שלושה שבועות אחרי השבת השחורה מצא עצמו איל להב ממעברות באילת בפרויקט תיעוד "קיבוץ עדויות" של אלו שניצלו מהתקפת הטרור הנוראה. בפודקאסט שיצר "קולות מהעוטף" הוא מאפשר לקיבוצניקים ששרדו את התופת לספר את סיפורם
*תמונה ראשית: פגשנו בעדות את כל סוגי הניצולים. אלו שחוו על בשרם, אלו שנרצחו או נחטפו להם בני משפחה וחברים. צילום: בעז נובלמן
״היא נשמעת מאוד מאוד מפוחדת, אבל יחד עם זאת היא נותנת לי את ההרגשה שאני התקווה שלה. שאם אני אהיה עכשיו רגועה, זה יצליח להרגיע אותה, אבל אם אני אהיה היסטרית, אני לא יודעת… היא עלולה להתעלף". את הדברים האלה סיפרה רעות קרפ מרעים בראיון לפודקאסט "קולות מהעוטף". היא מתארת את שיחת הטלפון עם בתה בעת שמחבלים חדרו לבית שברעים ורצחו מול עיני הילדים את אביהם דביר קרפ ובת זוגו סתיו. ("קולות מהעוטף" פרק 37 "את לא לבד"). את הפודקאסט יצר איל להב (48) ממעברות והוא מצטרף אל מיזמים רבים נוספים העוסקים בתיעוד זוועות ה-7 באוקטובר, עכשיו כשהכול עוד טרי בזיכרון.
קיבוץ עדויות
החיבור עם פורמט הפודקסט (בעברית – הסכת, סדרה של קטעי שמע מוקלטים) החל כשהיה בטיול משפחתי עם אשתו והילדים, לדרום אמריקה במשך ארבעה חודשים אי שם בספטמבר 2022. "אשתי ואני היינו מורים ומחנכים בתיכון 'רמות ים במכמורת' ושנינו לקחנו שנת שבתון והחלטנו להגשים חלום", מספר איל, "רצינו להעביר את החוויה של טיול משפחתי, כולל הריבים והחלקים שפחות 'מצטלמים יפה' והתחלנו להקליט עצמנו בפודקאסט מסע זוגי שקראנו לו 'להב בתנועה'״.
כמי שהגיע מלימודי כתיבה עיתונאית בקאמרה אובסקורה ולימד תקשורת במסלול רדיו, החליט איל עם חזרת המשפחה ארצה להמשיך עם הפודקאסט ובעזרת ובעזרת חברו לשכבת הגיל בעז נובלמן בנה אולפן צמוד לביתו.
הפודקאסט תחת הכותרת "סיפור אחד" התמקד בראיונות עומק עם אנשים בעלי סיפורים מעניינים. במקביל חבר אל בעז למיזם של תיעוד סיפורי חיים בוידאו. "לבעז יש סטודיו לצילום ואני הייתי על ההפקה, התחקיר והראיונות״.
ב-7 באוקטובר הכול נעצר. ״לא היה דרייב לראיונות עומק ודי מהר הבנתי שצריך לתת ביטוי לאנשים מהעוטף, אלו שחוו את התופת על בשרם״.
אל איל ובעז מצטרפת חברת ילדות, חן אליה, אשת תיאטרון, בימאית ומשוררת, שלה משפחה גדולה בנחל עוז ובקיבוץ רעים, והשלושה מחליטים לנתב את הידע שרכשו בתחום התיעוד ואת הפלטפורמה שיש להם לטובת תיעוד וראיונות חברי קיבוצים מהעוטף. הם יצרו קשר עם קהילות עין השלושה ורעים שפונו למלון "ספורט" באילת כדי לשמוע ולתעד את חברי הקיבוצים בפרויקט שנקרא "קיבוץ עדויות", שהחל כפרויקט עצמאי.
יותר מ-90 יוזמות אזרחיות קמו לטובת תיעוד התופת של ה-7 באוקטובר "והיה די הרבה בלאגן בהתחלה". איל וחבריו חוברים לפרויקט "עדות 710" ול"פורום מובילי יוזמות תיעוד במלחמה". "לאט לאט נהיה סדר, מי מתעד את מי״.
עדות טעונה ומטלטלת
כך ירדו לאילת שלוש פעמים, בכל פעם לחמישה ימים, ישבו בחדר וצילמו את עדויות הניצולים.
״זה לא היה פשוט, יצרנו קשר עם אנשים בקהילות. מי שהגיע לתיעוד בא מבחירה, לא כפינו עצמנו על אף אחד. ועם הזמן התחילו לסמוך עלינו ונוצר לוח זמנים מסודר". אומר איל ומוסיף שעצם העובדה ששלושתם קיבוצניקים עזר להוריד חומות. "באנו בזהירות וברגישות, ראינו את ההצפה. יש עומס רגשי, וגם אנחנו הבנו עם הזמן לקחת הפסקה וההפוגות כי הסיפורים קשים. לגלות בתחילת העדות שאנחנו משוחחים עם אדם שאימו נרצחה, או אישה שהבן שלה נרצח, הבאנו את הכלים והניסיון שרכשנו בנושא התיעוד וגם אינטואיציות טובות״.
איך ניגשים לראיין אנשים שחוו את הזוועות?
״בחלק הראשון ביקשנו מנותני העדות שיתארו את החיים לפני ה-7 באוקטובר, גם מתוך מחשבה שאולי הארכיונים בקיבוצים אלו נשרפו ושישמר תיעוד איך החיים נראו בקיבוצי העוטף לפני שקרה מה שקרה. בחלק המרכזי ביקשנו שייקחו אותנו ל-7 באוקטובר. פגשנו בעדות את כל סוגי הניצולים. אלו שחוו על בשרם, אלו שנרצחו או נחטפו להם בני משפחה וחברים. יש כאלה שיש להם רגשות אשמה כי להם לא קרה ולחברים שלהם קרה״.
איל מספר שהוא וחבריו נעזרו בליווי של אנשי מקצוע, כיצד מתעדים עדות בטראומה. "זה אומר שאנחנו יותר שתקנו ונתנו למתועד לספר את הסיפור שלו. לתת לו לבחור מה לספר, או לא לספר, או לעצור. אחת המתעדות יצאה להקיא באמצע. הכול מאוד רגיש. אחד המתועדים היה חבר כיתת כוננות ביישובו שהבן שלו נרצח והייתה עדות טעונה ומטלטלת. גם אנחנו, אלו שמתעדים, צריכים ללמוד את הדרך להתאוורר, לטפל בעצמנו״.
איל, שעוד לפני שהחל לתעד את אלו שניצלו ב-7 באוקטובר היה מעורב בקבוצת מתנדבים שכתבו הספדים לנספים מקיבוץ בארי, מעיד שעושה זאת מתוך תחושה עמוקה של שליחות. "יש לתיעוד ערך תראפויטי, טיפולי, עבור מי שמספר את מה שעבר עליו, וזה גם טיפול שלי לעצמי. למדתי פחות לדבר ויותר להקשיב. גם שתיקות הן דבר חשוב״.
בזמן השהות באילת עם המפונים מקיבוצי העוטף מחליט איל להשתמש גם בפלטפורמה של הפודקאסט ולהקליט עדויות לפודקאסט "קולות מהעוטף". "גם הראיונות שקיימתי לפני אירועי ה-7 באוקטובר היו עם אנשים שחוו אירועים קשים בחייהם. בחרתי לראיין אנשים שידעו לצאת מהחוויה הקשה שעברו ולכן הסיפורים שלהם מעוררי השראה״.
צילומי העדות וגם הקלטות הפודקאסט נמשכים גם כשחברי רעים עברו למשכנם במתחם בתל אביב וחברי עין השלושה לדירות בנתיבות. הכול נעשה בהתנדבות מלאה.
פליטים במלון הכול כלול
המלון שמסמל חופש, שקט נפשי ורוגע, הוא הדבר הכי רחוק ממה שאנשים באמת חשים בפנים
על הדיסאוננס הרגשי שבהגעה למלון "הכול כלול" בו ניתן למצוא בלובי אורחים שהם בעצם פליטים, מעגל שיח שמלווה על ידי פסיכולוגים, משפחה שיושבת שבעה כי אין מקום אחר כשברקע מכין בריסטה קפה, כתב איל בשני פוסטים אותם פרסם בדף הפייסבוק שלו:
שלושה שבועות בלבד אחרי השבת השחורה של השבעה באוקטובר, מצאנו את עצמנו במלון "ספורט" באילת, מתעדים את האנשים, שהיו דומים יותר לשברי כלים באותם רגעים. כחלק מההתמודדות עם התחושות והרגשות שהציפו אותי בתור מתעד שניצב מול אנשים שקרה להם הנורא מכל, מצאתי לנכון להעלות בהפרש של שבועיים שני פוסטים לפייסבוק שתיארו במקצת את שחשתי.
הבריכה ריקה מאדם
1.11.2023
בכניסה לחדר האוכל בו פרוסים שטיחים מקיר לקיר. אני נזכר איך נראה שפע. הוא מביט בי, השפע.
בר הסלטים העמוס, הגבינות, המאפים והבצקים, אין ספור התוספות, שולחן הקינוחים והשתיה החופשית. בתוך התפאורה המושקעת הזו, יושבים אנשים שכפי שהם אומרים "אנחנו פליטים במלון של הכול כלול״.
יש הומור שחור, בכי חרישי במסדרונות, ילדים אבודים שמחפשים את מקומם, הופעות בהתנדבות של אומנים מהממים, צוות מסור של המלון שעושה ככל יכולתו כדי להקל על המפונים ויש אנשים שכמותם לא פגשתי! אבל יש בעיקר רחש באוויר של עצב, של הבנה שהמלון שמסמל חופש, שקט נפשי ורוגע, הוא הדבר הכי רחוק ממה שאנשים באמת חשים בפנים.
הבריכה ריקה מאדם.
החיים באילת הם לא הפוך וקרואסון
15.11.2023
החיים באילת הם לא הפוך וקרואסון שקדים. אל תיתנו לתמונה להטעות.
בבוקר המוקדם של היום הרביעי של תיעוד קהילות קיבוצי העוטף, יושב מול הים, נושם את האוויר שחסר ואני רק "אורח לרגע" בעולם של מפונים.
הפעם השנייה פה מעלה בי ובחבריי תהיות… האם זה קצת יותר קל הפעם? האם הרגשות מתקהים? ומה השתנה? יש אווירה שיש התחלה של שגרה, פחות אנשים בלובי, יש אפילו מוזיקה ברקע, קצת יותר חיוכים שהחליפו את הדמעות הבלתי פוסקות של הביקור הקודם.
בין ראיון עם חבר כיתת הכוננות, לשיחה בלובי עם מנהלת הקהילה, בין משחק כדורסל משחרר עם ילד מתוק והקלטה לפודקאסט של אמא לביאה, מרגיש שמתחיל להכיר את האנשים.
יושבים בחדר האוכל ולכל איש יש שם וסיפור – הנה האישה בת ה-80(!) שהספיקה לקפוץ מחלון הממ"ד ולברוח בזמן שביתה עולה באש, הנה זה שהצליח להגיע לזוג ילדים שנותרו לבד כי אבא שלהם נרצח להם מול העיניים והנה הצעיר שקרא "שמע ישראל" במשך שעות בממ"ד. המחשבות נקטעות לפתע. מתפנים למרחב המוגן. התקף חרדה מול עיני, חזרה ל"שגרה״.
ארבעה ימים, עשרות סיפורים, אנשים מדהימים!!! החיים באילת הם לא הפוך וקרואסון שקדים. אל תיתנו לתמונה להטעות. הבריכה עדיין ריקה.
