מורי הדרך, אוהבי הארץ ושביליה, חברי קיבוץ, נשכחו בצד הדרך

הרבה מילים נכתבו על נגיף הקורונה שפרץ אל חיינו במרץ 2020. מי שנפגעו מהמצב פגיעה אנושה אך נטולת יחסי ציבור הם מורי הדרך, אוהבי הארץ ושביליה. רבים מהם, באופן טבעי, הם חברי קיבוצים

כ-20,000 מורי דרך פועלים בישראל, מהם כ-14,000 מדריכי טיולים ו-6,000 מדריכי תיירים. אנשים שהתפרנסו בצורה יפה ממה שהם אוהבים לעשות. אנשים שלפני הקורונה היו "נורמטיביים", ולא נזקקו לסיוע כלשהו.

עם פרוץ משבר הקורונה נגדע באחת הענף וכניסת תיירים לארץ נעצרה באופן כמעט מוחלט. אחד ממורי הדרך שחשים היטב את פגיעת הקורונה הוא ינון חדוותי (48) בן קיבוץ עין שמר, שב-15 השנים האחרונות גר בקציר ועובד כעצמאי.

"הדרכתי טיולים של בתי ספר ומהר מאוד עברתי לתיירות מחו"ל. אני מדריך טיולי בוטיק: משפחות קטנות, זוגות, חברים. רכשתי רכב אשכול ייעודי, ואן להסעת תיירים, ואני אתם מהבוקר עד הלילה, נוהג ומסייר."

"טיולי יום וטיולים של 12-10 ימים, בהם אנחנו עוברים את כל הארץ. בקיבוץ עבדתי בין היתר במוזיאון, שם התחברתי לנושא ההדרכה. למדתי לימודי חינוך וארץ ישראל, עשיתי קורס מורי דרך ויצאתי לדרך. אני נהנה לטייל ורוצה שמישהו ישלם על זה".  

מורת דרך נוספת היא שירה הרפז פומרנץ (56) בת וחברת קיבוץ עין כרמל שעוסקת בהדרכת טיולים כבר מגיל 18, כמשקית חוויה, טיולים וידיעת הארץ. שירה מספרת שעוד כילדה אהבה לטייל יחד עם המשפחה ובמסגרת הקיבוצית, "וגם ללכת לטייל לבד במכתש הקטן, להתייבש וללכת לאיבוד. ההדרכה היא חלק ממי שאני, התאהבתי בזה והפכתי להיות טובה". 

לפני כ-20 שנה עשתה תואר ראשון בלימודי ארץ ישראל וקורס מורי דרך, קורס חובה למי שמדריך תיירים, ועסקה בהדרכת טיולים בחברה להגנת הטבע, בבתי ספר, הדרכה לחברות פרטיות ועוד. 

"עם השנים הדרכת הטיולים הפכה לעיסוק העיקרי בחיי ולפרנסתי. כשנולדו שני ילדיי, החשיבה הייתה איך עושים את זה יחד. אני עובדת בתחום שהוא התחביב, התשוקה העבודה וחלק מהזהות שלי. אני מאמינה שרוב מורי הדרך חשים כך".  

שירה יצאה לארבע שנים לארה"ב עם משפחתה ומאז שחזרה לארץ, לפני שש שנים, הוציאה מאות ואלפי קבוצות של תיירים.

בשל זיקה אישית שלה לתחום הנצרות, היא עובדת בעיקר עם תיירים נוצרים שמגיעים לבקר באתרים הקשורים לנצרות: "תוך הסיור, מאנשים שמכירים את הארץ בעיקר ממה שקראו בברית החדשה, הם הופכים לאנשים שמעמיקים בארץ ומתאהבים בה. משרד ההסברה צריך להעסיק את מורי הדרך, כי הם משווקים את האהבה לארץ". 

"שדות הזמן שלה האבודים" 

בפברואר 2020 נפוצו הידיעות על קבוצה של תיירים קוריאנים שחזרו לארצם ונתגלה שהם חולי קורונה. "הדרכתי קבוצה שהייתה אחריהם ממש באותו המסלול, בהתחלה הנחת העבודה הייתה שהנגיף נשאר על משטחים והייתה דאגה. בתחילת מרץ נפרדתי מקבוצה וזו שאחריה כבר ביטלה. החודשים עברו, גל ועוד גל וביניהם שגרה והרבה סימני שאלה וגם תקווה שהתיירות תחזור. מי שעבד כשכיר קיבל דמי אבטלה.

פעם ראשונה בחיי שקיבלתי דמי אבטלה. מי שהיה עצמאי, והרבה מורי דרך עבדו בצורה כזו, קנו רכבים יוקרתיים לתיירים והשקיעו בדברים נוספים כדי להציע לתייר חווית טיול איכותית וייחודית, כמה מעט הם קיבלו מהמדינה, ההשקעה שלהם לא חזרה. אני מסתכלת על עצמי ועל מורי דרך נוספים שאני בקשר איתם, אחרי יותר משנה של דמי אבטלה יש גם פגיעה כלכלית וגם פגיעה בנפש. מורי דרך עובדים בתחום מתוך אהבה ועניין וגם מסיבות כלכליות, זה מה שעשינו כל חיינו. המדינה מציעה לנו לעשות הסבה, זה רלוונטי אולי עבור בני שלושים, לא עבורנו, בני חמישים, שישים, שבעים וגם יותר שעובדים בתחום. אני רוצה לעבוד במה שאני טובה בו, במקום שבו התשוקה שלי. מציעים לנו דברים שהם הרבה מתחת לכישורים שלנו, במשכורות הרבה יותר נמוכות, ללא אופק לעתיד". 

ינון מוסיף שלאורך השנים היו משברים בענף התיירות הנכנסת, כמעט בכל מבצע צבאי או סבב לחימה יש עצירה של חודש-חודשיים ולאחר מכן התיירות מתחדשת: "קטסטרופה כמו של הקורונה לא הייתה מאז האינתיפאדה השנייה בשנת 2000." 

גם ד"ר שמעון גת (71), חבר קיבוץ נען. כואב את מצבם של מורי הדרך. למרות גילו, שמעון הוא מדריך פעיל ומרצה אקדמי, בעל תואר שלישי בלימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה, שאלפי מורי דרך למדו בקורסים שהוא מנחה. שמעון הדריך קבוצות באתרים בארץ וגם בחו"ל בשורה של ארצות מסין ועד מרוקו. "לפני הקורונה הוצאתי שבע קבוצות של ישראלים למצרים. רגע לפני שיצאה הקבוצה השמינית, פרצה הקורונה". 

"ארץ שיושביה היא אוכלת" 

"2019 הייתה שנה מצוינת בתיירות", אומר ינון "חמישה מיליון תיירים שנכנסו לארץ. בתחילת 2020 היומנים היו מלאים ונראה הייתה שהולכת להיות שנה נפלאה. פתאום נפלנו לשנה הגרועה ביותר עם אפס כניסות תיירים". שירה מוסיפה: "ישראל היא מקום מדהים: ערש התרבות המערבית, יש בה אתרים שחשובים לאסלאם, ליהדות, לנצרות.

יש בה את העיר הכי כיפית, תל אביב. איפה עוד אפשר לעשות סקי בחרמון ולרחוץ בים המלח ממש באותו היום? מה שיש לנו להציע אין בשום מקום אחר בעולם. הקורונה עשתה פגיעה אדירה. תעשיית התיירות מכניסה מטבע זר למדינה, בהיקף שמכניסה התעשייה הביטחונית.

התיירות מפרנסת משפחות בכל הארץ וגם בפריפריה. מקומות רבים ומשפחות רבות התפרנסו מתיירות ו'נפלו'. מאות אלפי משרות שאבדו".  

בשמעון מעיד שהמקרה שלו הוא מהגרועים פחות, על אף שבמרץ 2020 הייתה לו הרבה עבודה מתוכננת בארץ ובחו"ל והכל הוקפא. "בשל גילי אני מקבל פנסיה קיבוצית וקצבת זקנה. אני עצמאי וקיבלתי מענקים מהמדינה, לא סכומים גדולים, ויש את הביטחון והערבות ההדדית שבקיבוץ.

זה לא מצבם של רוב מורי הדרך, רבים הגיעו לפת לחם. ארגנו סלי מזון עבור עמיתים שלא היה להם כסף לקנות אוכל". "מורי דרך רבים יצרו קשר איתי," אומרת שירה בכאב, "שלושה נטלו את חייהם. יש פגיעה בבריאות, בפרנסה, במשפחה, אנשים הגיעו לפת לחם. הקמנו מערך תמיכה כלכלי, אנחנו בתקשורת עם מורי הדרך ואנחנו אוזן קשבת עבורם.

התחושה שהמדינה זרקה אותנו לפח, ואני אומרת את זה בשיא הכאב, מתעלמים מאיתנו, אף אחד לא חושב עלינו ואין אופק. לקחו לנו את הכול בבת אחת, המדינה צריכה לעזור. יש המון כתבות על אומנים שנפגעו, על בעלי מסעדות ובתי מלון. כמה כתבות נעשו על מורי דרך? בבריחת האסירים נזכרו במורי הדרך, כי מי כמוהם אוהב את הארץ ומכיר בה כל אבן ושביל". 

מורי הדרך נלחמים להגיע למשרד התיירות ומשרד האוצר על מנת להציע מתווים. לתחושתם, קבלת החלטות בממשלה נעשית מהיום למחר וללא שיתוף שלהם. הם מציעים מתווה לחזרה של התיירות הנכנסת: תיירות של מחוסנים. שירה: "נעשה ניסוי בו נכנסו לארץ 6,000 תיירים מחוסנים תחת המתווה ובנוסף כאלפיים צעירי משלחות 'תגלית'.

לא הייתה הדבקה אחת. העבודה נעשתה בצורה מסודרת, התיירים נסעו כקפסולה, תוך הקפדה על מה שנדרש. הממשק בין תיירים לתושבים יכול להיות זהיר: לינה בבתי מלון מסוימים, מסעדות שיארחו תיירים. ממשק שיכול להיות ממודר. 

זה קהל ממושמע שמקפיד על מסכות באתרים, בכנסיות, באוטובוסים. במתווה כזה אפשר להחזיר תיירות, אבל זה לא נעשה. לא נעשה שום דבר שיכול לעזור לנו. המדינה אישרה לישראלים לנסוע לאומן ולדובאי, והייתה כמות אדירה של הדבקות. מתיירות נכנסת היו אפס הדבקות". 

גם ינון חושב שהמדינה יכולה לנהוג אחרת: "מדינות אחרות מצאו דרך לפתוח דלת לתיירים, בטח שלמחוסנים. המדינה עושה הכול כדי שלא תהיה תיירות נכנסת, השאירו אותנו בצד הדרך, כאילו הענף הזה לא הכניס לה מיליארדים בשנים קודמות.

אלו מורי דרך, נהגי אוטובוס, אתרי תיירות, מסעדות, חנויות, כל מי שנותן שירות מרגיש שזרקו אותו". שירה: "זה לא הוגן. המדינה מאשרת לישראלים להיות תיירים בארצות אחרות, אבל לא מאפשרת לתיירים להיכנס לכאן. תנו פתרון, אל תהפכו אותנו ללא חיוניים. אל תגרמו לנו להרגיש כך." 

שמעון מספר שמשרד התיירות בשיתוף רשות הטבע והגנים הציעו לטיילים ישראלים סיורים ללא תשלום בין אפריל לאוגוסט וכך סיפקו עבודה למורי הדרך, גם אם בשכר ובהיקף נמוכים. כרגע אין מענקים ואין סיוע "לא יודע מה יהיה". 

"שב החצב לבן לפרוח" 

ינון, שהוא ואשתו עובדים כעצמאיים, מספר שנאלצו לקבל החלטות בכדי להבין איך מפרנסים את המשפחה: "לקח המון זמן עד שהמדינה עזרה. רק בקיץ הצליחו ליצור מערכת פיצויים. לא הייתה פרנסה ואת הבנק זה לא עניין." הוא החל לעבוד כשכיר, בתחילה בסופרמרקט בסידור מדפים ולאחר מכן חזר לעבוד בגידולי שדה בעין שמר.

"חזרתי הביתה. יש בזה שחרור וגם עול. בתור עצמאי אתה רודף אחרי הפרנסה, למצוא את הלקוח הבא, ויש לך גם הרבה חופש בהחלטות. בתור שכיר אתה צריך לעבוד בשעות מסוימות לעמוד בהחלטות ההנהלה". 

כדי לא להיות בתחושת חוסר החיוניות מפתחת עצמה שירה בכיוונים שונים: קורסים למורי דרך ממשיכים להתקיים ושירה מדריכה בהם בתחום הנצרות, שהוא המומחיות שלה.

"בגיל 16, בעקבות קשר עם המתנדבות שהיו בקיבוץ, התחלתי להאמין שישו הוא אלוהים ושישוע הוא המשיח. זה היה חלק מחיי. עד גיל 30 הייתי חלק מהקהילה היהודית משיחית בארץ, קראתי בתנ"ך ובברית החדשה וגם למדתי בבית ספר תנ"כי באנגליה. בגיל 30 איבדתי את האמונה. היום אני כבר לא יודעת אם יש אלוהים או לא. מתוך הידע שיש לי על הנצרות ועל הכתוב בברית החדשה אני מבינה מה מעניין ומרגש אדם נוצרי שבא לישראל".  

לשמעון יש תקווה שהטיסות למצרים יתחדשו והוא יוכל להמשיך בהדרכות, אם לא בארץ, אז בחו"ל, וינון מודה שיש לו מקום עבודה שהוא יכול לקום אליו בבוקר "וכמו רבים אחרים מחכה לימים שאעמוד עם הרכב לאסוף את התיירים להראות להם את המדינה המשגעת שלנו".