ביוני 1940 התרחש טרנספר, חילופי אוכלוסייה בין רבים מחברי בית אלפא לחברי רמת יוחנן. מה הוביל לכך? למה דווקא קבוצה של נשים וקבוצה של אנשי תרבות ניסו לעצור את ההתרחשויות? איך התמודד הקיבוץ עם הטראומה ההיסטורית? ההיסטוריון ד"ר עומר עינב, בן בית אלפא ירד לעומקם של האירועים שהתרחשו בעמק בספרו "נישאר פה לעולם"
"ביוני 1940 עזבו מחצית מחברי קיבוץ בית אלפא את ביתם ועברו לקיבוץ רמת יוחנן", נכתב על גב ספרו של ההיסטוריון ד"ר עומר עינב, בן בית אלפא, "מספר גדול יותר של חברים עשה את הכיוון ההפוך. חילופי האוכלוסייה האלה, שקיבלו את הכינוי 'טרנספר', באו בעקבות סכסוך אידאולוגי, פוליטי וחברתי חריף, ולאחר תהליך מצלק ומייגע, במעורבות הנהגת היישוב היהודי ותנועת העבודה בפלשתינה-א"י. שעות וימים טרחו ברל, בן גוריון, אשכול, גולדה ואחרים בניסיון לפתור את הפלונטר שנוצר בשני הקיבוצים, כשברקע התרחשויות דרמטיות שהשפיעו על גורל העם והארץ – המרד הערבי ומלחמת העולם השנייה".
סיפור הפילוג הוא סיפור מחלחל ושותק שנים. טראומה שמלווה את הקיבוץ ומערערת על דרכו ועל אמינות מנהיגיו. עומר עינב החליט לחקור במפורט את אחד הפילוגים הכואבים שמהרבה בחינות יכול להיחשב כפילוג המנבא את הפילוג הגדול של שנות ה-50. כבר יצאו בעבר חומרים רבים על הפילוג שבין בית אלפא לבין רמת יוחנן. "הטרנספר" קראו לו הגולים מביתם. צל שם הטרנספר הגדול שאירע ביוון וטורקיה אחרי מלחמת העולם הראשונה בו מיליונים עזבו את ביתם והלכו לגולה, גם טורקים, גם יוונים. המילה טרנספר נשמעת לא פעם בחוגים הציוניים והאנטי ציוניים. כאן לא מדובר על מיליונים הנעקרים מביתם אלא על קבוצות של חלוצים.
אין זה הפילוג הראשון בקיבוץ אך כאן המחבר התחמש באזמל דק ובדק מסמכים, עדויות וזיכרונות של רבים. ידע להיכנס לעורם של השחקנים בטרגדיה ולהיות בעצם סנגור של כל הקבוצות המעורבות. בסיפור המותח הזה אין נבלים, אין אשמים. הכול מתגלגלים ולא יכולים לעצור את הגלגלים מלנוע. הכוונות הטובות מגלגלות לקרע, לאטימות.
לי הספר סיפק הרבה תיקונים על מה שידעתי והייתי צריך לכתוב כאן הרבה פרטים ולהודות בכל טעויותיי אך מחמת הרחמים לקוראים ואולי מתוך סלחנות עצמית לא אעשה זאת. למדתי מהספר לא מעט פרטים שלא ידעתי.
עצם העובדה שקיבוצים התפצלו ונכנסו לקונפליקט כל כך עמוק שנמשך שנים והתבצע בשנת 1940, עצם העובדה שהדברים התרחשו בשנים כל כך גורליות של המאורעות בארץ, עליית הנאציזם ותחילת מלחמת העולם השנייה מעורר שאלה גדולה. כיצד ייתכן שהמעורבים לא שמו לב להר הגעש המתפרץ באותן שנים? כיצד קרה שהאנשים שקראו עיתון ושמעו חדשות ברדיו על ההתרחשויות לא הפסיקו את תהליך הפילוג?
הקיבוץ שרד כי מותר היה לעזוב
הפילוגים בקיבוץ אירעו תמיד בעת משבר כלכלי חברתי שהתחולל בארץ והנימוקים לפילוג היו תמיד רחוקים מהמשבר שהתרחש. כך קרה בעת הפילוג בין עין חרוד לגדוד העבודה, בפירוק של גדוד העבודה, כך קרה בזמן הפילוג הגדול בשנות ה-50 אחרי השבר של מלחמת העצמאות והשמחה של הקמת מדינת ישראל. בכל הימים הקודרים הללו במקום להניח חילוקי דעות בצד הם פרצו ואי אפשר היה לעצור אותם.
אומנם בקיבוצים כמו רמת יוחנן ובית אלפא חילוקי הדעות קיבלו אופי מיוחד אך מצבים דומים אירעו בעוד קיבוצים רבים.
משלחת סינית הגיעה אליי לפני כמה שנים לשאול על הקיבוץ. איך זה שהקיבוץ מתקיים כבר למעלה ממאה שנים, הם שאלו, ואצלנו בסין מיליונים חיו בקומונות והכול קרס. השבתי להם שהקיבוץ שרד כל השנים כי מותר היה לעזוב אותו. לא כמו הקומונות בסין שאי אפשר היה לעזוב אותן, הן לא היו מבוססות על בחירה. הקיבוץ שמר על אופיו כחברה התובעת בחירה. כשהשבתי לסינים את תשובתי בתוכי ידעתי כי לתשובה הזו היה מחיר כבד.
בשנות הפילוג בבית אלפא ורמת יוחנן, קיבוצים ותיקים התרוקנו מרבים ממייסדיהם. הקמת המשפחות, העוני הגדול, הזעקה למעורבות באירועים תוך כדי הזדקנות מפתיעה של מייסדי הקיבוץ שחשבו שבצורת חיים צעירה כמו קיבוץ לא יורגשו כאבי ההזדקנות. היום לא היינו קוראים להם זקנים כי רק כמה ותיקים, הוותיקים ביותר בקיבוצים, היו בשנות ה-50 שלהם והם חיו עם צעירים מהם.
כחברה שנוסדה על ידי צעירים, העזיבה וההזדקנות, יחד עם הגידול בכוח הייצור, יצרו צורך דחוף להביא צעירים. אך הצעירים שהגיעו היו מתנועות נוער נלהבות, רווקיות יותר, יותר פוליטיות. במציאות שהלכה והתמסדה בקיבוץ הוותיקים ביקשו את הצעירים מצד אחד אך נבהלו מהם מצד שני. גורדוניה בדגניה ונ.צ.ח בכנרת הן רק שתי דוגמאות. לבית אלפא הגיע חלק מגרעין צעיר מתנועת השומר הצעיר שהיה שונה מוותיקי התנועה שהקימו אותה. כך קרה גם ברמת יוחנן. רמת יוחנן של חבר הקבוצות קיבלה השלמה גדולה של חברי השומר הצעיר.
ליד בית אלפא קם קיבוץ תל עמל על ידי הגרעין הראשון שהלך להתיישבות מתנועת השומר הצעיר שקמה בארץ ישראל. קבוצה זו התסיסה במיוחד את בני הנעורים בבית אלפא ששאפו לפתוח את עצמם לבני גילם אנשי השומר הצעיר מכל הארץ. חברת הילדים בבית אלפא, בהדרכת אברהם יפה, מדריכם הנערץ, חבר הגרעין המייסד של ניר דוד, הצטרפה בחשאיות לתנועת הנוער ללא ידיעת ההורים. זה היה האירוע שהבעיר את הקיבוץ. המתח החברתי הזה מצא גם ביטוי פוליטי.
בתקופות של שבר אין סבלנות להכיל משברים
מה עושים בשעות הגורליות הפוקדות את הארץ ואת העולם היהודי? האם לנוכח העתיד הנראה כל כך עתיר סכנות יש סיכוי לאיחוד התנועה הקיבוצית כפי שחלמו ברל כצנלסון ודוד בן גוריון? האם שומרים על הקיבוץ כאלטרנטיבה למצב הקיים גם כשאין תקווה להפוך לרוב כפי שחשבו אנשי פועלי ציון שמאל או ממשיכים לפתח את תנועת הנוער כאלטרנטיבה לפוליטיקה הקיימת כפי שחשבו אנשי השומר הצעיר?
במקרה של בית אלפא, שלא הצטרפה לאף אחת מהתנועות הקיבוציות למרות שהייתה מבוססת על הקיבוץ הראשון שנבנה על ידי בוגרי השומר הצעיר, כל הזרמים הללו פעלו. שלושת הגיבורים של הספר שלפנינו – אפרים ריזנר איש מפא"י, בנימין דרור איש פועלי ציון שמאל, ואליעזר הכהן איש השומר הצעיר התכתשו ביניהם. כמו בפילוגים שקדמו ובפילוגים שבאו כעבור שנים הם לא ראו את הקונפליקט כאישי למרות שהוא הפך לכזה. בתקופות של שבר, מעבר לנימוקים ולמתחים האישיים, אין סבלנות ויכולת להכיל משברים. היריות שנשמעו מבית אלפא עד נהלל, כדברי השיר, והידיעות הקשות על המשפחות שנלקחות בשבי של מלחמת עולם המכוונת נגד היהודים, מרוקנות את היכולת הפנימית לשאת בחילוקי דעות.
שתי קבוצות בבית אלפא, כפי שמתאר עינב, סרבו להיכנס למחול השדים שהתהווה. הן החליטו לשמור על היכולת לתפקד במצב שנוצר על בסיס של ויתור על הקשר הקולקטיבי בין הקיבוץ לבין הפוליטיקה. אחת מהקבוצות הללו הייתה קבוצה שבמרכזה עמדה קבוצה של נשים בהנהגתה של תמר שוחטוביץ' והשנייה של אנשי תרבות שהונהגה על ידי מתתיהו שלם. אין זה מקרה שדווקא קבוצת נשים תגלה רגישות אחרת. אין זה פלא ששיר הילדים של מתתיהו שלם) אביו של אלישע שלם, ששירו מופיע בעמוד זה) הוא שנתן לספר "נישאר פה לעולם" את שמו. אך שתי הקבוצות לא יכלו לעצור את הסופה.
מי שרוצה ללמוד את פרטי העלילה והתפניות הרבות שבה כדאי לו לקרוא את הספר.
***
המדרש שכתב אסף ענברי בספרו "הספר האדום" הנוגע בכמה אנשים המופיעים בספר שלפנינו הוא מדרש: הוא מציג את גיבורי התקופה כאנשים בני זמננו. כלומר, כאנשים המודעים לכך שהם סנצ'ו פנסה המחפש בניגוד לחלומות של דון קישוט את כוסית היין ואת החמור המתאים לדמותו של הרכב האמריקאי של יערי. הקורא בספר ההיסטורי שלפנינו יודע שעלילתו מודרכת על ידי היצר של דון קיחוטה לתרגם את העולם לשפת החלומות. או אולי כסיוט מאיים.
ההיסטוריה הייתה אכזרית מכל זה.
"נישאר פה לעולם
סיפורו של קיבוץ שנקרע מבפנים" מאת עומר עינב
עורך: אברהם קנטור
הוצאת הקיבוץ המאוחד
ילדי בית אלפא לא בוכים
לילה…חושך, יריות מהגלבוע!!!
ילדי בית אלפא לא בוכים- אין למי!
אבא ואמא אינם (הם עסוקים בבניין הארץ),
אבל גם אין על מה,
כי לקובה השומר יש מאוזר ארוך קנה,
עם קת מעץ והוא כבר יראה להם…
רוח ממערב, תריס דופק… איש השדות…
ילדי בית אלפא לא בוכים- אין למי!
שומרת הלילה עם פנס הרוח
כבר הלכה לה למקום אחר.
אבל גם אין על מה,
כי לבונק הנפח יש פטיש גדול 4 קילו,
הוא כבר יראה להם…
חם…
ברחש… קוצים…
רגלים יחפות בעפר,
ילדי בית אלפא לא בוכים- אין למי!
הינדה המטפלת ממילא אינה שומעת…
אבל גם אין על מה,
עוד מעט נגיע לעץ הדום הגדול
שפירותיו עגולים ומתוקים.
רוח קדים מעלה תימרות אבק…
אוהלי קידר שחורים ממלאים את האופק.
ילדי בית אלפא אינם בוכים – אין למי!
(וגם אם הינדה תשמע
מה היא כבר יכולה לעשות).
אבל גם אין על מה,
עוד מעט נגיע לטחנה הקטנה,
יש שם שדות אקליפטוס כבדת-
וגם תעלת בטון קטנה
המוליכה מים צלולים וקרים,
שחלזונות אבן שחורים לדפנותיה.
אלישע שלם
