קרן שדה, שדות ים, עובדת עם אוכלוסיות שרובנו לא מעוניינים לפגוש – זונות, מכורים לסמים, דרי רחוב, שב"חים, מבקשי מקלט. סיור הרחוב מתחיל בשמונה בערב ומסתיים באחת בלילה. המתנדבים עוברים ברחובות המועדים, מחלקים קונדומים ומזרקים, קשים למי שצורך סמים בשאיפה. "וגם אוכל לחתולים, שאנחנו קונים במקום הזונות. הרבה מהן מוציאות כסף להאכלת חתולי הרחוב"
המראה הצנום של הנערה המתבגרת, שגופה מקועקע מכף הרגל ועד לקצה האוזן, יכול להטעות ולעשות רושם שמדובר ב"נוער שוליים", "ילדת רחוב", אולי אפילו נערה בסיכון. קרן שדה מקיבוץ שדות ים, בת 32 ולא נערה בכלל, פעילה בעמותות פרויקט יזהר שעובדות עם אוכלוסיות הקצה, שהנסיבות הובילו אותן להסתובב, לעבוד ולפעמים לגור – ברחוב.
שדה עובדת במספר פרויקטים, שאוכלוסיות היעד שלהן שונות: מדריכה מתנדבים בפרויקט 'יזהר' (פרויקט מזעור נזק ייחודי שהוקם ביוזמת משרד הבריאות והרשות למאבק בסמים), עבודה עם זנות, עם מכורים ועם דרי רחוב; בעיריית חולון בונה פרויקט חדש של ניידת לילה, שתפקידה איתור נוער בסיכון ושאר זמנה מוקדש להתנדבות באגודה למען הלהט"ב, שם היא מנהלת את המערך הפסיכו-סוציאלי במחלקה של מבקשי מקלט ושב"חים.
המשותף לאוכלוסיות הללו, שנהוג לכנותן כ "אוכלוסיות קצה", שהרבה מהעבודה איתן נעשית ברחוב, שם מצאו עצמם מנסיבות חיים שונות.
איך הגעת לעסוק בזה?
"מאז ומתמיד עניין אותי 'הקצה', המקום שלא מכירים, סמים, זנות, כל מה שלא רוצים לדבר עליו, או לא יודעים מה להגיד, או אומרים דברים לא נכונים, אבל האמת שהגעתי לזה די במקרה, חזרתי מחו"ל, ראיתי במודעת דרושים שמחפשים בסלעית (תכנית סיוע לנשים במעגל הזנות) עובדת לדירת חירום לנשים בזנות, ככה התחלתי. זה משהו שצריך ללמוד לעבוד בו – יש הרבה פחד בהתחלה, איך מזהים מישהו שלקח מנת יתר, איך לדעת שלא עובדים עלינו. כיום אני נמצאת יותר מאחורי הקלעים, יותר מדריכה את המתנדבים ופחות בשטח, למרות ששני לילות בשבוע – אני מסיירת ברחוב.
"בחולון מתהווה פרויקט חדש שאני בונה את התשתית שלו, בונה את הצוות ומדריכה. אנחנו מכינים הכול לקראת קבלת הניידת, שתצא לסיורים בלילה ברחובות העיר. העבודה היא למפות את השטח, להבין איפה מסתובב הנוער, איזה נוער זה, מתוך כוונה שהניידת תגיע לכל המקומות ובמיוחד לנוער שנמצא בסיכון.
עכשיו, בגלל הסגר והקור, יש פחות נוער שמסתובב ברחוב, אבל באופן כללי אפשר לומר שבתקופת הקורונה, בגלל שהלמידה היא בזום, אז הרחוב הפך למפלט של הנוער. התפקיד שלי להתאים לכל נער את החליפה שלו – טיפול במסגרת העירייה, ביחידה לילדים ונוער, ולפעמים ליווי וטיפול של עו"ס בשטח, כי הילד, הנער, לא יגיע למסגרות שהעירייה מציעה.
פרויקט 'יזהר' נועד למזעור נזקים, בעיקר על ידי חלוקה של אמצעי מניעה ומזרקים כדי למנוע העברה של מחלות. בעצם אנחנו משתמשים בחלוקה הזו כדי ליצור את הקשר עם האנשים, בעיקר נשים בזנות."
הצלחה זה להיות שם, איתם
סיור הרחוב בפרויקט יזהר מתחיל בשמונה בערב ומסתיים באחת בלילה. המתנדבים עוברים ברחובות המועדים, מחלקים קונדומים ומזרקים, קשים למי שצורך סמים בשאיפה. "וגם אוכל לחתולים, שאנחנו קונים במקום הזונות. הרבה מהן מוציאות כסף להאכלת חתולי הרחוב".
כשהיא לא מדריכה מתנדבים בעמותת יזהר או בניידת של חולון, היא מתנדבת באגודה שמסייעת לקהילת הלהט"ב. יש מחלקה לחסרי מעמד, מבקשי מקלט או שב"חים שברחו מהגדה על רקע של הנטייה המינית שלהם ויש סכנה לחייהם אם יחזרו. באגודה יש צד משפטי שדואג לאישורי שהייה ולהסדרת המעמד ויש את המחלקה הפסיכו-סוציאלית שדואגת להלנת חירום במקרה הצורך, לסיוע חברתי רגשי, להיות עם האנשים, "שמתמודדים עם הרבה דברים לא פשוטים".
את לא מפחדת?
"ממש לא, אפילו לא מקורונה. אם המכורים בקריז אז כואב להם והם מקופלים, לא אלימים. הם מכירים אותנו ויש כבוד כלפינו, גם מצד סוחרי סמים, גם מאנשי השוק האפור. יש ברחוב סחר בסמים ויש עבירות על החוק. הם גרים ברחוב ועושים מה שצריך כדי לשרוד."
שדה מבהירה, שנשים מתנדבות תמיד יהיו בצוות עם גברים וצוותי מתנדבים יוצאים כצוות של מספר אנשים, כך שבכל מצב לא מסתובבים לבד ברחוב בלילה. "בעצם כל אישה שנכנסת לתחנה מרכזית נתפסת כזונה. מי שמטריד הם בעיקר הלקוחות, לא הזונות. אני לא מרגישה פחד, אבל לא תמיד זה נעים. אני עוברת הטרדות מיניות דרך קבע."
שדה, שהתחילה כמתנדבת, עברה להדריך את המתנדבים: "ביזהר המתנדבים יחסית בוגרים, בני שלושים פלוס, כאלה שהתנדבו כבר במסגרות אחרות או שיש להם עבודה טיפולית. אנשים עצמאיים באופיים. באגודה יש הרבה מהקהילה הלהט"בית, ולפעמים אנשים שבשירות הצבאי נפגשו בנושא השב"חים. בחולון אנחנו עדיין בונים את הצוות. צריך אנשים שאוהבים נוער ויודעים לתקשר עם נוער, צריך הרבה סבלנות."
מה חשוב להעביר למתנדבים?
"בעיקר משמעת וגבולות. המתנדבים לא מקבלים שכר ובאים מרצון לעזור. יש תחתי קרוב ל-30 מתנדבים, חלקם באים אחרי שהתנדבו במקומות אחרים, חלקם מגיעים ללא כלים. צריך לתת להם הכוונה מקצועית ובעיקר לשים גבולות.
יש כאלה שיש להם פנטזיית הצלה, צריך ללמד אותם לשים בצד את מה שהם באו אתו ובמקום זה להבין מה השטח צריך. ברחוב, ההצלחות הן קטנות: אם מישהי ברחוב זכרה את השם של המתנדב. אם חגגנו לה יום הולדת. זה לא ענין פעוט. אנחנו מלמדים את המתנדבים מה המשמעות שלהם, מה האתגרים, להבין שיש מורכבות של טראומה על טראומה. "
שדה מסבירה שהזנות היא רצף ויש מאפיינים שונים – הזנות של הנוער היא בעיקר באינטרנט, ולא ברחוב. כך גם הזנות הגברית. בקהילה הגאה הרבה מהזנות היא דרך אפליקציה. "הרחוב הוא בעצם התחנה האחרונה, הדרגה התחתונה. זנות לא חייב להיות תשלום בכסף. זה יכול להיות מתנות, זה יכול להיות עבור טרמפ, אלכוהול, מקום לינה. ואז יש אשליה של יחסי כוחות אחרים."
במקרה של מבקשי המקלט או השב"חים, שאין להם מעמד חוקי במדינה ולא זכויות. אין להם אישורי עבודה "והמדינה ממש זורקת אותם לזנות. זה לעבוד עם חוסר אונים מאד גדול. זה לומר לפעמים לדר רחוב – אין לי איך לעזור, הלילה תישן ברחוב. ואנחנו מלמדים את המתנדבים איך להתמודד עם זה, בעיקר במקום הרגשי.
אי אפשר להלין מישהו בבית שלך כי זה יוצר יחסים לא נכונים, אי אפשר להכניס בחור להתקלח אצלך- זה אפילו יכול להיות מסוכן. אי אפשר לקנות למישהו מה שהוא רוצה או אוכל על בסיס קבוע כי אז זה יוצר יחסי תלות. לא להבטיח הבטחות שאי אפשר לקיים. היו גם מקרים של חציית גבולות. מתנדב שלא יכול לקבל גבול – לא יישאר."
מה תעני למי שיגיד שבחלוקה שלכם של מזרקים ואמצעי מניעה אתם מעודדים את ההתנהגות הזו?
"מי שנמצא ברחוב יעשה מה שעושה איתי או בלעדי. עדיף לשמור עליהם ועל הציבור כולו. הפרויקט נמצא תחת 'בריאות הציבור', והפעילות התחילה בגל הגדול של האיידס. אפשר לומר שאין מקרי איידס חדשים. ליזהר יש גם מרכז שבו ניתן להתקלח, לאכול, ולעשות בדיקות איידס תקופתיות. אפשר לראות מגמה שהם שומרים על עצמם, המודעות עלתה."
יש מקרים של הצלחה? של שיקום?
"המטרה היא לא שיקום. הצלחה ב'יזהר' זה להיות שם, איתם. סיור ברחוב זה ספיד דייט של חמש שעות. מתיש וקשה. צריך להיות מאד ורבלי, רגיש, להבין מה רוצה מי שעומד מולך. זה מאתגר. אם יש ח'ברה שהם שונים, ונותנים להם להוביל במשהו שהם טובים בו, זה נותן חווית הצלחה. ככה גם נתת חווית ההצלחה למישהו וגם החברה מתוגמלת בחזרה".
לך בעצמך יש מראה לא שגרתי, קצת "על הקצה"
"ברחוב המראה משחק לטובתי. קעקועים, פירסינג, אני מרגישה שברחוב יש משהו מקבל, וגם במסגרות המטפלות יש משהו פתוח יותר. היו ראיונות עבודה שנבהלו מהקעקועים. בתחום הקצה זה משחק לטובתי, כי ברחוב נרתעים ממי שיש לו מראה אשכנזי'. חלקם אפילו חושבים שאני בעצמי מכורה וזה עוזר לי ליצור קשר. בעבודה עם נוער המראה הזה מאד מושך אותם. אני לא נראית כמו זרוע של הממסד, למרות שאני לגמרי כן. למדתי להשתמש בזה לטובתי, זה עוזר לשבור את הקרח מהר.
"אני מרגישה שהרחוב נתן לי קבלה. בקיבוץ הרגשתי עוף מוזר. הרחוב נותן לי כמו שאני נותנת לו. יש משהו בקבלה המוחלטת שהוא נעים, ואנחנו מעניקים ומקבלים קבלה מוחלטת. הרחוב, הנוער, אלו מקומות שפותחים אותי ומלמדים אותי להקשיב, לראות, להבין שהצלחה זו לא תוצאה, זה משהו רחב. בקיבוץ ההרגשה שמי שלא נמצא בתוך השבלונה – לא מקבלים אותו, ויש רמיסה של השונה. אני חושבת שזה משהו שהקורונה האירה, גרמה לכולנו להבין: היום זה אני, מחר זה אתה. מה שקורה ברחוב זה אחריות של כולנו."
