קובעים בעצמם את כללי המשחק

האם אגודה שיתופית חייבת לקיים "מכרז״?

*תמונה ראשית: חוק חובת מכרזים אינו חל על אגודה שיתופית, אך היא חייבת לנהוג בתום הלב בניהול מו"מ. צילום: יוליה איריס

לא אחת מפרסמות הנהלות הקיבוץ "מכרזים": לדירה, למגרש, לתפקיד, למשרה, לוועדות, להפעלת פעילות או עסק ועוד. ל"מכרז" היבטים משפטיים יחודיים. במהותו זהו הליך של פנייה לקבלת הצעות לעניין מסויים שהוא נושא המכרז. על גופים ציבוריים חלה חובה לערוך "מכרז ציבורי" וחלים עליהם "דיני המכרזים" (ענף במשפט הציבורי שעוסק בתהליך החוזי של התקשרות הגוף הציבורי בהסכם לפי המכרז), בין אם מכוח חוק חובת מכרזים (שחלים במגזר הממשלתי-ציבורי) ובין אם מכוח חיקוקים במגזר הרשויות המקומיות.
גם "במגזר הפרטי" נמצא גופים שעושים שימוש בשיטת המכרז, הגם שאינם חייבים בכך, והם פועלים כך כדי לשפר את תהליך המשא ומתן שלהם ולהתקשר עם המציע שהצעתו היא הטובה להם ביותר. במקרה שכזה לא חלים עליהם "דיני המכרזים" של "המשפט הציבורי", אלא "כללי המשחק" שהם קבעו לפיהם ינוהל המכרז. וכך חלים עליהם דיני החוזים, ובכלל זה חובת קיום תום הלב וחובת ההגינות.
לבטל זכייה במכרז
מהו הדין החל באגודה שיתופית המקיימת "מכרז"? חברת קיבוץ גבע תבעה לפני שנים את קיבוצה בטענה שוועדת המכרזים בקיבוץ העדיפה משפחה אחרת על פניה בזכאות לדירה וטענה לאי חוקיות המכרז. בבית המשפט הובהר שם שאין זה "מכרז" במובנו הקלאסי אלא בזכאות חבר קיבוץ "לקבל" דירה לפי אמות מידה מסויימות.
לבית המשפט הגיע מקרה בו נדונה סוגיית המכרז באגודה שיתופית (מושב עובדים), שפרסמה "מכרז" להפעלת נכס מסוים באגודה. במכרז "זכה" אחד, וחבר מושב אחר ביקש לבטל את "הזכייה" ולקבוע שהוא "הזוכה", תוך שהעלה טענות לגבי ניהול המכרז והמו"מ שנוהל במסגרתו. עלתה השאלה אם זהו "מכרז" (במובן "המכרז הציבורי"), כטענת התובע, או שמא היה "פרסום הזמנה להציע הצעות", כטענת האגודה, כדי שהנהלת האגודה תוכל לבחון הצעות ולקבל החלטה מושכלת לטובת האגודה וחבריה.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק גם ש"חוק חובת מכרזים אינו חל על אגודה שיתופית ואין עליה חובה לקיים מכרז. אגודה שיתופית היא תאגיד שהתאגד 'במשפט הפרטי' ומשכך הביקורת השיפוטית על מעשיה אינה במסגרת 'המשפט הציבורי'". עם זאת, קבע בית המשפט שבמקרה זה האגודה השיתופית פועלת כ"גוף דו מהותי" (גוף פרטי שחלות עליו חובות מסויימות מתחום המשפט הציבורי), ובכלל זה חלה עליה "חובת תום הלב בניהול מו"מ מכוח דיני החוזים".
עצה מהמדור: לא צריך לנקוט במונח "מכרז" כאשר אתם מבקשים מועמדים לתפקידים, להפעלת פעילויות או מקצים דירות לחברים. המונח "קול קורא" גם יתאים.

הקרב על הנפש

על תופעת הפרעת הדחק ויחסי שכנות

סיפור עצוב על משמעות "הפרעת דחק פוסט טראומטית" (הַלֶּמֶת, לפי האקדמיה ללשון עברית) שהלם קרב הוא אחד המקרים שלה, המובא כאן כדי להוסיף לחובה של כולנו להיות מודעים לנושא.
חבר קיבוץ פנה לבית משפט השלום (הוא "המבקש") וביקש צו למניעת הטרדה מאיימת כנגד דייר, שוכר דירה בקיבוץ, המצויה במרחק של מספר בתים מביתו של החבר-המבקש. הסבר קצר: כאשר אדם טוען שאחר מטריד אותו, מאיים עליו או פוגע בו, הוא יכול לפנות בבקשה לבית המשפט ולבקש "צו למניעת הטרדה מאיימת וצו הגנה" עליו, כדי למנוע מאותו אדם אחר להטרידו, לפגוע בשלוות חייו, בפרטיותו, בחירותו או בגופו.
מסעיר את רוחו
החבר-המבקש סיפר על שלושה אירועים בהם הדייר ("המשיב") היה מעורב שכתוצאה מהם חש הוא מאוים או מוטרד. המבקש הוא הלום קרב מאחת המלחמות, ו"ארועי 'חרבות הברזל' מקשים עליו, ומסעירים את רוחו", תארה השופטת קרן מרגולין-פלדמן. אירוע אחד, התרחש בעקבות "דין ודברים כעוס" בין המבקש לדיירת בקיבוץ במהלכו המשיב "יצא את ביתו כדי לסייע לאותה דיירת". בסרטון שצולם נראה המשיב צועק ממרחק למבקש: "זה שאתה דם כחול, חבר קיבוץ, לא אומר שאתה יכול לצעוק כאן על דיירים״.
התיאורים שהובאו בפני השופטת לגבי האירועים מלמדים על עוצמת הסערה הנפשית שהמבקש היה בה, ו"הפרשנות" השונה שהייתה לכל צד לגביהם. האירוע האחרון, החל בחילופי דברים בין המבקש למשיב לגבי אי אמירת "שלום" זה לזה. וכך, בעוד שהמבקש ביקש להתרחק מהמשיב בדרכו למרפאה, "המשיב המשיך בעקבותיו, בהליכה מהירה או ריצה, כשהוא קורא לו לעצור ולשוחח עימו".
תנועה מאיימת
השופטת מצאה שיש מחלוקת בין הצדדים לגבי התרחשות הדברים. האם אכן המבקש דימה בידיו ירייה באקדח אל המשיב, או אם אכן המשיב צעק לעבר המבקש כי "ישבור לו את הידיים והרגליים"(אירועים שכל אחד הכחיש בתורו). המשיב התקדם לעבר המבקש, והשניים "החליפו ביניהם צעקות", כשהאחד מנסה להסביר שהוא "סובל מתופעת דחק" והשני משיב לו וצועק "שאין לו כוונה לפגוע בו". השופטת התרשמה כי "בהלתו של המבקש אינה נובעת מהתנהלות מאיימת מצד המשיב". זה האחרון שהרים את קולו ורץ בעקבות המבקש, "עשה כן מתוך חוסר הבנה בנוגע למצבו של המבקש ולפרשנות שהוא עשוי לתת לדברים".
המשיב הסביר שרצה "להסדיר את המחלוקת עם המבקש, ולבקשו שלא לחזור על התנועה המאיימת לכאורה של יריה לעברו, אלא שהמבקש, נחרד והגיב בשל קשייו הסובייקטיביים".
חש בחרדה ממשית
השופטת קבעה שלא היה בהתנהגות המשיב כדי איום או הטרדה שיסכנו את המבקש, והגם שהוא "חש בחרדה ממשית" היא לא נבעה מסיבות אוביקטיביות. היא הבהירה למשיב כי תופעת PTSD -פוסט תראומה שגרמה למבקש "שיהיה רגיש במיוחד לכל מחווה שעשויה בשוגג להתפרש כמאיימת (לרבות שימוש בקול רם מדי, הליכה מהירה לעברו או שימוש במילים כגון: אני בא)". משהדברים הובהרו למשיב, התרשמה השופטת שהוא יימנע מלפעול באופן שיהיה בו כדי להותיר במבקש תחושת איום סוביקטיבית או שיטריד אותו, גם אם לא "ישכנו יחסי שכנות נפלאים בין הצדדים".
השופטת לא מצאה שיש הצדקה להוציא כנגד המשיב צו (שיש לו היבט פלילי) למניעת הטרדה, היא דחתה את הבקשה, וחייבה את החבר "לשאת בהוצאות המשיב בסכום סמלי של 500 שקלים״.