלה וחסרה כל כך, אז אם יש בי את היכולת מתוך האבל הפרטי שלי לקחת חלק במאבק גם בשם מי שלא יכול כרגע – אני אעשה את זה בכל הכוח, ועד החטוף האחרון". 

יום שחור שאני חיה מחדש בכל יום 

"לא ארחיב במילים על אותו יום שחור, שאני חיה בכל יום מחדש. יש מראות, צלילים, ריחות, שלא הומצאו מילים שיתארו אותם. 
כן אומר שבבוקר אותה שבת שחורה, כשבמשך שעות כיתת הכוננות ומספר חברי קיבוץ חמושים נלחמים לבד מול מאות מחבלים, אבא שלי, שמהר מאוד הבין מה קורה, לקח אותי משכונת הצעירים לבית הוריי, שם הייתי עם אימא שלי בממ"ד בזמן שהוא וצעיר נוסף מהקיבוץ ניהלו לחימה של שעות מחוץ לביתנו ובכך הצילו את חיינו, וכנראה שגם חיי רבים אחרים. 
איבדתי אנשים קרובים ויקרים לי מכול, שהיו לי משפחה, שגדלו איתי וגידלו אותי.  
102 חברים איבדנו בבארי. 30 חברים נחטפו באותו מחדל, שישה חללים חטופים מבארי נותרו בשבי, מתוכם שניים שנחטפו בחיים, ובהם סהר ברוך, בן כיתה שלי שגדלנו והתבגרנו יחד". 
"אני רוצה לקוות שאחיה במדינה שראויה לאזרחיה. בעולם אוטופי הייתי רוצה לחזור לבארי אבל אך ורק במציאות ביטחונית אחרת לחלוטין". 

שלא נהיה השכפ"ץ של המדינה יותר, ללא כל איום מעבר לגדר. ולא בשום מצב אחר, לא כמעט ולא בערך.

מיקה מפונה ונמצאת במקום מגוריהם הזמני של חברי קהילת בארי בחצרים. 

ניר בן-צבי, 37, גשר הזיו 

מייסד ומנכ"ל "איחוד העיתונות העצמאית" ויו"ר קיבוץ גשר הזיו 

"איפה שיש מאבק – יש תקווה" 

ניר מייסד ומנכ"ל "איחוד העיתונות העצמאית" (שקוף, העין השביעית, המקום הכי חם בגיהנום)

ב-2018 הקים יחד עם תומר אביטל את עמותת "שקוף" – סטארטאפ חברתי, מתוך מטרה לבנות כלי תקשורת רחב היקף ומשנה מציאות, ולהבטיח את עתיד העיתונות העצמאית החוקרת בישראל. 

כיום, תחת "איחוד העיתונות העצמאית" פועלת מרבית העיתונות העצמאית במדינת ישראל , במודל ייחודי ברמה עולמית המתבסס במאה אחוז על מימון מהציבור הרחב בתרומות קטנות – כ-10,000 אנשים שתומכים בכל חודש. 

"המודל הזה מאפשר לנו לעשות עיתונות תחקירים מעמיקה ונקייה מאינטרסים זרים, שנאבקת על דמותה של המדינה". 

ניר נמצא על הציר שבין הנגב המערבי בו גדל (בן קיבוץ בארי), לבין הגליל המערבי בו הוא מתגורר כיום (גשר הזיו).  

בין הלוויות של חברים ומכרים שנרצחו, לבין התמודדות עם החיים בקיבוץ לא מפונה שהפך "הגבול החדש עם לבנון" (5.1 ק"מ מהגבול) ולצד זאת סדר יום תקשורתי שהתהפך על הראש והצורך בלהתאים את פעילות איחוד העיתונות העצמאית להמשך תפקוד ופעילות משמעותית מול הנסיבות החדשות".

מה הניע אותך לפעולה? 

"יצירת מציאות בה הבת שלי תוכל לחיות במדינת ישראל בבגרותה, במעגלים הקרובים (הקיבוץ) ובמעגלים רחבים (המדינה)".  

איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים? 

"מסתכל לאחור לימים החשוכים הללו, ורואה כי הצלחנו לצאת מהם. הדרך לשם בימים אלה מתחילה באמונה כי 'מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך'". 

מסר לצעירים בתנועה הקיבוצית:  

"מה שאנחנו לא נעשה, אף אחד לא יעשה עבורנו, ואיפה שיש מאבק – יש תקווה". 

במקביל משמש ניר יו"ר קיבוץ גשר הזיו. 

גל פאוקר, 25, צאלים 

הקים יקב בוטיק מסחרי לזכרו וחיזוק מורשתו של סבו גדעון פאוקר, שנרצח ב-7 באוקטובר 

לבחור אם להתכופף או להישבר 

"הבנתי שניתנה לי הזדמנות להנציח את סבא שלי דרך תחום העיסוק אותו כל כך אהב. כשטיפלתי ביין של סבא הרגשתי חיבור אליו" 

ב-2006 הקים גדעון פאוקר מניר עוז עם קבוצת חברים יקב בו הוא שימש כורם ויינן עד הירצחו בטבח 7 באוקטובר. 

גל מספר: "ב-7 באוקטובר הייתי אצל בת זוגי בקיבוץ עין החורש. כשהתחילו ההתראות על חדירת מחבלים הבנתי שמדובר באירוע רציני ופתחנו חמ״ל משפחתי מאולתר אצלה בבית. באותו יום נורא היו לי חמש זירות פתוחות מקרבה ראשונה. אבי ואחיי הקטנים נצורים בקיבוץ צאלים בלי יכולת לצאת כי האזור שורץ מחבלים, דוד שלי שנלחם במחבלים בכניסה למושב עין הבשור, סבתא שלי ובעלה שנעולים בממ"ד וביתם עולה באש בקיבוץ ניר עוז, סבא שלי ואשתו שנעולים בממ"ד בבית אחר בקיבוץ בעוד סבי פצוע מירי בידיו, מאבד דם ומשווע לעזרה שלא הגיעה. לאחר כארבע שעות איבד הכרה בידיה של אורנה אשתו ומאוחר יותר נקבע מותו. בזירה נוספת היו אחי סיון ואורי בת זוגו. סיון נלחם עם המחבלים על הידית של דלת הממ"ד בדירת זוגתו בשכונת דור צעיר בכפר עזה. כשהוא פצוע ומדמם ברחו סיון וזוגתו לבית הוריה בקצה השני. לאחר שהצליחו לחצות קיבוץ שורץ מחבלים, הדריך סיון את משפחתה איך להתקין לו חסמי עורקים מאולתרים ובמשך שבע שעות נאבק בכאבי תופת ואיבוד דם מאסיבי עד שחולץ תחת אש לשיבא, שם נותח ואושפז במשך כחצי שנה.  

אימי הייתה באותה עת בדרכה חזרה מטיול במונטנגרו ולא ידעה על שהתרחש. נאלצתי לשקר לה ולומר לה שסיון בסדר למרות שכבר ידעתי שנפצע בשתי ידיו משלושה כדורים שחדרו את דלת הממ"ד ושהוא בסכנת חיים".  

יין שיעשה כבוד לאזור המיוחד שסבא אהב 

לאחר האסון הקדשתי את עצמי לאחי הקטן ועזרתי לו בתהליך ההחלמה המאתגר. כשירדתי דרומה להתאוורר התחלתי לעסוק ביקב וביין. נשאבתי לזה והעיסוק החדש הלך ותפס עוד ועוד מהזמן שלי ביחד עם הטיפול באחי. 

"הבנתי שניתנה לי הזדמנות להנציח את סבא שלי דרך תחום העיסוק אותו כל כך אהב. לאחר הירצחו נותרו ביקב יינות שנזקקו לטיפול ומרגע שהבנתי זאת, נרתמתי למשימה. כשטיפלתי ביין של סבא הרגשתי חיבור אליו ותחושה שהוא ממשיך ללכת איתי. באביב 2024 נטענו כרם גדול לזכרו במשק של דוד שלי במושב עין הבשור ובעזרת המשפחה הקמתי יקב בוטיק מסחרי לזכרו ולחיזוק מורשתו". 

כיום פועלים בניר עוז שני יקבים. יקב פאוקר ויקב ניר עוז. גל משמש יינן של שני היקבים. יקב ניר עוז נשאר יקב חברי לא מסחרי כפי שהוקם על ידי גדעון וחבריו, ויקב פאוקר "ייתן הזדמנות לכלל האנשים להכיר את האיש המיוחד שהיה סבי דרך התחביב שאהב וטיפח. בעוד חמש שנים היקב שהקמתי ייצר יין מתוצרת הענבים שנגדל בכרם שלנו. היין שלנו יהיה מאה אחוז מקומי ויעשה כבוד לאזור המיוחד הזה שסבא שלי אהב והיה לו לבית במשך מרבית חייו.  

המסר שאני רוצה להעביר הוא משפט שסבא שלי נהג לומר לאבא שלי ושאבא שלי העביר אליי. ״תהיה לקנה סוף ולא לעץ אלון. כשהרוח החזקה באה, הקנה מתכופף ומתרומם חזרה בעוד האלון נשבר״. המשפט הזה הפך עבורי לציווי.  

הרוח החזקה הגיעה ולי נותר לבחור אם להתכופף או להישבר 

טל עציון, 24, נירים 

מוביל מרכזון בחינוך החברתי בנירים 

החינוך החברתי הוא אי של שפיות עבור הקהילה כולה 

"הבנתי שיש חשיבות עצומה לזה שאמשיך ללוות את הילדים בתקופה שלאחר המשבר.

מזה שנתיים וחצי עובד טל בחינוך החברתי בקיבוץ נירים בו נולד וגדל.  

"לאחר שנה וקצת של עבודה מאומצת ומשמעותית, בה הייתי מדריך של שכבות ד'-ו' וגם של הנוער, תכננתי לצאת לטיול הגדול. הקלפים נטרפו ב-7 באוקטובר. ב-8 באוקטובר התפנינו מנירים לאילת. הצוות הרגיש שעל מנת לשמור ולהגן על הילדים, אנחנו חייבים לייצר במהרה שיגרה. מ-9 באוקטובר חזר המרכזון לפעול, במקומות שונים, ובעיקר עם המון אנשים טובים שפתחו את ביתם ואת ליבם עבורנו. אני כמוביל מרכזון ד׳-ו׳, הבנתי שיש חשיבות עמוקה לזה שאמשיך ללוות את הילדים בתקופה שלאחר המשבר. החזרה לעבודה שאבה גם אותי מתוך האבל הקשה, והצלחתי להחזיר לעצמי קצת אוויר לנשימה. 
מאז עברנו גלגולים שונים בתקופתנו בגלות, שנמשכת גם עכשיו (טל מפונה לבאר שבע עם קהילת נירים), אבל תמיד השתדלנו לעשות את הכי טוב שאנחנו יכולים עבור הילדים והנוער, ובעיקר, פשוט להיות איתם ובשבילם". 

השכול שמלווה אותי עוד מהיותי נער 

טל היה בממ"ד עם אימו בזמן מתקפת הטרור, כאשר אחותו הצעירה (22) נמצאת בשכונת הצעירים, ממנה חדרו המחבלים לנירים. "מהר מאוד התחילו להגיע אל אימי הודעות בקבוצות של הקיבוץ, וגם מאחותי, שמשיחת טלפון עברה לדבר איתנו בהודעות מהפחד שישמעו אותה ויכנסו מפלצות החמאס אליה לדירה. הודעות הזוועות המשיכו לזרום והבנתי שחלק גדול מחבריי שגדלו איתי בקיבוץ גם הם בסכנת חיים, ושהם נשרפים בביתם. בינתיים אחותי כתבה שמנסים להיכנס אליה לדירה ושלחה לב גדול. וברגע הזה התפרקתי. חוסר האונים זאת תחושה שאין דרך לתאר אותה. חשבתי על הגרוע מכול. לקראת שעות אחר הצוהריים אחותי שלחה לנו הודעה שחילצו אותה. נשמנו לרווחה. כמה דקות לאחר מכן הגיעו חיילים גם אלינו, והובילו אותנו למועדון. שם גיליתי לראשונה על גודל המתקפה שמתחוללת, ועל כך שרצחו וחטפו את אנשינו, ולא רק בנירים. אנשים מכל האזור שבו גדלתי והתחנכתי, שחלק ניכר מהם אני מכיר. הלילה הזה היה קשה מנשוא. החדשות שהמשיכו להתעדכן והפחד המצמית שאפף אותנו, לא נתנו מנוחה. ועד היום אין מנוחה. כי לא נוכל לאחות שום קרע ואף שמחה לא תהיה שלמה, עד שלא יוחזרו כל חברינו ואהובינו מהשבי".  

"אירועי היום הארור, אותם אנחנו חיים גם היום, החזירו אותי ברגע עשור אחורה, ליום האחרון של מבצע צוק איתן. ביום ההוא אבי, זאביק עציון, שהיה הרבש"צ בנירים, נהרג מפצצת מרגמה".  

השכול שמלווה אותי עוד מהיותי נער, דפק שוב על הדלת. הפצע הזה, שאף פעם לא מגליד עד הסוף, נפער בצורה הכי מכוערת שלו 

"אני מכיר את ההרגשה ואת הכאב של לאבד מישהו קרוב ללב. וכשאני חושב על כמות המשפחות היקרות שחוות את ההרגשה הבלתי נסבלת הזאת, אני מתמלא כאב וצער. היקפי הזוועות האלה לא ניתנים לעיכול. הריפוי ייקח עוד זמן, והוא יוכל להתחיל רק אחרי שיוחזרו כולם".  

המחבלים רצחו תשעה בנירים וחטפו חמישה, שלושה שוחררו בעסקה ושניים, נדב פופלוול ויגב בוכשטב, נרצחו בשבי. 
מה הניע אותך לפעולה? 

"אני מוצא בעבודה החינוכית המון משמעות וסיפוק, גם בימים רגילים בהם אנחנו נמצאים בבית, במקום המוגן והבטוח. לאחר אירועי 7 באוקטובר והשלכותיו, המשמעות והחשיבות קיבלו משנה תוקף, שהתבטא בכך שהחינוך החברתי היווה ומהווה עוגן לכל קהילת נירים, ולא רק להורי הילדים שבמערכת. אני חושב שהתפיסה של מערכת החינוך החברתי כאי של שפיות עבור הקהילה כולה – היא שהובילה אותי לבחור להישאר איפה שאני נמצא, ולהמשיך לנסות לעשות את המיטב עבור כלל הילדים והנוער. מה גם, ואף חשוב מזה, שאני מאוד אוהב את הילדים והנערים שלנו, שהם הכי איכותיים שאני מכיר – תבדקו אותי. 
אני מאמין שזה בדיוק זמן כזה שבו כל אדם היה צריך לבחור באיזה צד של ההיסטוריה הוא רוצה להיות. אני שמח מאוד שבחרתי להיות בצד הפעיל והעושה, איפה שמנסים בענווה לאסוף את הרסיסים שנשברו כדי להפיח מידה של תקווה ולתת אופק לעתיד טוב יותר".