שורה ראשונה – אתה מקיבוץ אמרת, נכון?
חד-שיח: "אתה מקיבוץ אמרת, נכון? אז למה אתה צריך בכלל כסף?"
מכתב פתוח לסמיר
שלום רב לך ד"ר סמיר אבו-עטא .התחלת לעבוד בקיבוץ לפני שנים רבות, זמן קצר לאחר שהגעתי אליו מקיבוץ אחר. כשקראתי שאתה מסיים את עבודתך בקיבוץ, חשתי וחשבתי כי התודה ראויה להיאמר לך מכל הלב, מהמקום שכנסת אליו – בטבעיות, בחביבות, באנושיות. האמת? לא נדרש שום גז צחוק, כדי להקל על הכאב באחדים מהטיפולים, כי ההומור הדק, המושחז, העוקצני לעתים, הצחיק. לפני הטיפולים ואחריהם, לא אחת גם בעיצומן של ההפוגות הקצרות של הקידוחים בעיצומם, החלפנו דעות על החיים הבלתי אפשריים שאנחנו חיים במדינה הזאת. הדיבור השקט והרך שלך וההשלמה החמוצה-מתוקה עמם היו, ועודם, סימני ההיכר של אישיותך. הפה והלסת, ואם לדייק – הפה והשיניים הם מהאיברים היותר אינטימיים של אדם ואתה, שהיתה לך, מתוקף תפקידך, זכות כניסה חופשית אליו תמיד ניסית שיכאב כמה שפחות במקום, אשר כל ביקורת וכל ביקור היו, כמעט בהכרח, מפגש עם השדים הבראשיתיים ביותר של הפחד הקדמוני מפני "רופא שיניים". כמובן, על כבודם של המטופלים. המלים החמות והמחמיאות שזכית לשמוע מרבים מאתנו, מוצדקות אחת אחת, היו הביטוי לכך. בכל פעם כשבאתי למרפאת השיניים, מבוגר ככל שאני, תמיד הגעתי עליו ילד קטן ומפוחד, אשר באוזניו מהדהד, עדיין, אחרי כל השנים, משפט שאמרה ד"ר ליזה ז"ל, רופאת השיניים של ילדותי לאחד הילדים שהגיע אליה לבדיקה: "אין לך חורים בשיניים, חמודי", פתחה את משפטה בנימה אופטימית, "יש לך בורות". שנים רבות של טיפולים מאפשרים לרופא שיניים לעקוב לא רק אחרי מצבן הגלוי של השיניים אלא אחרי השינויים הטקטוניים הסמויים מן העין, אלה המתגלים בצילומים. לזכותך ייאמר, כי גם את הדיאגנוזות הפחות נעימות לאוזן השמעת תמיד בנוסח ובנימה מרגיעים. אני רוצה לאחל לך, סמר יקר, הצלחה בהמשך הדרך המקצועית בכלל ובחייך האישיים בפרט. כבר עכשיו אני חש ויודע שהזיכרון שלך ייצרב בי כגעגוע אליך.
לא החסידה? לא נכון – כן!
כן החסידה. אל תגידו לא. ראיתי אותה. עפה מכאן לשם, חסידת אומות העולם. היא נשאה משהו במקורה. אני בטוח. יש לי עדות ממקור ראשון. זו היא שמביאה תינוקות לעולם. היא נושאת אותם, כמו בשורה, בנדידתה. במובן מסוים, חם, היא שגרירת רצון טוב. טוב מאוד. היא מבצעת שליחות שאין חשובה ומרגשת ממנה. היא מביאה חיים חדשים. היא בוראת. אל תגידו לי ואל תנסו לשכנע אותי שחסידות לא יכולות להביא תינוקות לעולם, כי הן כן.
ילד טוב קיבוץ
הוא היה לא רק ילד טוב קיבוץ אלא גם גאוותו. הצבא ענד לו כנפי טייס. לימים השתחרר ושב לקיבוץ. הוא פנה ללימודים, אבל הקיבוץ התנה את אישורו בדחיית הבקשה לכמה שנים, אשר במהלכן יבצע בקיבוץ עבודה חיונית או תפקיד נדרש. הוא ציית. המסגרת שבה שירת, שיכללה וליטשה בו את יכולת הציות. במובן מסוים, לא בהכרח סמלי, נין לומר כי הקיבוץ קרקע אותו לפרק זמן בלתי מבוטל. לימים יצא ללמוד, לא מה שהוא רצה, מה שהקיבוץ היה צריך. שמעתי אותו לאחר שנים רבות. לא היו בו לא כעס ולא חרטה, רק הרהור שקט, כמעט תיאורטי, האם הוא עשה את הדבר הנכון.
מכה בבטן
"מכה בבטן בכאב וביופי מופתיים", הגדירה הסופרת והמשוררת האמריקנית מגי נלסון את הספר הקטן והדק, 174 עמודים בסך הכל (לרבות שלושה קטעים של אחרית דבר שכתבו שלושה סופרים דגולים) "המידות הקטנות" של הסופרת האיטלקית נטלי גינצבורג. כל מלה שלה היא פנינה. כל קטע – ים. כל סיפור – אוקיאנוס עתיר מצולות ומצלולים. בחרתי להטעים אתכם מהקסם הייחודי והנדיר שהיא בוראת, מתוך הסיפור הקצרצר "חורף באברוצ'ו" הפותח את הספר: "יש חדגוניות אחידה בגורלם של בני האדם. חיינו חולפים על פי חוקים קבועים, עתיקי יומין, נשמעים למקצב עתיק אחד. החלומות שלנו אינם מתגשמים לעולם, וכשהם מתנפצים אנו מבינים כהרף עין שרגעי האושר הגדולים ביותר אין להם קיום במציאות. וכשאותם חלומות מתנפצים, אנחנו מתמלאים געגועים לימים שבהם הם פיעמו בקרבנו. ובתנועה הזאת בתוך שרשרת התקוות והגעגועים, עוברים עלינו חיינו".
שורה תחתונה
מה שהיה לא היה יכול להיות אחרת, כי אילו היה יכול – הוא היה אחרת.
