קטנות קיבוציות
קטנות קיבוציות – שורה ראשונה
אש תמיד אינה בוערת מאליה. יש להזין אותה בחומרי בעירה. תמיד.
טקס חניכה
טקסי החניכה שלנו היו רציניים מאוד. אחד מהם היה טקס קבלתנו לתנועת השומר הצעיר. הוא היה שילוב של ספורט אתגרי והתגברות על פחד. הוא היה כרוך כמובן בהשכמה באישון ליל ובהסעה בעיניים קשורות אל יעד בלתי ידוע. חשנו כנידונים. תנועת השומר הצעיר הייתה מעין כת, אשר עם ערכי הליבה שלה נמנו איסורים והינזרויות שונות. אחת היותר בולטות בהן הובלעה ב"ושומר על הטוהר המיני". רבים פירשו את אותו טוהר כהימנעות ממין כי עצם העיסוק בו – שלא לדבר על הדיבור אודותיו – היה עלול להתפרש כסוג של טומאה, שהיא היפוכו של הטוהר. בשנים ההן לא רווח המושג "ערכי ליבה"; דיברו על ערכים ועקרונות שתמיד היו חשובים מבני האדם שאמורים לנהוג על פיהם, כי הם היו המצפן והמצפון, אמת המידה והמידה עצמה. עד היום אני זוכר שהשאלה הראשונה ששאל אותי אבא כשבישרתי לו כי יש לי חברה, האם היא "בת ערכית". התשובה, אגב, היתה חיובית.
יום קבלתנו לתנועה היה היום שבו נרשמנו כחברי מסדר השומר, יום אשר ממנו ואילך הוטבע בביוגרפיה של כל אחד ואחת מאתנו חותם של "עקרונות" ושל "ערכים". מתאימים בול לתבנית ולשטאנץ.
אינפורמציה
את הסקירות של הפעילים התנועתיים הבולטים שתו המשתתפים בשיחות הקיבוץ בצמא. בשקיקה. הם היו נציגיו של העולם הגדול שמחוץ לקיבוץ. הם הביאו מידע חם מהעיר הגדולה. כשהם סיפרו עם מי הם נפגשו במהלך השבוע, בעיקר אם וכאשר הפגישות היו בכנסת ישראל או בבית ההסתדרות בתל אביב, העיניים נפערו לא רק בהשתאות אלא בהערצה. החברות והחברים התוודעו אל הנעשה במסדרונות הפוליטיים ולא אחת זכו גם לשמוע מידע מחדרי חדרים, על פי רוב אפופי עשן. הסקירות נתנו לשומעים אותן תחושה שגם אם הם לא בדיוק מחוברים- הם לא ממש מנותקים. בכל זאת – הם שמעו אינפורמציה.
חג המשק
בקיבוצים רבים חג הקיבוץ נקרא חג המשק. גם בקיבוצים שהכנסתם העיקרית, הגבוהה מאוד, מגיעה מתעשייה המניבה לקיבוץ שפע ורווחה כלכליים. המשק הוא משק חקלאי. ריח הזבל ניחוח חציר. חג המשק הוא חגה של עבודת הכפיים, היזע, המאמץ, העבודה השחורה. בקיבוצים רבים פחות אנשים פחות מזיעים כיום בעבודות כפיים. פוחת והולך גם מספרם של הענפיים החקלאיים. ובכל זאת נותרים על כנם האתוס, המיתוס והפאתוס (בעיקר בחגים החקלאיים שבהם מתגאים על היבולים).
בית תמר
בלב הקיבוץ (מסילות) מקום המלא נשימתם של הדשאים והשקט, עומד בית חם. ההגדרה שלו היא בית סיעודי. ייתכן כי ההגדרה הזו ממצה את מטרתו, תכליתו וייעודו, אבל היא אינה מבטאת את המשמעות העמוקה של עצם החסד שבקיומו של הבית, אף שהיא מכילה את תועפות החמלה שמורעפת שם. ב'בית תמר', זה שמו, נמצאים אנשים במחצית השנייה של העשור התשיעי של חייהם ואף מעבר לו, אנשים תשושים וסיעודיים, הנזקקים להשגחה צמודה 24/7. אשרי הקיבוץ שיש בו מוסד חשוב כזה, שאין אנושי ממנו, ואשר מי שמנהלת אותו והעובדות המסורות בו עושות עבודה, אשר אי אפשר שלא להחיל עליה את המושג – עבודת קודש. פשוטה כמשמעה. מאחר שאין מלת תודה שתבטא אותה, אני מבקש להעניק כאן פרח הוקרה לכל אחת מהן. בית חם וחומל כזה קיים גם בקיבוץ עין השופט (בית הדר) ובקיבוצים נוספים. חובת הטיפול באנשים בהם היא זכות, אשר לא אחת מיתרגמת לחסד.
הדרשה של אבא
אבא לא היה אדם תמים, אבל הייתה בו תמימות קיבוצית שיסודה אמונה בשוויון ערך האדם או בהנחה כי כולם שווים. "אם תפתח דלת – יפתחו גם לך" אמר, כאילו שני איבריה של משוואתו חופפים זה את זה וכי יש קשר סיבתי שתוצאתו אחת היא. דלת מול דלת. אבא דרש נאה, אבל התקשה לקיים את דרשתו: הוא התקשה לפתוח את דלת ביתו, ביתנו, כי היה אדם סגור בכל מובן שהוא. לימים, כשבגרתי, הבנתי כי דברים שהתיאוריה מכוננת אותם באופן יפה ומרשים, עובדים במציאות באופן שונה או שלא עובדים כלל. אני רוצה לקוות ולהאמין, כי עדיין יש תוקף לדרשה הפשוטה, האנושית והמתקבלת כל כך על הדעת, של אבא: מי שפותח דלת – דלת נפתחת בפניו.
שורה תחתונה
ההפרטה מוציאה רבים לחופש הגדול גם בלימודים.
