"עיטור הגבורה" הוענק ליוסי לפר ז"ל, ממושב ניר-ישראל, לאחר מלחמת ששת הימים. לפר גויס למלחמה זו שבוע ימים בלבד לאחר שהשתחרר מהשירות הסדיר ואז הפך לגיבור בעל כורחו. קשה למצוא איש כזה
באתר הגבורה של צה"ל – בו ניתן למצוא את כל הצלש"ים שהוענקו במדינה – נכתב עליו: ביום 5 ביוני 1967, בכפר שן, נפגע הטנק שבו לחם סמל לַפֶּר. הוא קפץ מהטנק והמשיך להילחם ולטהר עמדות אויב עם צוותו. למחרת ניתן לו טנק אחר. טנק זה עלה על שדה מוקשים בחאן-יונס ונשאר יחידי בשטח. סמל יוסף לפר המשיך להילחם יחידי מתוך הטנק. במשך 8 שעות רצופות, הפעיל את כלי הנשק והשמיד כל מי שניסה לפגוע בו, כשהוא מנותק מיחידתו. תוך כדי קרב נפצע בידו ובבטנו ולחם כשהוא פצוע עד אשר חולץ.
על מעשה זה הוענק לו עיטור הגבורה לפי חוק העיטורים בצבא ההגנה לישראל.
הסיפור הזה על הישארותו יחידי בתוך טנק בלב אדמת האויב, שארכה שמונה שעות, בהן המשיך לירות ולירות למרות שנפצע, זכה להתפרסם בספרים, באתרים שונים וגם בסרט "כל ממזר מלך" משנת 1968, שכתב וביים אורי זוהר, יש פרק בו מתוארת לחימתו, פציעתו וחילוצו מהטנק.
תחת הכותרת "יוסי לפר – השריונר שלא הותש במלחמות" יש באתר הגבורה ראיון, שערך שאול נגר עם יוסי, זמן קצר לפני מותו הפתאומי. בראיון מתאר יוסי בפירוט, כיצד לחם בטנק אחד ביום הראשון למלחמה, וכיצד לחם לבדו יום לאחר מכן בטנק השני. הוא מספר כיצד מצא עצמו לבד בטנק שעלה על מוקש ומנועו נפגע מפגז בלב חאן יונס, והוא היחיד מהצוות שלא שמע את הפקודה לנטוש את הטנק.
"פתאום נשמעו המון בומים, ואני שואל: 'למה לא יורים'. ואני רואה – אני לבד בצריח.
יוסי לפר: "כאשר הגעתי לבית החולים (סורוקה בבאר שבע) שמו לי מסכת חמצן ואמרתי לעצמי: 'עכשיו אפשר לישון'. אחרי שהתעוררתי, אמרתי למי שהיה שם: 'תוציאו את הבגדים שלי, איפה הבגדים שלי?' ועונים לי: 'מה איכפת לך מהבגדים?'. אמרתי: 'יש שם בכיס רימון עם ניצרה חצי משוחררת…'. מייד רצו ופינו את הרימון"
"…הוצאתי ראש לראות מה קורה וראיתי שאנחנו חוטפים פגז, וזה יוצא מאיזה בית, כקילומטר מקדימה. עברתי לתא התותחן, כיוונתי לבית הזה את התותח ואת הפגז שהיה בקנה, פגעתי בו. אחרי הירי על הבית הזה טענתי את הפגז השני שהיה קודם ביד, ראיתי איזה נושא גייסות מצרי על גלגלים, חוצה כ-300 מטר מהטנק, לרוחב, פגעתי בו והוא התרומם. פתאום ראיתי איזו משאית, עם מכלית דלק או משהו, עוד פעם איזה קילומטר קדימה. יריתי גם בה."
ואז הוא נפצע בידו ובחזהו. "עשיתי חבישה עם התחבושת האישית ונשכבתי על רצפת הצריח וראיתי שאם אני נושם עמוק, אני כאילו ממשיך להחדיר את הרסיס, זה כואב, זה כאב של חיתוך, אבל אם אני לא נושם עמוק אז לא כואב. הכרחתי את עצמי כל הזמן לנשום נשימות קצרות, לא עמוקות. כך שכבתי, מתחת לכיפת הצריח, ואז ירו על הטנק בכמויות אדירות. […]. שכבתי על הרצפה והרגשתי שנחלשתי. והם – יורים ויורים ויורים."
בשלב זה החליט שלא משנה מה יהיה הוא לא יפול בשבי, שאם המצרים ייכנסו לטנק – הוא יפוצץ רימון שיהיה לו בכיס, "'מין נשק אישי מיוחד', אמרתי לעצמי שאני במצב כזה חלשלוש, הניצרות האלה חזקות, לפעמים אין לך כוח לשלוף… אז כופפתי את שפת הנצרה שיהיה קל, הוצאתי והכנסתי חזרה ושמתי אותה במצב שלא צריך לכופף הרבה. אם יכנסו, אני אפוצץ אותו. אבל המשיכו לירות ולירות […] פתאום מישהו אומר לי בקשר: 'יוסי, צא החוצה, באנו לחלץ אותך'.
לפר חולץ באמצעות טנק וטנדר: "כאשר הגעתי לבית החולים (סורוקה בבאר שבע) שמו לי מסכת חמצן ואמרתי לעצמי: 'עכשיו אפשר לישון'. אחרי שהתעוררתי, אמרתי למי שהיה שם: 'תוציאו את הבגדים שלי, איפה הבגדים שלי?' ועונים לי: 'מה איכפת לך מהבגדים?'. אמרתי: 'יש שם בכיס רימון עם ניצרה חצי משוחררת…'. מייד רצו ופינו את הרימון.
"בניתוח הוציאו את הרסיס. מאז כל חיי יש לי בעיות נשימה. לאחר מספר שנים שמעה ידידה שלי שהייתה בקורס בבית החולים, כי המקרה שלי הוגדר נס רפואי, אדם שמקבל פגיעה בריאה, לא מחזיק כל כך הרבה שעות בלי שום טיפול ונשאר בחיים."
לאחר שהבירא החל יוסי ללמוד בפקולטה לחקלאות ברחובות והוסמך כאגרונום. למלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 הוא גויס באמצע לימודיו באוניברסיטה. הוא נפצע בשתי ידיו מפגיעת טיל בטנק, ליד גשר פירדאן. עם הבראתו שחרורו הוא סיים תואר שני והמשיך לשרת במילואים. יוסי השתתף בתקרית ליד ים המלח, שם חוסל מחבל. על הקרב הזה קיבל צל"ש של אלוף הפיקוד. במלחמת שלום הגליל לחם יוסי בגזרת סולטן-יעקב והשתתף כלוחם גם באינתיפאדה הראשונה.
ילדות ונעורים במושב
יוסי נולד בשנת 1947. הוריו – אשר ארנסט לפר ואמיליה לבית אבלס – עלו ארצה בשנת 1939. במשך ארבע שנים התגוררו בתל-אביב ואז עברו למושב תאשור, שליד נתיבות והיו ממייסדיו. עקב מאבקי כוח עם מצטרפים חדשים, החליטו המשפחות המייסדות לעבור למושב ניר ישראל. בניר-ישראל התלהבו לקבל קבוצת בעלי ניסיון בחקלאות, אולם לא רצו לקבל את בני הזוג לפר, מכיוון שהיו "זקנים ואינם דוברי עברית", אך חבריהם לא התנכרו להם והצהירו: "כולנו או אף אחד". כך הגיעו למושב, החלו לגדל ירקות ואחר כך עברו לטיפוח רפת.
זיכרונות מילדותו ונעוריו כלולים בספר היובל של מושב ניר-ישראל, שיצא לאור בשנת 1999: "בשנת 1956 קיבלנו את הפרה הראשונה שלנו. אבי היה אז בן 65 ואמי בת 50. לשניהם לא היה רישיון נהיגה, לכן הם לא רכשו טרקטור. כלי התחבורה שסייע בעבודה החקלאית היה פרד בשם 'טרזן'. עיקר עבודתו של טרזן היתה לגרור את העגלה. לעגלה היו שני גלגלים, שישבו על סרן מתכת. למעלה היתה מסגרת עץ ירוקה, עליה הניחו קרש לישיבה, עם חיזוקים בצדדים של קרשים קטנים, שהבטיחו שהקרש לא 'יברח' לצדדים. באותה עת היתה הקצבה של פרד או סוס אחד לשתי משפחות, אבל אנחנו היינו יוצאי דופן – קיבלנו את הפרד 'טרזן' ללא שותפים, אולי כי האחרים לא הצליחו להסתדר עם ה'ווילדע חיה' (חית פרא ע.ב.א) הזה. העגלה שימשה להובלת ירק מדי יום לרפת, לנסיעות לצרכנייה, להביא נוסעים אל ומתחנת האוטובוס בכביש הראשי. מדי פעם היינו נוסעים איתה לאשקלון לצורך קניות גדולות במיוחד, או כדי למכור ירקות בימי השוק (שני וחמישי). כל נוסעי העגלות ידעו, שלאשקלון העגלות נוסעות לאט לאט, אך בכיוון הביתה הפרדים והסוסים היו ממש טסים.
"תעסוקה חשובה היתה לעגלה בהובלת חלב למחלבה. נוצרו אז שותפויות לצורך זה, כאשר כל אחד מן השותפים מוביל במשך שבוע את החלב של כולם למחלבה.
"אצל רפתנים רבים במושב חלה קפיצה ברמת החיים, כאשר עברו מעבודה עם סוס לעבודה עם טרקטור. אצלנו היתה קפיצה כזו כאשר הוריי החליטו ללכת על שיטת המרעה הזרוע. הפרות נחלבו ברפת במכונה ניידת ותוך כדי כך אוכלות מזון מרוכז. לעתים – השלמת חציר או סלק מספוא. לאחר מכן, הן שוחררו במרעה עד הערב. חלקות שנאכלו היו מקבלות דישון והשקיה והיו מחדשות צמיחתן. כך אכלו הפרות מדי יום ירק רב, בלי צורך לקצור אותו עבורן."
לפר מוסיף ומספר על הבילויים במושב: "חיי החברה והספורט בימי נעוריי היו נהדרים. הרבינו במשחק שני דגלים, כדורגל וטניס-שולחן. החל מגיל 15 היינו רוקדים מדי ליל שבת. בדרך כלל נמשכו הריקודים עד השעה 11.00, השעה בה נצטוו כמה בנות לשוב לבתיהן. אנו הבנים היינו מלווים אותן לבתים ואז חוזרים לשחק פינג פונג וקלפים עד אור הבוקר. …היו מסיבות נהדרות, נסיעות לים וצפייה בקולנוע – בחורף בתוך המועדון ובקיץ תחת כיפת השמים."
והוא מסכם: "הוריי היו מאושרים בניר-ישראל. העבודה היתה אמנם קשה, הבתים היו קטנים, אך היתה הרגשה של 'ביחד', של השליחות בבניית הארץ."
בשנת 1975 יוסי נשא לאישה את אורנת לבית רופא, והשניים השתקעו בבית שהיה בית ההורים והתערו היטב בניר-ישראל. כאן נולדו שלוש בנותיהם: נעמה, רוני וסיוון. לאחר גירושיהם של יוסי ואורנת, נולדה ליוסי בת רביעית, לילך, מבת זוגו דאז אורית טחובר, מקיבוץ גבר-עם.
מה אוכלות הפרות?
בלימודיו בפקולטה לחקלאות התמחה יוסי בהזנת בעלי חיים. הוא היה ידוע במומחיותו בתחום, נסע וביקר במרכזי מזון וברפתות ברחבי הארץ ואף פרסם מאמרים בנושא.
ישראל עופר, מחולדה, כתב עליו בהספד: "יוסי היה מלומד ובקיא במזונות הנהוגים במקומותינו – כולל אחרון מזונות הלוואי, שמשמש במשק כלשהו אי שם בארץ. ערכי המטריצה 'ישבו' אצלו בראש בצורה מושלמת, עד אחרון המינרלים. הוא הכיר על בוריין את הריאקציות הביוכימיות ואת המטבוליזם. יוסי קרא והכיר ספרי ביוכימיה, וטרינריה, רפואה, רוקחות וכמובן הזנה. הוא קרא הכל, מן הספרים הישנים והיסודיים ועד לפרסומים העכשוויים. בעיות שונות במשקים בכל רחבי הארץ העסיקו אותו תדיר. ללא לאות וביסודיות היה לומד אותן מכל צדדיהן. לעתים יכולת למצוא אצלו כמה חוברות של Journal of Diary Science פתוחות במקביל, כאשר נושא מסוים מעסיק את הברנש. מקוריותו והיצירתיות שלו היו נפלאות. לאחר ביקור במשק – בו לא התבייש אף פעם להיכנס לסככה ולמשש ולמולל את הפרש – היה שוקע לא פעם במחשבה ואחר כך הציע פתרון. אז היה הולך לבדוק בספרים, ולאחר זמן היה מוצא כיצד השפיע יישום רעיונותיו במשק."
איש מחייך, מטייל ורוקד – קשה למצוא איש כזה
עופר, שהכיר את יוסי במסגרת עבודתו, מעיד על צדדים נוספים באישיותו, צדדים שגם חבריו במושב ניר-ישראל הכירו היטב: "יוסי לא היה נחבא אל הכלים – הוא אהב לבלות ולהתרועע, טיולים וריקודים, שירה, בדיחות וצחוקים. אולם בכל הקשור למטען הידע העצום שלו – קשה היה למצוא איש צנוע ממנו, ובעצם קשה בכלל למצוא איש כזה."
בתו סיוון סיפרה על יוסי האב שהיא זוכרת: "ממך, אבא, למדתי את תנועות השחייה הראשונות ולשחות עד שובר הגלים, לטפס על הסלעים ולהשקיף לאופק. יחד היינו מחליקים על סקטים בשבילי המושב, או הולכים לקטוף תפוזים בפרדס, מהם היית סוחט לנו מיד מיץ. …אתה, אבא, החדרת בכולנו את האהבה לטיולים: היית סוחב אותנו אחת, אחת לאוטו ב-3.00 בלילה, כדי שנוכל להתעורר מול הכינרת בזריחה."
בועז כהן, חברו של יוסי בפלוגה ח', ציטט את מה שנכתב על יוסי לפר בעיתון לאחר פטירתו: "אגדה שריונרית, מהסוג שמספרים מסביב למדורה עם פינג'אן מהביל ביד." והוא מספר על "הזיכרון חי ומוחשי: אותו שיער פרוע וסורר, אותם מדים מוכתמים, הסיגריה הנצחית בין אצבעותיו והצחוק הרועם והמבעבע. אותה הליכה דובית מתנדנדת ואותן נחירות מחרישות אוזן. (אם ישנת איתו באותו חדר היית פשוט חייב להירדם לפניו). כמעט תמיד מחייך, לעולם לא מתרגז או כועס. לב זהב אמיתי."
קשה למצוא איש כזה, יוסי לפר נפטר מדום לב בראש השנה תשס"ג, בשנת 2002, והוא בן 55. אחת מבנותיו, רוני לפר-הולנברג, בנתה את ביתה בניר-ישראל וזאת, משום שהיה לה חשוב לחיות על האדמה, עליה דרכו הסבים וההורים שלה. לדאבון לב היא נפטרה בדצמבר 2019 ממחלה קשה, לפני יום הולדתה ה-40. משפחתה – בעלה אלון וילדיהם דרור, זוהר והדר – ממשיכים לחיות בניר-ישראל.
זאב (זאביק) רז – טייס גייסות הרוח
